על הספה - פורומי מומחים

פורום הדרכת הורים

פורום הדרכת הורים

פורום הדרכת הורים
מנהלת פורום אירית רוזנפלד אשר
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מדריכת הורים וכמו כן מציעה טיפולים פרטניים. פורום הדרכת הורים
ההדרכה ההורית באה לסייע להורים להתנהל מול ילדיהם בחיי היום-יום בדגש על אופן ההתמודדות עם בעיות התנהגויות שונות, העצמת הסמכות ההורית, הגדרה מחדש של גבולות, כלים להתמודדות עם שלבי ההתפתחות של הילדים( כגון גיל ההתבגרות).
לחץ כאן לכרטיס המטפל של אירית
הפורום יעסוק בשאלות לגבי הצבת גבולות, התמודדות עם בעיות התנהגות של ילדים וחיזוק סמכותם של ההורים בתוך המשפחה .

הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
 X

שלום מינה, נשמע שאתם מכילים אותה ועושים בדיוק מה שהיא צריכה. ילדים שחווים את העולם בעוצמות גבוהות - אכן קשה להם יותר לחוות תסכול או כעס, מצד שני הם חווים בכל בעוצמות- כלומר גם היכולת להיות מאושר, לצחוק לשמוח, נחווה שעוצמות גבוהות. לכן חשוב לדבר את הדבר הזה איתה, להבין ביחד את היתרונות והחסרונות, ולסייע לה לקבל את עצמה ללא שיפוטיות. ככל שהיא תתבגר היא תבין שיש מחיר חברתי לצעקות וחברת השווים תעשה את שלה במובן הזה. אבל בהחלט אפשר לשוחח על זה, לא בזמן התפרצות אלא כאשר היא רגועה- מה קורה לה, על העוצמות, מה היא מרגישה אחרי שנרגעת. פעמים רבות ילדים אלו תוך כדי הצעקות - בשיא הרגש, מתווספת האשמה והבושה על ההתפרצות מה שמקצין אותה עוד יותר ומקשה על הרגיעה. לכן חשוב להוריד את האשמה ולסייע לה לדבר על התחושות שלה. ככל שתדע לדבר על הדברים שקשים לה, הצורך להתנהג את הרגשות ירד. בהצלחה!


שלום דליה. ילדים רבים בגילו מראים התנהגות דומה. לפעמים זה מתחיל כי מישהו אמר משהו שקצת העליב ולמחרת נזכר בזה לא כל כך רוצה להתמודד עם זה , לפעמים פשוט כי קשה להפרד מהבית או מפעילות מסוימת שעושים רק בבית או רוצה להמנע מההתמודדויות (בצדק או שלא). גם לנו יש ימים רבים שבבוקר בא לנו להשאר בבית. כילד בן חמש - יש לו הפריווילגיה לנסות לשכנע אותך להשאיר אותו בבית - הוא הרי לא צריך לצאת לפרנס... הקושי מחמיר פעמים רבות בגלל ההתאמות שההורים עושים להתנהגות מבלבלת זו. ככל שאת מחפשת סיבות, מנהלת משא ומתן ואפילו מחפשת פתרונות אחרים - את משתפת פעולה ובעצם את מחזקת את הסירוב ואת ההמנעות, כי המסר שהוא מקבל (שלא במכוון כמובן) הוא שהוא צודק- בהחלט יש סיבות שלא כדאי שילך. ואז כמו כדור שלג זה הולך ומתעצם ומוכלל לכל פעילות שחוזרת על עצמה כמו גן או חוג וכן הלאה. לכן עצתי לך היא להחליט שאת מפסיקה להיות מופעלת על ידי הסירוב הזה. כמובן הכל בחיוך, בשלווה ובאסרטיביות צריך להיות- אני מבינה שקשה לך בבוקר אבל אני יודעת שטוב לך בגן ושבעוב כמה דקות תפגוש את החברים ותהנה ותשח בגלל שהיה קשה. לפעמים עושים דברים שלא מתחשק באותו רגע כדי לא להפסיד. הכי חשוב שאת תאמיני שאת עושה עבורו את הדבר הנכון, ולא כי אין לך ברירה ואין סידור. כשאת תהיי משוכנת, ועקבית, גם הוא ישתכנע וילמד על עצמו שיש לו כוחות להתמודד, שגם אם לרגע קשה, זה תיכף יעבור וזה חוסן מאוד מאוד משמעותי להתפתחות החברתית שלו בהמשך. בהצלחה!


