על הספה - פורומי מומחים

טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי לילדים

טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי לילדים

טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי לילדים מנהלת פורום מיכל דביר קורן
פסיכולוגית התפתחותית מומחית מומחית בטיפול ובאבחון ילדים ופעוטות, ובהדרכת הורים טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי לילדים
וצוותים חינוכיים וטיפוליים. מנוסה בטיפול דיאדי ובטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים.


במציאות הכללית השוחקת, הורות לא חייבת להיות עוד משימה שמעמיסה על סדר היום. הקשר בין הורים לילדים הוא ייחודי ונדיר וכשהעניינים יוצאים מכלל שליטה, חשוב להחזירם למסלול חיובי של הנאה, מגוון רגשות וחוויות משותפות.

טיפול התפתחותי משמעו מפגש, מפגש בין הורה לילדו, מפגש בין ההורה לבין הילד שהיה בעצמו, בין ההורה לבין ההורה שהיה לו. המפגש הזה לא תמיד קל, ולפעמים מלווה במכשולים ומהמורות שמציבה המציאות. כל ילד מביא איתו לעולם את הייחודיות שלו, וכל הורה מחפש את הדרך לעשות עבורו את הטוב ביותר

 X

דניאלה שלום, אני חושבת שהגישה שלך נכונה, הוא יכול לאונן בפרטיות בחדרו ולהנות מהגוף שלו. זה תואם גיל ונפוץ, ואני מניחה שהתעורר כעת בגלל שהמתח הרב שנילווה לתקופה המאתגרת בה כולנו שרויים: העדר שגרה והעדר המסגרת הגנית. ודאי עוזר לו לפרוק אנרגיה ומתח, ובהדרגה כשהחיים יחזרו למסלולם, הוא יוכל לחזור להיות עסוק עם פעילויות ועיניינים ולהפחית את ההתעסקות-העצמית. בהצלחה, מיכל


שלום יובל, ראשית אני רוצה לשבח אתכם על ההבנה שצריך לפנות למישהו מקצועי ולהתייעץ: הרבה הורים פוטרים את האמירות הקשות והמדאיגות הללו בכך שמדובר "רק בילד" ובהתעלמות שלהם בעצם מעצימים את תחושת הבלבול והבדידות שהילד חווה. לכן צריך לפנות להתייעצות, אפשר אולי להתחיל מיועצת בית הספר – אם יש עכשיו אפשרות כזו - אבל זאת כדאי שהיא תסייע לכם להגיע במהרה לפסיכולוג/ית או פסיכיאטר/ית המומחים בילדים צעירים באיזור המגורים שלכם. העובדה שהוא ממשיך להתנהג כרגיל מאוד אופיינית לילדים בגילו, ולכן לא צריך לחשוב שזה מקטין מעוצמת העיניין, בעיקר מאחר שכבר יש לו תוכנית דיי ברורה לגבי איך עומד לעשות את זה, והתוכנית שבנה דיי מתאימה למחשבה שיש לילדים לגבי איך מתים. כלומר, למרבה הצער בהחלט יתכן שמדובר במחשבות אובדניות וכדאי מאוד מאוד לפנות לעזרה מתאימה בהקדם. אל תמתינו: גם אם הוא לא "יעשה" כעת משהו לעצמו, אתם לא רוצים להשאיר אותו לבד עם המחשבות שזה מה שעליו לעשות. בהצלחה מיכל


ליאת שלום, פערים במידת הבטחון העצמי בין מצבים שונים, כמו ההבדל בין הבית לגן, שכיחים אצל ילדים וגם אצל מבוגרים. גם אנחנו לא מתנהגים באותו אופן בכל מקום, וזה טבעי ונורמלי. ההחלטה האם לפנות לסיוע קשורה במחיר שנגרם לה כתוצאה מזה: האם היא מחמיצה קשרים חברתיים כתוצאה מכך? האם היא נמנעת מהתנסויות וכדומה. אני מציעה לבחון את ההתרשמות הזו כשתחזרו לשגרה, כלומר להתבונן ביכולת שלה להסתגל ולסמוך על עצמה שהיא מסוגלת להתמודד עם אתגרים חברתיים. טיפול פסיכולוגי, או טיפול רגשי בהבעה ויצירה יכולים לתרום לדימוי העצמי ולתחושת המסוגלות, אך לרוב המטרה היא לא לשנות מאפיין אישיותי, כמו ביישנות, אלא לחזק את מה שקיים ולתמוך בהחלטות ובבחירות שהיא כן עושה. טיפול משמעותי הוא כזה שגם יעבוד אתכם ההורים במטרה להכיר אותה טוב יותר ולזהות את מניע ההתנהגות שלה על מנת לקדם אותה. בהצלחה מיכל


