על הספה - פורומי מומחים

פורום יעוץ והדרכה לגיל השלישי ומשפחותיהם

פורום יעוץ והדרכה לגיל השלישי ומשפחותיהם

פורום יעוץ והדרכה לגיל השלישי מנהלת פורום שרון האס-שופטי
עובדת סוציאלית וגרונטולוגית, מומחית לגיל זיקנה. בעלת ניסיון רב בטיפול ויעוץ לאדם הזקן ולבני פורום יעוץ והדרכה לגיל השלישי
משפחתו. עובדת בדיור מוגן לאוכלוסיית הגיל השלישי, בו מעניקה טיפול ויעוץ אישי, זוגי ומשפחתי ומייעצת במגוון רחב של שאלות והתמודדויות הכרוכות עם גיל זיקנה.

בפורום זה אתן מענה לשאלות מגוונות הקשורות לגיל הזיקנה. גיל זיקנה מזמן לאדם המזדקן ולבני משפחתו התמודדויות רבות, שברובן קשורות בשינויים תפקודיים ובצורך להסתגלות והתאמה למצבי חיים חדשים: שינויים פיזיולוגיים וקוגנטיביים, אובדנים שונים ומשברים רגשיים, שינוייים ביחסים הזוגיים והמשפחתיים ועוד. כמו כן עולות שאלות הקשורות במימוש זכויות: מול הביטוח הלאומי, פניה לקבלת עובד/ת זר/ה, מילוי טפסים של יפוי כוח רפואי והנחיות רפואית מקדימות למצב רפואי עתידי ועוד..

אני מזמינה אותכם להתיעץ ולשתף בהתלבטויות ובשאלות המעסיקות אותכם ולקבל בפורום זה מענה אישי ומקצועי. לא אוכל לענות בפורום על שאלות רפואיות.


 X

יפעת שלום, לפי מה שאת מתארת, מאוד יתכן שבגלל שהאישה בת השבעים איננה עצמאית כרגע, מגיעה לה גמלת סיעוד מביטוח לאומי. במידה וכן, חברת סיעוד (המספקת את שרותי הטיפול) תנסה למצוא (לפי מספר השעות השבועיות שיאשרו לה) אדם שיתאים לליווי שציינת לקראת חזרתה/יציאתה לעצמאות, במימון הביטוח הלאומי. כמובן שצריך יהיה לתאר להם במדוייק את מטרת הליווי. חברות הסיעוד יכולות לסייע למצוא אדם מתאים לתפקיד גם באופן פרטי, במידה ולא מגיעה לאשה גמלת סיעוד. אפשרות נוספת היא לפרסם מודעה (למשל באוניברסיטה או מכללה קרובה) ולמצוא באופן פרטי איש/ה שיתאים לדרישות. אשמח לענות לך על שאלות נוספות במידה ומשהו לא ברור או אם מתעוררות שאלות נוספות. בהצלחה, שרון


מיה שלום, מקווה שהורייך מרגישים יותר טוב ושמצבם התפקודי משתפר בהדרגה. אין לי ספק שזו תקופה קשה עבורם ועבור המשפחה והרבה עומס נופל עלייך כבת. בתקופה כזו הסיוע של ביטוח לאומי, מתוקף גמלת הסיעוד, משמעותי וחשוב וחבל שהסיוע שהוריך קיבלו הקל עליכם רק במעט. תפקידם של המטפלים והמטפלות, מטעם ביטוח לאומי (באמצעות חברות הסיעוד), לסייע לאנשים מעל גיל פרישה, הזקוקים לעזרה בתפקודי היומיום. לעיתים רבות מנסים המטפלים להימנע מעבודות בישול, ניקיון ועוד עבודות (מעט יותר קשות) בגלל שתנאי השכר שלהם מאוד מינימלים. לפי ההנחיות של ביטוח לאומי המטפלים הללו אמורים לבצע (לפי הצורך): סיוע וטיפול אישי ברחצה, לבוש, ליווי והשגחה וכן עבודות משק בית כמו: לטאטא ריצפה, לנגב אבק, לנקות חדרי אמבטיה וחדרי שרותים, לעשות שטיפה קלה לרצפה ללא הזזת והרמת רהיטים, לבשל, לגהץ, לשטוף כלים ולהחזיר את המטבח לסדר לאחר בישול ועוד. ניתן לבקש ולקבל את הרשימה המלאה מחברת הסיעוד שנותנת את השירות. לא הבנתי מפנייתך מדוע השרות של ביטוח לאומי נפסק (האם זה בגלל אי שביעות הרצון שלכם? או בגלל מבחן הכנסות או מצב תפקודי?). במידה ותזדקקו שוב לשרות ועזרה של מטפל/ת מביטוח לאומי (והורייך יהיו זכאים לגמלת סיעוד), ניתן וחשוב מאוד לדרוש מחברת הסיעוד מטפל/ת שתסייע במה שדרוש להורייך (העומד בהנחיות של ביטוח לאומי). לא צריך לקבל עובד שאינו מסייע להורייך בעבודות הנדרשות. במידה וחברת הסיעוד איננה מסייעת ומוצאת עובד מתאים, ניתן להחליף חברת סיעוד באמצעות פנייה מנומקת לעובדת הסוציאלית, האחראית על חוק סיעוד במשרד הרווחה בעיר או ברשות המקומית. אשמח לסייע ולייעץ לך בהמשך בכל הקשור להורייך. בהצלחה ובריאות טובה להורים, שרון האס-שופטי עובדת סוציאלית וגרונטולוגית