שלום יסמין, נשמח שאת במצוקה גדולה וחווה בדידות קשה. כשאת המצב נפשי רעוע כל כך אין פלא שאת מרגישה שאין לך מה לתת לא לעצמך ולא לילדים. ההתנהגות שלהם משקפת את מצבך הנפשי ולכן עצה כזו או אחרת לגבי הילדים לא תועיל פה. את זקוקה לעזרה אמיתית, באופן מקצועי. חשוב מאוד שתשתפי את בעלך במצוקה, גם אם איננו יכול להיות פיזית, תמיכה שלו בטיפול בעצמך היא צעד חשוב ומשמעותי. ממליצה בחום לפנות לטיפול נפשי, כזה שיוכל גם לסייע לך לארגן את הדרך והגישה הנכונה לך לגידול הילדים. כשאת תרגישי טוב יותר, הילדים מיד יהיו רגועים יותר וזה ישתקף בהתנהגות שלהם. ניתן לפנות לטיפול באופן פרטי (צוות את על הספה ישמח לסייע) באזור מגוריך ואם מבחינה כלכלית זה יקר לך, תוכלי לקבל הפניה לטיפול דרך קופת חולים. הרבה בריאות, הילה


שלום בלה, את מתארת מצב לא פשוט ואני בטוחה שההתמודדות קשה לך. המילים שבנך אומר הן כנראה סימפטום ולא שורש הבעיה. חבר מידע רב כדי להבין מאיפה זה מגיע, מה קורה במסגרת החינוכית, באיזה הקשר זה נאמר, האם זו התנהגות חדשה? בכל אופן ,הטיפול המומלץ הוא הדרכת הורים. כמו שכתבת, חשוב לשים גבול בצורה ברורה ואסרטיבית. נשמע שהדרכה טובה עבורך יכולה לסייע מאוד. בהצלחה


שלום אור. האם ניסית לדבר איתו לאחר שנרגעו הרוחות? להבין מה באמת קורה לו בסיטואציות האלו? אני לא בטוחה שכם אם אמר שזה היה בדיחה, בהכרח עשה זו בכוונה, אולי היה נבוך להודות שברח לו. גם בפניך. כל התמונה שאת מתארת מרמזת שאולי יש קושי רגשי, אולי חברתי שכדאי לבדוק אותו. גם בגיל 10 יכולה להיות בריחת שתן בלילה, במיוחד כאשר ילד חווה קושי רגשי מסוים שמתבטא בחלום. מדוע הוא מרגיש שצריך להרשים? מעשים אלו עשויים להעיד אולי על קושי בביטחון העצמי וגם מבין השורות אני קוראת שאת דואגת . אני ממליצה בחום להתייעץ עם איש מקצוע שיוכל לסייע לך להבין מה עובר עליו ואולי אפילו יפגוש אותו ויסייע. בריאות!


