הרשמה לאינדקס על הספה   |  כניסת מטפלים רשומים   |     על הספה בפייסבוק
אודות על הספה   |  הרשם לניוזלטר שלנו   |  צור קשר
חפש באתר  
חפש באתר  

על הספה - פורומי מומחים

פורום טיפול פסיכולוגי

פורום טיפול פסיכולוגי

פורום טיפול פסיכולוגי מנוהל ע"י נעה מצגר גרנות, פסיכולוגית קלינית מדריכה בטיפול ואבחון
נעה מצגר גרנות, פורום טיפול פסיכולוגי
פסיכולוגית קלינית מומחית עם הסמכה כמדריכה בטיפול ואבחון נסיון של 18 שנה בפסיכותרפיה בקליניקה פרטית ובמסגרות ציבוריות שונות. שילוב של כלים דינאמיים וCBT נסיון רב בטיפול במצבי דיכאון, משברי חיים וקשיים עם נטיה מינית. נסיון רב בטיפול בדיכאון אחרי לידה, ליווי נשים עם קשיי פריון. מדריכה בפסיכותרפיה ובכתיבת מקרים לבחינה.
לחץ כאן לכרטיס המטפל של נועה
אודות הפורום
הפורום מהווה מערכת שאלות-ותשובות עבור הקהל הרחב, המעוניין לקבל מענה לשאלות הנוגעות לטיפול פסיכולוגי במבוגרים.

ניתן לשתף בשאלות ודילמות לגבי טיפול פסיכולוגי, סוג הטיפול ומסגרת הטיפול. ההשתתפות באתר אנונימית. כל שאלה שתועלה לאתר תעבור קודם סינון על-ידי מנהלי הפורום, הרשאים להחליט שלא לפרסמה, או למחוק הודעה/שאלה שכבר פורסמה.

התייעצות דרך הפורום אינה מהווה תחליף לטיפול או להתייעצות מלאה עם איש מקצוע


 X

שלום אורלט, גיל 40 נחשב אצל גברים – בעקבות התיאוריה הקלינית של קרל יונג ואחרים, כגון אריק אריקסון, אליוט ג'קס ועוד – לגיל בו מתרחש משבר אמצע החיים. בתקופה זו נדרש האדם לקבל את מגבלותיו, להשלים עם שינויים גופניים, להסכין עם תפישתו את הזמן החולף ולבנות 'אני' שלם יותר מקודם, כחלק מתהליך גיבוש זהותו. אבל נניח לרגע את התיאוריה בצד: התרפקות בלתי פוסקת על העבר על חשבון הנאה מן ההווה, בעיקר כשהיא מופיעה בתוך קשר אינטימי, היא אקט תקפני כלפי בן/בת הזוג (למשל, "לעולם לא תצליחי להשביע את הרעב שלי לריגושים... איפה החבר'ה שהיו לי בצבא, איפה האקסית שלי מהאוניברסיטה"). לפיכך, יתכן שלא מדובר במשבר גיל הארבעים – או משבר גיל אמצע החיים (שיכול להתרחש גם בגיל 50 או 30) אלא בבעיה בקשר האינטימי. אולי 'המתרפק' חווה דיכאון שמפריע לו ליהנות ממה שקודם מילא אותו בחדווה ובמשמעות?