שלום רב ותודה רבה על השאלה, מהשאלה שלך, לא ברור לי האם את/ה מחפש/ת דיור מוגן או בית אבות להורייך. יש הבדל בין השניים. דיור מוגן מיועד לאנשים עצמאיים המסוגלים לטפל בעצמם ולהמשיך לנהל משק בית עצמאי. בדיור המוגן ישנן יחידות דיור פרטיות ועצמאיות, שכל אחת כוללת: מטבחון, מקלחת ושירותים. הדיור המוגן מספק לדייריו: שירותי ניקיון, אחזקת דירה, לחצן מצוקה, שרות רפואי, שרותי פנאי (ספורט, תרבות, וכד') וארוחה או יותר בתשלום נוסף. לגבי השאלות על דיור מוגן: המדינה איננה משתתפת ואינה מסיעת כלל במימון דיורים מוגנים פרטיים. ישנם דיורים מוגנים ציבורים, המיועדים לאנשים מבוגרים שאין בבעלותם דירה. דיורים אלו נותנים עדיפות לאנשים בעלי הכנסות נמוכות או לאנשים המתגוררים בדיור ציבורי (עמידר, עמיגור). גם כאן הגורם החשוב לזכאות היא עצמאותו של האדם המבוגר. לשם בירור זכאות לדיור מוגן ציבורי, יש לפנות לשרותי הרווחה באזור מגורי ההורים ולפי הנחיותיה להביא את המסמכים הנדרשים. משאלתך הבנתי שהורייך מתקשים לתפקד באופן עצמאי בביתם, ולכן קיימת אפשרות שלא יוכלו להסתדר באופן עצמאי בדיור המוגן ואולי גם לא יתקבלו בשל כך. מאוד יתכן שלהורייך מתאים להכנס לבית אבות, או לחילופין לקבל עזרה הביתה (למספר שעות ביום או ל-24/7). אשמח לענות על שאלות נוספות, לאחר שאבין מעט יותר את מצב הורייך ומה רצונם ורצונך, לאור התשובה. אוכל להמשיך ולייעץ לך, (דרך הפורום), כיצד פונים לביטוח לאומי על מנת לקבל גמלת סיעוד-מטפלת למספר שעות בשבוע וכן כיצד מגישים בקשה להעסקת עובד/ת זר/ה (24/7). חג אביב שמח, שרון האס שופטי עובדת סוציאלית וגרונטולוגית


ראשית אני רוצה לאחל לאמך בריאות טובה והחלמה מהסרטן. שנית אני מודה לך מאוד על השאלה הכל כך, כל כך חשובה. הרצון של אמך לסיים את חייה בבית (במידה ולא יהיה מרפא למחלתה) הינו רצון מאוד טבעי ונורמלי ויש לכך פתרונות טובים ונגישים. כיום קיימת מגמה כלל עולמית, שמבטאת ומשקפת את ההבנה שהמקום הנכון והטבעי לטיפול (באדם החולה בכלל ובאדם הנוטה למות בפרט), הוא בסביבתו הטבעית תוך מתן ליווי וגיבוי רפוי ומקצועי 24/7. לאור זאת גם בישראל ישנן מספר חברות שנותנות שרותים של הוספיס בית (לדוגמא מרפאות צבר), ובחלק מהמצבים הרפואיים ניתן לקבל שרות של הוספיס בית במימון קופת החולים. הוספיס בית נותן טיפול פליאטיבי – טיפול אשר משפר את איכות החיים של החולים ובני משפחותיהם בהתמודדות עם מחלות חשוכות מרפא, על ידי מניעה והקלה על סבל. צוות ההוספיס בית כולל בד"כ: רופא/ה אח/ות, ועו"ס. אני מציעה שלאחר שתסיימו את הבדיקות וההתיעצויות הרפואיות ובמידה והרופאים יקבעו שהמחלה של אימך חשוכת מרפא ומצבה הינו סופני, תפנו באמצעות רופא המשפחה, בבקשה שקופת החולים תאשר ותממן את ההוספיס בית. באופן זה תאפשרו לאמא לסיים את חייה על פי רצונה והשקפתה.