שלום אוהד. ראשית ממליצה לפנות לרופא הילדים ולוודא שאין מקור רפואי לבעיה. שנית, חסר מידע משמעותי - האם מאז הגמילה זה כך או זה משהו חדש? האם התגבר לאחרונה? מאז לידת האח? האם בבית זה לא קורה אלא רק בגן ובצהרון? האם כשבורח לו הוא ניגש לגננת או שצריך שמבוגר יעיר לו ללכת להתנקות? האם זה קורה כל יום? כדאי לערוך איתו שיחה ולהבין כיצד הוא חווה את המצב - האם זה מפריע לו? האם הוא היה רוצה לטפל במצב? המוטיבציה שלו כאו היא מפתח משמעותי. יכול להיות שהוא ידע לומר מה קורה לו ומה היה יכול לעזור לו. אם זה לא מפריע לו, אז יתכן שמבחינתו ה"מחיר" של המאמץ ללכת לשירותים או להפסיק פעילות מהנה גבוה יותר מההרטבה ויתכן שאם יבשיל מעט זה יעבור. אם אין עניין רפואי ויש מוטיבציה, אפשר להכין לו טבלה, לעשות איתו "סימן סודי" שהגננת מסמנת לו, לקבוע צמתים ביום שהוא הולך גם אם לא מרגיש שצריך - במעברים, או בהזדמנויות שלא מפריעות לו. בהצלחה!


שלום הילה, ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות... במהותו, גיל זה מיועד לעיצוב העצמי ועל מנת שהמתבגר יוכל להבין מי הוא עליו להתרחק מהוריו ופעמים רבות זה בו לידי ביטוי בהתנהגות מתנגדת, ריחוק. נכון, הוא בהחלט עסוק בעצמו כי זה מה שהוא אמור לעשות בשלב התפתחותי זה. ונכון, זה יכול להיות מעצבן, מאכזב, מדאיג לגבי איזה אדם הוא יהיה בסופו של תהליך. אז ראשית, רצוי להוריד את מימד החרדה לגבי העתיד. זה שלב שיחלוף והבן המתוק ישוב. (אבל זה יכול לקחת כמה שנים וצריך המון!! אויר). שנית, המשימה שלכם היא להצליח כמה שיותר לשמור על ערוץ תקשורת פתוח ומקרב גם כאשר מאוד כועסים. הוא עושה פרצופים, תענו לו באסרטיביות אבל עם חיוך. לעיתים זה כמעט בלתי אפשרי, אבל לשם צריך לשאוף. בסופו של דבר הוא ילמד מהמעשים שלכם ופחות מהדיבורים ולכן לתת דוגמא אישית של נתינה, גם עבורו (למרות שמרגיש שלא מגיע לו), של עזרה לאחיו וגם לו, את המעשים הוא יפנים כשיהיה בוגר דיו ויסיים את התהליך הזה. זכרי שגם עבורו זה גיל לא פשוט. לא קל להיות כועס כל הזמן ולא מובן אבל אין לו באמת שליטה. ההורמונים משנים לו את מצבי הרוח הגוף שלו משתנה והוא בתחושה של אי נוחות תמידית. מאוד חשוב גם כאשר דורשים (ואני בהחלט חושבת שנכון שלא לוותר על דרישות, על השתתפות בחיי המשפחה), לא ל"תייג" אותו . אפשר לדבר על התנהגות שאיננה מקובלת אבל זה לא מישהוא. אם תגידו לו הרבה פעמים שהוא עצלן או חצוף, הוא יפנים את זה ו"ישייך" את הגית הזו לדימוי העצמי שמגבש כעת. כאשר דורשים, אמרו תמיד שאתם לא מוכנים לוותר לו כי אתם לא מוותרים עליו. כי הוא חלק חשוב מהבית גם אם הוא כועס. נכון, זה מרגיש נגד כוח המשיכה. וזה ארוך וסיזיפי. אבל בסוף זה ישתלם... הילה