שלוש תופעות מתוארת בשאלה: א. אינו מסוגל להתחבר לאחרים השונים ממנו; ב. כועס כל הזמן; ג. התנהגות או מבט יכולים לגרום לו להתפרצות. ב' ו-ג' דומים למדי. מבחינה תיאורטית, כאשר אנחנו לא סובלים תכונה או רגש הקיימים בתוכנו, אנו מתנערים מהם על ידי כך שאנחנו מייחסים אותם לזולת: 'אני לא חמדן, היהודים חמדנים', 'אני לא שטוף-זימה, השחורים חרמנים', 'אני לא טיפש, בלונדיניות הן טיפשות', 'אני לא פחדן, נשים פחדניות', 'אני לא אלים, ערבים אלימים' וכו' וכד' וכיו"ב. זהו מנגנון ההשלכה – אני משליך על הזולת את מה שאני לא מסוגל לשאת כחלק ממני. בנוסף, ביחסים אינטימיים יש כאלה שאינם מסוגלים לשאת כל נפרדות, כלומר, כל סימן לכך שבן הזוג אינו זהה להם באופן מוחלט. זה יכול להגיע לקיצוניות של חוסר סבלנות לכך שלבן הזוג יש סדר יום משלו, ואיך הוא מעז להיסגר לזמן ממושך כל כך בשירותים כשהוא יודע שאני מחכה לו כאן?! זוהי תלות בעלת מאפיינים של רכושנות ושל סימביוזה. כשקוראים בעיתון על מישהי ש'נרצחה על רקע רומנטי', לרוב הכוונה היא לכך שבת הזוג 'העזה' לקשור שיחה עם אדם אחר – פקיד בבנק, ידיד מן העבר – והקנאה המטורפת של בן זוגה גרמה לו לאבד שליטה ולחסל אותה כדי שלעולם לעולם לא תיפרד ממנו. אם האדם מתפרץ בזעם בשל מבט או התנהגות שאינם לרוחו, זה יכול להעיד על דפוס התנהגות רודפני, פרנואידי בלעז. אדם כזה הוא לרוב קנאי, מאמין בדבקות בעין הרע, בטוח שרוצים להרע לו ושזוממים נגדו. למעשה הוא משליך את תקפנותו-שלו וזו חוזרת אליו כבומרנג. אבל התיאוריות פחות מעניינות מי שכותב שאלה כמו השאלה שלך. אם את/ה בן/ת זוג של אדם כזה, לא יעזור לדעת השם הפסיכולוגי שיש להתנהגות שלו; אם את/ה כזה בעצמך – אפשר לשנות זאת על ידי טיפול. אין קסמים, אין עצות, אין תרופות (מלבד תרופות הרגעה) שיעבירו את ההתנהגות הזאת. נכונות להיכנס לתהליך של בירור עצמי כן ואמיץ, היא מה שנדרש כאן.


שלום דוד, אתה מספר שכבר ערכת בירורים לגבי ההוסטל הרצוי לך. גם אני לא מכיר הוסטל שמעניק פסיכותרפיה – במובן שבו אני מגדיר פסיכותרפיה, קרי, פגישות קבועות לטיפול בשיחות –לכן, אולי כדאי לך לשקול להפריד את הפסיכותרפיה מן ההוסטל עצמו? עובדים סוציאליים המתמחים בשיקום נפגעי נפש, כמו גם עובדי חברת 'נתן' ופעילי עמותת אנוש – כל אלה יכולים להוות כתובת לשאלותיך אודות ההוסטל המתאים לך ביותר. בהצלחה!


דנית שלום, נושא השאלה האמיצה שלך (בניכוי כמה טעויות הקלדה) הוא: 'דימוי עצמי נמוך והשפעתו על קיום יחסי מין', אולם לדעתי אפשר בהחלט היה גם לקרוא לה 'השפעת קיום יחסי מין על הדימוי העצמי'. שלוש נקודות למחשבה עולות למקרא דברייך, ואני מזהיר מראש שתשובתי תתפזר על פני אסוציאציות מקראיות והרהורים פילוסופיים. בכל זאת, אני מקווה שתמצאי אותן רלוונטיות אלייך: ראשית, מה שאת מכנה 'העניין המיני': יחסי מין הם, פוטנציאלית, הצורה האינטימית ביותר בין שניים; הם הביטוי הגופני למילה 'אהבה', ולכן הם נקראים גם 'לעשות אהבה'. אולם, אהבה וקוץ בה: הזירה האינטימית הגופנית היא גם הזירה שמנקזת אל תוכה הכי הרבה תסביכים וקונפליקטים. כל מה שנפלא וכל מה שאיום ונורא, נכנס לתחום הרגשי שמתעורר סביב יחסי מין. את זה אמר פרויד. מה שהוא לא אמר, זה שהסיבה לכך היא שלעשות אהבה זה גם להיות במגע עם הפחד הכי גדול של כולנו: פחד המוות. נרחיק קצת לספר בראשית ואז נחזור לשאלתך. אדם וחווה הצטוו להימנע מלאכול מפרי עץ הדעת, אחרת ימותו. אבל רק לאחר שהפרו את האיסור, ונענשו בעונשים מבאסים, כתוב: 'והאדם ידע את חוה אשתו'. כלומר, משחר ההיסטוריה היו מוות ומין כרוכים זה בזה. וזה מביא אותי לנקודה השניה: כשחווים אובדן קרוב בגיל צעיר כמו שלך, יחסי מין יכולים להוות אמצעי מצוין להתגבר על הכאב ולהכחיש את המוות. הבעיה היא, שזה עלול להצליח 'יותר מדי', כך שיחסי המין מוחקים לא רק את הכאב אלא גם רגשות אחרים של קירבה, הנאה, עונג, חושניות. במילים אחרות, קיום יחסי מין הוא חוויה רוחנית לא פחות מאשר גופנית, אבל הוא בקלות יכול להידרדר לפעילות גופנית מנוכרת (והתרבות שלנו מעודדת את זה על ידי שימוש תכוף בדימויים פורנוגראפיים). הניחוש שלי הוא שמשהו מכל אלה מוכר לך, והיופי שבקירבה לאדם שאת אוהבת, המקום שבו מתבטל ההבדל שבין לקבל ולתת, אבדו לך ואת תוהה אם בכלל היו שם מלכתחילה. מה שמוביל לנקודה השלישית: את מציינת שבגיל 13 איבדת את אביך ובמשך שלוש-ארבע השנים הבאות לא היו לך כמעט אינטראקציות חברתיות. זה לא בהכרח מפתיע לאור עוצמת המכה שניחתה על נפשך, שיכולה להביא לניתוק: הגוף מתפקד והנפש כאילו 'ממשיכה בחיים', כשלמעשה היכולת להרגיש נעצרת. את בת עשרים ושלוש, כלומר עשר שנים לאחר מות אביך. יתכן שאת מצויה בשלב בחייך בו את מפתחת יכולת שטרם היתה לך להתמודד עם משמעויות שונות של מות אביך, עם הגעגועים אליו ועם רגשות נוספים הקשורים לאובדנו ולקשר שהיה ביניכם בטרם מת. אם זה כך, בלתי נמנע ששאלות של אינטימיות – שסקס, כאמור, אינו אלא הביטוי העז ביותר שלה – יעסיקו אותך יותר מקודם. נושא הדימוי העצמי הנמוך נגזר מהקונפליקט סביב מיניות, לא פחות מאשר משפיע עליו: אם את מתקשה להאמין שיש לך מה להציע לפארטנר מלבד הנאה גופנית גרידא, משמע שאינך אוהבת את עצמך דייך; אם אינך אוהבת את עצמך דייך, כיצד תעשי אהבה עם אחר? אם אינך מקבלת את עצמך כמו שאת, איך תוכלי להאמין שמישהו אחר מקבל אותך כמו שאת? ואיך תקבלי אחר כמו שהוא? אלה השאלות שאת שואלת (ולא רק את; גם שאר האנושות, לאורך הדורות...) זהו עיתוי מצוין לברר את הדברים האלה בתהליך האינטימי שנקרא טיפול בשיחות. זה ייקח זמן, זה ידרוש נכונות ואומץ. וזה ישתלם לך. בהצלחה.