זו שאלה חשובה ובאמת המושג פעמים רבות איננו בהיר. כאשר אומרים דמנציה (שטיון בעברית) הכוונה למצב בו לאדם יש ירידה תפקודית: קוגנטיבית, התנהגותית ונפשית. הירידה באה לידי ביטוי בבעיות וירידה בזיכרון ובהתמצאות, האטה וירידה בחשיבה ובתפקוד, בעיות בתפיסה ובשיפוט. כתוצאה משינויים אלו נראה פעמים רבות את האדם הדמנטי אדיש יותר, מתעניין פחות בתחומים שעסק ואהב וכן נרתע ממעורבות חברתית. כ-40% מהלוקים בדמנציה סובלים גם מדיכאון. המונח דמנציה הינו מושג כולל למחלות שונות הגורמות לתופעות שהזכרתי. המחלה העיקרית והנפוצה ביותר הגורמת לדמנציה הינה מחלת האלצהיימר.מחלות נוספות שעלולות לגרום לדמנציה הינן מחלות הפוגעות בכלי דם מוחיים (לדוגמא ארועים מוחיים) ופרקינסון. הדמנציה שכיחה בגיל זקנה ומבני ה-80 ומעלה כ20% סובלים ממנה. לעיתים קרובות הדמנציה מתפתחת באופן איטי מאוד והדרגתי והאדם הסובל ממנה יוכל להמשיך ולתפקד טוב ובאופן עצמאי יחסית ברוב תחומי חייו. כאשר האדם עצמו מתלונן על התופעות שהוזכרו או שבני משפחתו שמים לב לכך - יש חשיבות רבה לפנות לרופא פסיכוגריאטר שיבדוק את האדם ויאבחן אותו. הרופא על פי הצורך ימליץ על טיפול תרופתי, שיכול להאט ולעכב מעט את התפתחות המחלה ולסייע לסובלים מדיכאון ומתופעות נפשיות או התנהגותיות אחרות.


לפי דבריך נראה שאתה מאוד מודע למצבך ולמרות הצורך המובן והחשוב בעצמאות, אתה מוכן לקבל עזרה ויתכן מאוד שאתה זכאי לה מביטוח לאומי. העזרה הניתנת מביטוח לאומי לאנשים מגיל פרישה, נקראת גמלת סיעוד. בכדי לבדוק את הזכאות לגמלת סיעוד צריך לבדוק קודם כל את סך ההכנסות החודשיות שלך. במידה והכנסותיך החודשיות הקבועות מפנסיות (שלך ושל אשתך אם יש), קצבאת זקנה ושארים, הכנסות משכ"ד - אינן עולות על 14,200 (נכון ל-2016), סביר להניח שאתה זכאי לגמלת סיעוד. באתר של ביטוח לאומי (באינטרנט) ניתן להוריד טפסים לבקשת גמלת סיעוד. תצטרך למלא את הטפסים ולצרף אליהם: אישורי הכנסות ל-3 חודשים אחרונים, טופס מידע רפואי מרופא/ת המשפחה, במידה ויש סיכומי אישפוז או חוות דעת רפואיות עדכניות נוספות חשוב לצרפן, כמו כן צריך לכתוב הצהרת הכנסות (ניתן לעשות זאת בכתתב יד על דף נייר עם חתימתך בסוף ההצהרה). כדי להקל על עצמך בכל התהליך, (מציאת הטפסים, הדרכה במילואם, צרוף מסמכים רפואיים ואישורי הכנסה ושליחה לביטוח לאומי), תוכל לפנות לאחת מחברות הסיעוד שנמצאות באזור מגוריך ולבקש את עזרתם והדרכתם במילוי הטפסים ובטפסים שיש לצרף. הם יוכלו לסייע בכך וכן יוכלו לשלוח את הטפסים לביטוח לאומי. בנוסף עד שתתקבל תשובה מביטו לאומי חברת הסיעוד תוכל לתת לך, למשך כחודש שרות שנקרא "טרום סיעוד" שזה בד"כ כ-6 שעות שבועיות של עזרה/טיפול על חשבונה של חברת הסיעוד. לאחר שהבקשה הוגשה ובמידה ואינך עובר את רף ההכנסות שנקבע, משהו מביטוח לאומי יצור איתך קשר טלפוני, על מנת לתאם איתך ביקור של מעריכה מטעמם, (בדרך כלל זו אחות או פזיוטרפיסטית). בביקור של המעריכה אתה תשאל על מצבך הבריאותי והתפקודי, על התרופות שאתה לוקח וכן תתבקש לעשות כמה פעולות שיאפשרו לה להתרשם מתפקודך ולאחר מכן להעביר את כל הנתונים לביטוח לאומי. לאחר כשבועיים שלושה תקבל תשובה האם בקשתך אושרה או לא.