שלום אתי, ראשית חשוב להבין שהתנהגותה של בתך נורמטיבית. זה אכן יכול להיות מעליב אבל הורים לא צריכים להיעלב מילדיהם אלא לאפשר להם בסביבה הבטוחה של הבית לבטא רגשות שכאשר יגדלו יהיה לא פשוט לבטאם בחוץ. גם אם אביה היה בבידוד או עובד קשה היא עדין אוהבת ותאהב אותו. דווקא הכעס שלה מצביע על כמה הוא חשוב לה והיעדרותו מכעיסה אותה ולכן חשוב להתייחס להתנהות ממקום של קבלה . ממליצה לו להמשיך ולחזר אבל לא מקום נוזף אלא ממקום שמבין את הכעס ואת הגעגוע ומכבד את זכותה להרגיש תחושות אלו. חשוב גם לסכור שהתקופה האחרונה היתה מאוד מבלבלת. היא צעירה מדי להבין את הבידוד ומבחינתה הוא במשך שבועיים "דחה" אותה כאשר לא יצא אליה מהחדר. זו נקודת המבט מגיל שנתיים וחצי. אני בטוחה שעם כל האהבה שאתם מרעיפים עליה זה יחלוף וחשוב שלא להעמיס על המורכבות גם תחושות אשמה... בהצלחה!


שלום אור זה יכול להיות קשור לויסות חושי אבל גם לדברים רבים נוספים. אולי עובר עליו משהו והוא חש מתוסכל? אולי משהו בתגובות שלכם כלפיו מחזק באופן לא מודע התנהגות זו? אולי קורה משהו בבית הספר והוא מתוסכל? לא ניתן לענות ללא מידע רקע. ממליצה לפנות לצוות בית הספר ולהבין אם ההתנהגות מתרחשת גם שם ובזירות אחרות ולפנות לאיש מקצוע. בהצלחה


שלום רב, מאוד קשה לענות על שאלתך. ראשית הייתי פונה לרופא הילדים לבדוק שאין גורם פיזיולוגי - איזה כאב שמציק לו. חסר הרבה מאוד מידע- מה סדר היום שלו, האם הולך לפעוטון או לגן ואיך מתנהג שם? האם זה קורה כל יום כל היום או בזמנים מסויימים או בנוכחות אנשים מסויימים. האם אצלכם חל שינוי ואתם מוטרדים ממשהו?האם יש אחים?מה עוד קורה בבית? אין ספק שהשינויים והמעבר מלהיות כולם יחד בבית כל היום לחזרה לשגרה עשוי להיות לא פשוט וכולם צריכים זמן הסתגלות. אבל אין לי אפשרות כל להעריך את כל המשתנים. ממליצה לפנות לרופא ולתת קצת זמן שגרה ואם עדיין זה ממשיך, לפנות לאיש מקצוע להדרכה וטיפול. בריאות!


שלום אור, ראשית ארגיע ואומר שהתנהגותה של בתך מאוד מאפיינת ילדים רבים בגילה . כפי שתיארת, היא אכן נמצאת ימים שלמים עם אמה ולא רואה אותך אבל גם אם זו הסיבה, אין בכך אינדיקציה לקשר או ואהבה יותר או פחות אליך. היא כבר בגיל שמבינה שזה מפעיל אותך ובודקת איך תגיב. הכי חשוב זה לא להיעלב. לכל אחד מההורים יש תפקיד אחר בחיים של הילדים - זה היתרון הגדול של משפחה בה יש שני הורים. הילד לומד ככל שמתבגר שיש דברים בהם כדאי לו לפנות לאמא ובמקרים אחרים יקבל את המענה הרצוי דווקא מאבא. דרך התנהגות זו בתך לומדת את העולם וכיצד להתנהג בו. כל עוד כשאר איתה היא נהנית ומתרפקת ואתה נמצא עבורה - ככל שניתן, כדאי לבלוע את הצפרדע, גם אם היא באותם רגעים לא מאוד נעימה, לגשת ולתת לה נשיקה ולומר לה שאתה אוהב אותה גם כשהיא על הידיים של אמא. אתה יכול כמובן גם להציע לה ולומר לה כמה אתה רוצה חיבוק ולתת לה להחליט. אבל חשוב שלא לייצר אצלה תחושת אשמה, אני בטוחה שעם הזמן זה יחלוף.