הרשמה לאינדקס על הספה   |  כניסת מטפלים רשומים   |     על הספה בפייסבוק
אודות על הספה   |  הרשם לניוזלטר שלנו   |  צור קשר
חפש באתר  
חפש באתר  

על הספה - פורומי מומחים

טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי בילדים

טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי בילדים

טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי בילדים מנהלת פורום מיכל דביר קורן
פסיכולוגית התפתחותית מומחית מומחית בטיפול ובאבחון ילדים ופעוטות, ובהדרכת הורים טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי בילדים
וצוותים חינוכיים וטיפוליים. מנוסה בטיפול דיאדי ובטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים.

במציאות הכללית השוחקת, הורות לא חייבת להיות עוד משימה שמעמיסה על סדר היום. הקשר בין הורים לילדים הוא ייחודי ונדיר וכשהעניינים יוצאים מכלל שליטה, חשוב להחזירם למסלול חיובי של הנאה, מגוון רגשות וחוויות משותפות.

טיפול התפתחותי משמעו מפגש, מפגש בין הורה לילדו, מפגש בין ההורה לבין הילד שהיה בעצמו, בין ההורה לבין ההורה שהיה לו. המפגש הזה לא תמיד קל, ולפעמים מלווה במכשולים ומהמורות שמציבה המציאות. כל ילד מביא איתו לעולם את הייחודיות שלו, וכל הורה מחפש את הדרך לעשות עבורו את הטוב ביותר

 X

הי, מציעה לפנות אל יועצת בית הספר: יש הרבה דברים שהיא יכולה לקדם ובמידת הצורך לסייע לו להגיע לטיפול מתאים. בהצלחה מיכל


אבי שלום, אובדן הורה בגיל צעיר כל כך הוא טרגדיה נפשית גדולה מאוד, עם השלכות קשות מאוד על ההתפתחות. מדובר בילד שוודאי לא-פעם מרגיש בודד, תוהה לגבי הסיפור המשפחתי שלו וזקוק להרבה מאוד תמיכה וקרבה. לא תארת מה קורה עם אימו, עד כמה היא מעורבת וכיצד היא המשיכה בחייה אחרי האסון הכבד, אבל במצבים מעין אלה, ההורה הנותר עסוק פעמים רבות בעצמו באבל, או בניסיון לשיקום, והיכולת להתפנות לילד נמוכה. בעיות הקשב והריכוז כמובן הופכות את העיניין למורכב הרבה יותר מאחר וילדים שמתמודדים עם הפרעות קשב נתקלים בהרבה מצבים בהם מעירים להם על התנהגות ("לא ככה", "זה אסור") ואז מרגישים דחויים מאוד, קשה להם להרגיש ילדים טובים ואהובים. אני מניחה שהפנייה שלך נובעת מדאגה עמוקה לילד, ובצדק. אני מציעה לפנות להתייעצות עם יועצת בית הספר ועם הפסיכולוגית שמלווה אותה, יתכן וניתן יהיה לסייע לו ולמשפחה במסגרת בית הספר או להפנות אתכם לשירות מתאים אחר בסביבת המגורים. בעיקר המלצתי היא לא לחכות: ככול שהוא יתבגר יותר יהיה קשה יותר לעזור לו. בהצלחה רבה מיכל


נעמי שלום, את צודקת: יתכן שהמכה שקיבלה אכן הגבירה את החשש שלה, אבל גם בלי קשר עבור הרבה פעוטות המעבר למיטת ילדים הוא קשה, הם מרגישים פחות בטוחים ופחות מוגנים, צריכים להתרגל למצב חדש ולכן זקוקים יותר להורים שלהם. מצב בו ילדים שחוששים, דואגים או עייפים זקוקים לנוכחות ההרה הוא מצב תקין, והיכולת שלהם להתמודד קשורה דווקא בנוכחות העיקבית ומרגיעה של ההור ולא בהתרחקות שלו. ככול שהוריה יהיו יותר בקרבתה כעת, כך היא תתחזק ותדע לסמוך עליהם שהם יגיעו כשהיא צריכה. זה תהליך שיכול להיות ממושך לעיתים, אבל ההשקעה הזו נחוצה גם להמשך, כי הרי צפוים לה עוד מעברים ושינויים רבים בהמשך החיים ויהיה עליה ללמוד לעמוד בהם...היא תדע לעשות זאת טוב יותר רק אם כעת כשהיא צעירה ונזקקת יהיו איתה כשהיא דואגת ומפחדת, רק אז תוכל לחוש בטוחה להרפתקאות חדשות. בהצלחה מיכל


הי, את צודקת, זה בהחלט מקרה חריג וטוב מאוד שהיית שם ושאימו של הנער הייתה ותיווכה גם היא. אני חושבת ששיחה חוזרת רצויה כאן, ואולי גם שיחת מעקב לבירור ההרגשה שלה, אבל כדאי גם לא להפוך את העיניין לנושא העיקרי עליו אתן משוחחות או לגרום לה לחשוב שהיא עצמה לא בסדר. מדובר בנער עם קושי ובילדה שקיבלה את העזרה המתאימה. אם היא לא עסוקה בזה מעבר למה שהיא משתפת אותך, ואם את לא חשה שינוי בהתנהגותה או בתגובות שלה, או הימנעות מלהגיע לבריכה למשל, יתכן שלא צריך לעסוק בעיניין הזה מעבר לכך. חשוב מאוד לחזור ולהדגיש את עיניין הגבולות והשמירה על הגוף כיון שילדות עם רגישות נוטות לעיתים ליפול קורבן במצבים בהם הן מרגישות שצריכות לרצות מישהו אחר או להיענות למבוגר ולא מזהות את הסכנה הצפויה. מכיון שלומדת בכיתה קטנה ויש צוות טיפולי וחינוכי רחב, אפשר לשתף גם אותן ולבקש את תשומת ליבן לתגובות מהאירוע, אם יהיו. בהצלחה, מיכל