מיכל שלום, כל השאלות שלך חשובות ורלוונטיות. כדאי שתשאלי אותן בטיפול שלך – זה המענה הנכון ביותר שאני יכול לתת לך, לדעתי.


אילן שלום. מערכת הבריאות הציבורית מציעה מרכזים לבריאות הנפש ומציעים דרך קופות החולים טיפול פסיכולוגי במרפאות שונות. אנשי הצוות במרפאות אלו מוכשרים ומנוסים והטיפול שם ניתן ללא תשלום. כמו כן מציעות קופות החולים השונות מטפלים בהסדר מוזל על פי היקף הביטוח שלך. גם ביטוחים פרטיים שונים מאפשרים החזרים. לקריאה נוספת על טיפולים מוזלים: https://www.alhasapa.co.il/השירות_הציבורי כמובן שניתן לפרסם מודעה באתרים שונים המשרתים סטודנטים לפסיכותרפיה.


מירה שלום, את שואלת שאלה של אם אכפתית שדואגת לבנה וכואבת את כאב פרידתו מבת הזוג. בנך יכול לפנות לטיפול נפשי בשיחות, באופן פרטי (שאלי את חברותייך וחברייך, הם יידעו להמליץ לך), בקופת חולים במחיר מוזל או במרכז לבריאות הנפש הנמצא בעיר מגוריו. הדבר החשוב הוא שבנך יפנה בעצמו – כל טיפול נפשי בשיחות יעיל בתנאי שבנך יגלה רצון ואקטיביות בפניה לטיפול כזה.


שלום מיכל, הפורום אינו נותן המלצות אישיות. 'הטיפול שיכול לעזור באמת' אינו משהו שמישהו אחר יכול לקבוע בשבילך מהו. אני אוחז בדעה מוצקה לגבי גישה מסוימת, אבל היא כמובן אינה מחייבת אותך. בהצלחה.


שלום מישלי, כדי להתגבר על מחסום המחיר הכספי, אני ממליץ לך לפנות לטיפול במרפאה לבריאות נפש באזור מגוריך. זה טיפול שניתן חינם על ידי טובי אנשי המקצוע. הוא כרוך בהתפשרות מסוימת על פרטיות (פתיחת תיק במזכירות וראיון אצל מי שלא בהכרח יטפל בך) וכן המתנה מרגע הפניה לתחילת הטיפול. לגבי 'גירוי הפצע בגלל פערים' - אני לא בטוח שהבנתי למה כוונתך. האם זה קשור לכושר ההשתכרות הנמוך? האם אתה נוטה 'למרוד ולעזוב' כלשונך? טיפול ראוי דורש משאבים רגשיים וזמן, לא רק כסף. האם אתה בטוח שאתה בשל לתהליך מחייב שכזה?