אני מאוד מבינה את הרצון שלך ושל אחיך שאמכם תעבור להתגורר בדיור מוגן, מכל הסיבות שתארת. יש יתרונות רבים לדיור מוגן שכשמו כן הוא - נותן תחושת מוגנות רבה לאדם הזקן ובכך גם לבני משפחתו, (ישנם גם יתרונות רבים נוספים). יחד עם זאת מעבר דיור, בגיל זיקנה הוא מעבר חיים דרמטי ורב-משמעות, המלווה בספיקות והתלבטויות עוד טרם קבלת ההחלטה. מעברי דיור בגיל זיקנה מוכרים בספרות המקצועית, כאחד מהשינויים המורכבים עבור החווים אותם. כך גם המעבר לדיור מוגן שכרוך במשמעויות רבות: במעבר יש קטיעה של רצף החיים הקודמים, פרידה מבית, מזכרונות, מסביבת מגורים מוכרת, מנותני שרותים (מכולת, ספר, רופא אחות וכד') שנוצר איתם לעיתים קשר קרוב, של שנים רבות. כמו כן לכניסה לדיור מוגן יש משמעויות של: התחנה האחרונה בחיים, ההבנה שאני בשלב האחרון של חיי, מגורים בחברה הומוגנית של אנשים זקנים, השתלבות חברתית שלא לכל אחד היא פשוטה ועוד ועוד. בגיל זקנה קיים צורך רב בהמשכיות, בשמירה על הקיים, בהיאחזות בעוגני החיים שנותנים משמעות ושומרים על הזהות האישית. היצמדות לדברים מוכרים ובטוחים מסייע בשמירה על שלמות העצמי ומחזקת את הזהות האישית. מעבר למקום מגורים חדש הוא שינוי המאיים על ההמשכיות הזו. זוהי פרידה מהמוכר והידוע והליכה לקראת תקופה חדשה. קשיים אלו יכולים להשפיע באופן דרמטי על מצבו הבריאותי, הנפשי והקוגנטיבי של האדם הזקן. אני מתרשמת, על פי מה שכתבת, שאתם נוהגים באופן מכבד והדרגתי: העובדה ששוחחתם עם אמא על הרעיון והצעתם לה לערוך סיור בשלב ראשון וקבלתם את הסכמתה לכך. חשוב מאוד להמשיך בדרך זו: לשוחח, להקשיב, לכבד, לנסות להבין את רצונה וגם לומר מה הסיבות שבגללן לדעתכם זה אופציה טובה. ניתן לחזור על ההצעה מפעם לפעם, אך בלי לחץ ועם הרבה כבוד לתחושותיה. יש משמעות רבה לכך שאדם, העובר לדיור מוגן, יקבל את ההחלטה מתוך הבנה ורצון עצמאי ולא מתוך כפייה או לחץ של המשפחה. כמו כן חשוב מאוד לקחת בחשבון את העובדה שאמך התאלמנה לפני כחצי שנה, וסביר מאוד להניח שהיא נמצאת עדיין בשלבים של איבוד האבל והאובדן של אביכם שנפטר. יתכן מאוד שאין כרגע לאמכם את הכוחות והמשאבים הנפשיים למעבר קשה זה, שיכול להוות משבר נוסף. לכן יש חשיבות רבה להקשיב לאמא ולא ללחוץ עליה לעשות מעבר, כל עוד היא איננה מעוניינת בכך ורצוי שלא תעשה זאת רק בכדי לרצות אותכם. חשוב לכבד את רצונה ולסמוך על תחושותיה מה נכון לה ומה לא נכון, אחרת המעבר עלול לגרום למשבר נפשי קשה ולהתדרדרות תפקודית: פיזית וקוגנטיבית. בנתיים על פי מידת הצורך אפשר להציע לאמא עזרה בדירתה, למרות שמתקבל הרושם מדבריך שכרגע היא מתפקדת באופן עצמאי .