שלום רב, הבנה מגדרית, לפיה "בן" הוא מי שנולד עם איברים זיכריים, נראה כמו בן ולכן אמור לדבר כמו בן, היא הבנה שמתפתחת אצל פעוטות בגילאי שנתיים-שלוש. כך גם מתפתחת בהמשך ההבנה שאם נולדים כבן, הופכים להיות 'אבא' בבגרות ולא אימא. עדיין, יש ילדים שאצלם ההבנה הזו לא מגובשת בבירור, לעיתים זה קשור לנטיות שונות: יש בוגרים עם שונות מיגדרית שהוריהם מדווחים על שונות כבר מהגיל הזה, ולעיתים זה קשור בכלל לבעיות שפתיות. לא הזכרת בדברייך מאפיינים התפתחותיים אחרים שלו כמו יכולות מילוליות וחברתיות שיכולות להיות קשורות לנושא. אני מציעה להניח לו ולא להקשות עליו עם ביקורת מתמדת, להמשיך לדבר אליו בלשון זכר, ואם (כשהשגרה חוזרת) לא ניכר שינוי, כדאי להתייעץ תחילה עם קלינאית תקשורת. בהצלחה, מיכל


הי רעות, הניתוק מסבא וסבתא הוא עוד אחד מההשפעות הקשות שיש כעת לתקופת הקורונה: עבור ילדים צעירים, וגם עבור הסבאים, זה נתק רגשי קשה מאוד עם מחיר משמעותי. אני מציעה להמשיך להציע: לנסות שיחות בווידאו, לצייר ציורים ולהצטלם, להציע לסבא ולסבתא להקליט את עצמם שרים או מספרים סיפור, ובעיקר לדבר על כך שיש אמת בתחושה הקשה הזאת: "אתה כל כך מתגעגע לסבא ולסבתא, גם הם מתגעגעים ורוצים כבר לחבק אותך" כשתחזור לגן/כשנחזור לשגרה נוכל גם לפגוש אותם ולהיות שוב יחד". המשפטים הללו לא נותנים נחמה מלאה, אבל הם מכניסים קצת פשר בכל התקופה הקשה והמבלבלת הזאת, ויש להם ערך רב. בהצלחה רבה, מיכל


שלום מורן, לתופעה הזו קוראים אקולליה כלומר חזרה מהדהדת על המילים שזה עתה שמע,. בחלק מהמקרים זה מאפיין למידה תקינה של שפה, ובמקרים אחרים עשוי לשקף קשיים התפתחותיים אחרים. ציינת שהוא וורבלי מאוד, אך האם גם התקשורת החברתית שלו תקינה? האם מסוגל לנהל שיחה המבוססת על התכנים שמעניינים אותך? האם מסוגל לנהל שיחה על פי תור? האם מצליח לתאר רגשות? אם עולה חשש לגבי כל אלה מוטב להתייעץ עם קלינאית תקשורת בעלת ניסיון בעבודה התפתחותית. בהצלחה, מיכל


אתי שלום, בתך בת השנתיים מפתחת את עצמאותה ואת תחושת השליטה שהיא רוכשת בעולם, וזהו תהליך התפתחותי ונפשי מרכזי וחיוני מאוד, ובעיקר - תקין. נכון, זה עשוי להיות קשה ומתסכל עבור ההורים שמנסים לקדם את ההתנהלות איתה, אבל עבורה זהו תהליך משמעותי שצריך לגייס עבורו משאבים וכחות כדי לא להפריע. כאשר החינוך הוא תומך מחד אך גם מלווה בגבולות ברורים (למשל, לא לפגוע בעצמה או בכם) תתפתח אצלה תחושה של אוטונומיה, כלומר שליטה במידת יכולתה להצליח ולגרום "לעולם" להתנהל. תוצאה לא רצויה במקרה של חינוך נוקשה מידיי תגרום לרגשות של בושה וספק לגבי מידת מסוגלות שלה וזה כמובן נזק להתפתחות שלה. לכן, בהנחה ושאר תחומי ההתפתחות שלה תקינים: חברתית, שפתית, מוטורית וכדומה, והיא משתלבת יפה במסגרת החינוכית שלה, כל שנותר לכם לעשות הוא לנשום עמוק ולתת לה להתנהל בעצמאות במידת האפשר. לא סתם התקופה הזו מכונה 'גיל שנתיים הנוראי'... זה אכן לעיתים מאוד קשה להורים בהצלחה,


