שלום הילה, ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות... במהותו, גיל זה מיועד לעיצוב העצמי ועל מנת שהמתבגר יוכל להבין מי הוא עליו להתרחק מהוריו ופעמים רבות זה בו לידי ביטוי בהתנהגות מתנגדת, ריחוק. נכון, הוא בהחלט עסוק בעצמו כי זה מה שהוא אמור לעשות בשלב התפתחותי זה. ונכון, זה יכול להיות מעצבן, מאכזב, מדאיג לגבי איזה אדם הוא יהיה בסופו של תהליך. אז ראשית, רצוי להוריד את מימד החרדה לגבי העתיד. זה שלב שיחלוף והבן המתוק ישוב. (אבל זה יכול לקחת כמה שנים וצריך המון!! אויר). שנית, המשימה שלכם היא להצליח כמה שיותר לשמור על ערוץ תקשורת פתוח ומקרב גם כאשר מאוד כועסים. הוא עושה פרצופים, תענו לו באסרטיביות אבל עם חיוך. לעיתים זה כמעט בלתי אפשרי, אבל לשם צריך לשאוף. בסופו של דבר הוא ילמד מהמעשים שלכם ופחות מהדיבורים ולכן לתת דוגמא אישית של נתינה, גם עבורו (למרות שמרגיש שלא מגיע לו), של עזרה לאחיו וגם לו, את המעשים הוא יפנים כשיהיה בוגר דיו ויסיים את התהליך הזה. זכרי שגם עבורו זה גיל לא פשוט. לא קל להיות כועס כל הזמן ולא מובן אבל אין לו באמת שליטה. ההורמונים משנים לו את מצבי הרוח הגוף שלו משתנה והוא בתחושה של אי נוחות תמידית. מאוד חשוב גם כאשר דורשים (ואני בהחלט חושבת שנכון שלא לוותר על דרישות, על השתתפות בחיי המשפחה), לא ל"תייג" אותו . אפשר לדבר על התנהגות שאיננה מקובלת אבל זה לא מישהוא. אם תגידו לו הרבה פעמים שהוא עצלן או חצוף, הוא יפנים את זה ו"ישייך" את הגית הזו לדימוי העצמי שמגבש כעת. כאשר דורשים, אמרו תמיד שאתם לא מוכנים לוותר לו כי אתם לא מוותרים עליו. כי הוא חלק חשוב מהבית גם אם הוא כועס. נכון, זה מרגיש נגד כוח המשיכה. וזה ארוך וסיזיפי. אבל בסוף זה ישתלם... הילה