שאלתך חשובה ומשמעותית ביותר והיא מעסיקה אנשים רבים, בעיקר בגילאים אלו. הרפואה המודרנית, ובעיקר הטכנולוגיה הרפואית, הביאו למצב בו ניתן להאריך חיי אדם במצב סופני באמצעים מלאכותיים. אולם אז, איכות חייו וכבודו כאדם עצמאי, פעיל ושאינו תלוי בזולת נשללים ממנו. "חוק החולה הנוטה למות" שנחקק בישראל בשנת 2005, מהווה מעין מהפכה במשפט הישראלי. החשיבות הרבה של החוק נעוצה בעובדה שהוא מאפשר לאנשים, באמצעות מילוי וחתימה על טפסים, לתכנן ולהביע את רצונם מראש, באשר לאופן בו יחיו בסוף חייהם ומחייב לכבד את רצונם. מטרת "חוק החולה הנוטה למות" היא להעביר את ההחלטה לאדם עצמו, לכבד את רצונו אם יבחר להניח לתהליך טבעי לסיים את חייו – ללא התערבות רפואית. הרופאים מחויבים ע"פ החוק, לכבד את ההנחיות שניתנו ופורטו מראש ע"י המטופל, כאשר נקבע שהוא חולה נוטה למות, שאינו יכול לקבל החלטות בנוגע לטיפול בו או שאינו מסוגל להביע את רצונו. הטפסים מקבלים תוקף, רק כאשר האדם מוגדר כנוטה למות, אשר אינו מסוגל להביע את רצונותיו או לקבל החלטות. כל עוד האדם מסוגל וכשיר להביע את רצונותיו פועלים רק על פי רצונו המפורש ולא על פי ההנחיות שבכתב. לאחר מילוי הטפסים, הטפסים נשלחים למשרד הבריאות, שם הם נבדקים בקפדנות, מקבלים אישור, נסרקים ומועברים בהדרגה לכל בתי החולים בישראל. העותק המקורי נשלח חזרה אל השולח. את הטפסים ניתן להוריד באתר הממוחשב של משרד הבריאות, אך אכן קשה למלאם ללא סיוע. כיום יש טופס משולב (פחות מפורט) של יפוי כוח רפואי, המאפשר לכל אדם למנות מיופה כוח ע"פ החלטתו, למצב רפואי בו הוא לא יוכל לקבל החלטות. ניתן לפנות לעו"ס ברוב קופות החולים ולבקשה שתסייע במילוי הטופס ותחתום כעדה. בכדי למלא את טופס ההנחיות הרפואיות המקדימות, המפורט (שיש לו יתרונות רבים), יש צורך לקבל הסבר רפואי וחתימת רופא/אח מוסמך.


אובדן של אדם קרוב הינה חוויה קשה וכואבת וכאשר זה בן זוג לחיים הקושי גדול עוד יותר. התגובות לאבל הן מאוד אישיות ומשך הזמן של התגובות משתנה מאדם לאדם. אובדן של בן זוג מלווה בדרך כלל בתחושת ריקנות, עצב גדול, בדידות, אשמה וכעס. לתחושות אלו נוספות תחושות של חוסר אנרגיה וחוסר עניין בפעילות ותחומי עניין שעסקו בהן לפני האובדן. נשים רבות כמוך, החוות אובדן של בן זוג, עוברות משבר רגשי שמקשה עליהן במשך תקופה ארוכה לחזור ולתפקד כבעבר וזו תגובה מאוד טבעית ונורמלית. ההסתגלות לחיים ללא בן זוג היא קשה וכואבת ויתכן מאוד שיקח עוד זמן לא קצר עד שבהדרגה תחזרי לעצמך. מנסיוני המקצועי אני מאמינה שבאופן הדרגתי את תגלי שוב עניין ואנרגיה ותחזרי להנות מעיסוקים שונים אותם אהבת. חברות קרובות ובני משפחה יכולים להוות מקור לנחמה ולתמיכה. במידה ואת מרגישה מצוקה וחרדה וחשה צורך בליווי מקצועי אל תהססי לפנות ולהעזר זו גם דרך להקל מעט על הבדידות והכאב. ניתן גם להתייעץ עם רופא המשפחה וע"פ המלצתו להעזר בסיוע תרופתי המקל על תגובות העצב והחרדה.