רחל שלום, הפניתי את שאלתך לד'ר רועי שגיא, פסיכיאטר בכיר, וזו תשובתו:
רחל היקרה שלום, אמך הגיעה לגיל המכובד תשעים. ממכתבך איני יודע מהו מצבה הגופני, התפקודי והנפשי. האם יש לה מחלות כרוניות כלשהן, ואילו תרופות היא נוטלת? האם היא עצמאית בתפקודי היומיום (אכילה, רחצה, ניידות וכו׳) או שמא נזקקת לעזרה סיעודית או אחרת? מה מצבה הנפשי והקוגניטיבי? לכל אחד מהמרכיבים הללו השפעה על האדם בכל גיל וביתר שאת בשנות הזקנה, עת אנו עדים לא אחת להידרדרות כללית במצב. אנשים מבוגרים, הנמצאים במוסדות עלולים גם להיות בסיכון להתעללות כזו או אחרת. ראשית צריך לברר ולהסיר את החשד שהדיווח של אמך הוא אמיתי. בשלב הבא, יש מקום לטעמי לערוך הערכה נפשית, תפקודית וקוגניטיבית לאמך. למשל, לא פעם כחלק מתהליך שיטיוני (דמנטי) האדם עלול לפתח מחשבות שווא כלפי אנשים אחרים בסביבתו (כולל בני זוג, משפחה או מטפלים צמודים) כאילו הם מנסים לפגוע בו, לגנוב ממנו וכו׳. בשל הפגיעה בזיכרון יש לא פעם חזרתיות על דברים שנאמרו, שלא נעשית מתוך טרחנות אלא פשוט בשל השכחה. אם הסיבה לשינוי בהתנהגות היא אכן הידרדרות קוגניטיבית הרי שקיים אתגר לא פשוט בטיפול ובהתמודדות של האדם עצמו, בני המשפחה, הסביבה וגורמי הטיפול השונים. לכל מקרה יש את מאפייניו הספציפיים והקשיים המיוחדים לו ובהתאם גם רצוי לתפור את אסטרטגיות ההתמודדות. מרפאות פסיכוגריאטריות ומרפאות זיכרון, כמו גם עמותות (למשל עמדא) שונות יכולות לא פעם לסייע בהתמודדות עם האתגרים המורכבים הללו.


איך לבחור מטפל? הדרך הכי נפוצה שאני מכיר היא המלצה של אדם שסומכים עליו; את מתביישת לקבל המלצות של הקרובים לך, וממילא לא כדאי ללכת לטיפול אצל מטפל שמטפל במישהו במעגלים קרובים לך - כלומר לא מומלץ לפנות לפסיכולוג/ית של אח, הורה, ילד, חבר קרוב... (ההמלצה הזאת מצדי עומדת בניגוד למצב הקיים בשטח, שבו הפלונטרים רבים, אבל בכל זאת שאלת אותי...). הסיבה לכך היא שכשמדובר בטיפול נפשי, הלא-מודע שלנו מעדיף בלעדיות על פני 'שיתוף קבצים'. גם אם באופן מודע האפשרות הזאת קורצת, הרי שבעומק מוטב להימנע מערבוב שכזה. המלצה ממכר רחוק יותר עדיפה, אם יש. מלבד זאת - אפשר לקרוא מאמרים בכתב העת הישראלי לפסיכותרפיה 'שיחות', או רשימות אינטרנטיות, ולהתרשם מן התוכן והסגנון של הכותב/ת. אני מכיר טיפולים מוצלחים שהחלו בדרך זאת. מובן שאין בכך ערובה להצלחה - אדם יכול להתגלות כשונה בתכלית מהאופן שבו הוא כותב. בסופו של דבר, מה שקובע הוא המידה שבה את מרגישה בנוח במחיצת המטפל/ת, המידה שבה את מרגישה יכולת לסמוך על כך ש'מילה היא מילה' (האם פגישה מתחילה בזמן? האם יש רושם שהפרטיות שלך מוגנת?). לשם כך לא יהיה מנוס מלנסות. אני מאחל לך למצוא כימיה ולעבור דרך משמעותית ומפתחת.


מטופלת שלום, את צודקת כל-כך! 'הדרך הכי טובה היא לפתוח את זה בפגישה'; אוסיף רק: זאת גם הדרך הכי קשה. בהצלחה.