יעל שלום, ישנם פעוטות שמתמודדים עם קושי לדבר מחוץ לבית, וזה עשוי לעורר דאגה מאחר ואחרי שהדפוס מתקבע קשה מאוד להתחיל לדבר כדי לשנות אותו: הפחד הופך להיות מעצם השינוי של ההרגל גם כאשר כבר כן רוצים. לא התייחסת בתיאור שלך לאופן בו הוא מתקשר עם אחרים: בני משפחה, מכרים, שכנים וכדומה, אז קשה להעריך עד כמה העיניין מתייחס רק אל זמני השהות בגן או בכלל להתנהלות שלו עם אנשים שאינם ההורים. בכל מקרה נשמע לי שבמידה ואתם מודאגים כדאי לפנות להתייעצות מקצועית של פסיכולוגית התפתחותית או קלינית שמומחית בגיל הרך. במידה ונראה שכן יש קושי ממשי, מוטב שלא להמתין ולפנות לעזרה. באופן ציבורי נעיתן לפנות אל היחידה הייעודית לטיפול במצבים הללו שפועלת בביח שניידר - יחידה לטיפול באילמות סלקטיבית, שם נעשית עבודה מצויינת בשיתוף גן הילדים. בהצלחה מיכל


שלום עבקרב תינוקות ופעוטות שהתפתחותם תקינה, הניפנופים עשויים להיות תוצאה של התרגשות , אבל אני מציעה שתתייעצי גם עם הפיזיותארפיסטית שמטפלת בה או עם רופאת הילדים במידה ואת חוששת יותר. בהצלחה מיכל


נוגה שלום, אם ילד לא רוצה ללכת לגן, יש לו סיבה טובה לכך, כי בגילו מרבית הילדים נהנים מאוד בגן שאמור להיות סביבה מייטיבה ובטוחה. הסיבה יכולה להיות קשורה בגן: אוירה לא נעימה, העדר חום וחיבה, גירויים לא-מספקים ועוד; או סיבות הקשורות בילד ובמשפחה. מהתיאור שלך קשה לדעת מה קורה לו, אבל בוודאות עולה שחשוב להאסין לקריאה הזאת ולנסות להבין. נסי לשוחח לעומק עם הגננת להבין מה היא חושבת, מה לדעתה יכול לעזור לו, ובמקרה הצורך נסי לערב את השירות הפסיכולוגי של הרשות. בהצלחה מיכל


שירי שלום, אני חושבת שהאופן בו אתם מנסים להתמודד ולעזור לה הם דרך טובה: להפוך את העיניין למשחקי ככול הניתן, לסייע לה לחפש את אותה דמות, ובעיקר להסביר לה שגם אם היא ראתה מישהו כשהייתה חולה, הרי שכעת הוא איננו ושאתם ההורים שומרים עליה מכל משמר. המשיכי לוודא שהתנהגותה כפי שנצפית בבית ובגן אכן לא משתנה. בהצלחה, מיכל


שלום הילה, ההתנהגות 'נורמלית' במובן שהיא דיי שגרתית: ילדה שבודקת גבולות ומוציאה את התוקפנות על ההורים. יחד עם זאת, מאחר וזה מאוד מעכיר את היחסים ביניכם ומעורר הרבה מתחים בבית, אני חושבת שכן כדאי לפנות ולהתייעץ עם אשת מקצוע. יתכן ובתכם מתמודדת עם רמת מתח גבוהה, רצון רב להצליח ולהצטיין, וכל ההתמודדות שלה רוויה בהרבה מאוד מתח. הדאגה לעתיד אינה שהיא תהיה שתלטנית, אלא דווקא שתהיה מבוהלת וחסרת בטחון במובן של לא סומכת על עצמה. בהצלחה, מיכל