אחד מהחששות הגדולים ביותר של אנשים מבוגרים הינו הפחד מירידה ואיבוד הזיכרון. חשוב לדעת שישנה ירידה הדרגתית טבעית ונורמלית בזיכרון, ככל שהגיל עולה. המצב והסימנים שאת מתארת אצל בעלך יכולים לרמוז על ירידה התחלתית שהיא מעבר לירידה נורמלית ולכן חשוב מאוד לברר זאת, באמצעות איבחון אצל רופא פסיכוגריאטר או רופא נירולוג. איבחון כזה יכלול שאלות שונות לבעלך וגם שיחה איתך, בה תוכלי לתאר ולהסביר את השינוי שאת רואה במצבו. בסופו של האבחון תקבלו הסבר מהרופא לגבי הירידה בזיכרון ובתפקוד: האם הוא נורמלי או מעיד על התחלת דמנציה כלשהי, יתכן ובעלך ישלח לבדיקות נוספות ולאחר מכן יומלץ על טיפול. ובנתיים, עד כמה שניתן, חשוב לשמור על אורח חיים בריא הכולל: תזונה מגוונת ומאוזנת. פעילות גופנית, הקשבה להרצאות, הליכה לקורסים למבוגרים, לאתגר את עצמכם בשעות הפנאי בתשבצים ומשחקי חשיבה חברתיים כמו ברדג' ושח, לפגוש חברים ומשפחה .


שאלה זו מטרידה ילדים מבוגרים רבים, אשר להם הורים מזדקנים, שתפקודם ועצמאותם יורדים בהדרגה. לאורך החיים אנו מתרגלים לרמת תפקוד מסויימת של הורינו וכאשר אנו חשים שתפקוד זה יורד ומתדרדר, זה גורם לעליית תחושת האחריות בכל הקשור לטיפול בהם. גם ההורה/האדם הזקן מרגיש בד"כ כאשר תפקודו יורד והוא משתדל עד כמה שניתן להמשיך ולתפקד באופן עצמאי ואוטונומי, כפי שנהג בעבר. ההתנגדות של הוריך לקבל עזרה היא טבעית ומובנת ומבטאת קושי אנושי לקבל מצב של תלות, פגיעה בעצמאות ובאוטונומיה האישית. יחד עם זאת חלק מהתפקיד של ילדים בוגרים להורים מזדקנים, במצב של ירידה תפקודית, הוא להפוך ולהיות שותף פעיל יותר בקבלת ההחלטות של ההורה ולדאוג לו בדרך הטובה ביותר. בכדי להפוך ולהיות שותף פעיל יותר בקבלת ההחלטות של ההורים, נדרשת התערבות רגישה מאוד, שכוללת מצד אחד הקשבה, הבנה ואמפטיה, לצורך של ההורה לשמור על עצמאותו ופרטיותו ומהצד שני מצריך לנהל שיחה פתוחה וכנה על התפקוד היורד ועל הצורך שהילדים רואים בקבלת עזרה (גם בכדי שהילדים ירגישו שהוריהם מטופלים ויוכלו לשחרר מעט מהנטל ולהמשיךבמשימות אחרות העומדות בפניהם). ניתן לדבר על קבלת עזרה, שתינתן באופן מאוד מינמלי, בשלב ראשון, ובהדרגה ועל פי הצורך להעלות את שעות העזרה. כמובן שהכל תלוי במידת התפקוד. חשוב מאוד לזכור שהצורך של אנשים בכלל ואנשים זקנים בפרט לשמור על אוטונומיה, עצמאות ושליטה בחייהם הינו צורך ומשמעותי ביותר, המהווה מרכיב חשוב ביותר באיכות החיים. לכן גם אם התפקוד יורד, איננו רוצים לקחת זאת. עובדה זו מצריכה דיאלוג רגיש ומשא ומתן פתוח עם ההורים, הכולל גמישות וויתור הדדי והתאמת הטיפול והעזרה באופן שיהיה מקובל עד כמה שניתן על שני הצדים.