אורלי שלום, כשילד מבקר באותו גן זו השנה השלישית, כבר יש ציפיה שלמרות הסגרים והמורכבות יהיו לו קשרים חברתיים משמעותיים יותר, או לפחות ניסיון לחוות כאלה. לפי דברייך זה עוד לא קורה והתגובות הרגשיות שלו מאפיינות ילדים צעירים יותר מכפי גילו. לפיכך, אני מציעה לשוחח עם הגננת על העיניין ולשמוע מה שעתה בנושא, אולי יש לה דרך לשלב אותו חברתית טוב יותר, ואולי כדאי שהזמין לתצפית את פסיכולוגית הגן דרך השירות הפסיכולוגי של הרשות המקומית. בכל מקרה אני מציעה לא להמתין ולפנות לעזרה כי ככול שהוא מתבגר יהיה קשה יותר לסייע לו ולעזור לו לשנות את התפיסה העצמית שלו לגבי מידת יכולתו להתמודד. בהצלחה מיכל


שלום נורית, ילדים שמשחקים מדברים לעצמם במהלך המשחק, הם מדמיינים סיטואציות, ממציאים, מביימים ומוציאים לפועל את התסריט. זה מצב תקין של התפתחות וזו הדרך לביטוי ולעיבוד של העולם הפנימי, דבר נחוץ ורצוי מאוד. יחד עם זאת, מרבית הילדים סביב הכניסה לבית הספר מבחינים בהדרגה שהדיבור העצמי פחות מקובל בחברת אחרים והם מסווים את זה או נזהרים שאיש בסביב לא ישמע. כל זה לא שייך בכלל להעדפה שלו לשחק עם בנות או לעובדה שהוא לא אוהב כדורגל. ילדים שונים זה מזה בהעדפות שלהם ובחורים נתיבי התפתחות אחרים על פי תחומי העיניין ועל פי הרקע האישי של כל אחד מהם. מתוך כל מה שציינת, העיניין שעשוי לעורר דאגה היא התחושה שלכם שהוא בודד חברתית, כי בשילוב העובדה שמדובר בילד רגיש וביישן הוא כנראה ממעט ליזום קשרים חברתיים ואז מעדיף להתכנס ולהימנע. כדאי להתייעץ עם המחנכת ועם היועצת על מנת להבין יותר מה קורה חברתית בבית הספר ובמידת הצורך לערב את פסיכולוגית בית הספר לשם קבלת התרשמות יותר מעמיקה. בהצלחה מיכל


תמר שלום, אני מניחה שאת כאחותו של האב וכדודה של הילדה כואבת את המחיר הכבד של האירוע הבודד הזה, אבל אני מניחה שבת ה-6, שבחושיה זיהתה כבר מזמן את מורכבות היחסים בין הוריה, מצויה במצוקה איומה, והעובדה שהיא משקרת או גורמת לסכסוך גובר בין ההורים, משקפת מצב נפשי קשה מאוד שלה. ילדים שהוריהם נפרדו נמצאים תחת קרע פנימי מתמיד ובתוך איום מתמשך של אובדן אהבת ההורה. בפרשנות של בני 6, אין דבר כזה "אני תמיד אהיה איתך", כי היא כבר יודעת שמשפחה יכולה להתפרק ואהבה יכולה להיגמר כפי שקרה בין שני הוריה. והנה כעת, אביה שחש פגוע ונעלב לא מדבר איתה כלומר "מוכיח", או מממש את הפחד שלה, נותן לזה ביטוי של ממש. הדרך היחידה להפחית את הפגיעה בילדים להורים שנפרדו היא תקשורת בלתי פוסקת ביניהם, ויצירת מציאות שבה אף אחד מההורים לא לוקח צד נגד ההורה השני. זה קשה ממש, ולעיתים לא מצליח ללא טיפול. מציעה למהר ולפנות לקבלת עזרה מתאימה לפני שהמצב יסלים עוד יותר על חשבון של אחד מהצדדים. בהצלחה מיכל


מיכל שלום, כפי שכתבת בעצמך: ניסית "הכל" כדי לעזור לה, ואני מניחה שהכוונה היא, לצד תמיכה של היועצת, לאותן דרכים אינטואיטיביות, 'טיפים' וזה לא עזר.., כלומר, כנראה שמדובר במורכבות גדולה יותר ולכן צריך יהיה להכיר אותה ואתכם לעומק ולשם כך מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי מעמיק יותר. יחד עם זאת, חשוב להבין שתחרותיות היא לא רק דפוס שיש להכחיד, זה גם "מנוע" רציני ותואם גיל להישגיות, והבעיה מתעוררת - כפי שציינת - כשזה מנהל אותה ומפריע לה להתנהל בנינוחות ובחופשיות. וזה בדיוק השלב בו כדאי לפנות לעזרה. בהצלחה, מיכל


ירדן שלום, לא ציינת כיצד התנהל אצלכם תהליך הפרידה מהחיתולים, אבל הוא כנראה לא הושלם, כיון שלא הושגה שליטה מלאה שמאפשרת לבנך לגשת לשירותים בזמן כדי להתרוקן. בנוסף, לא תארת כיצד אתם מגיבים לעיניין, כי הרי ברור שצריך לעזור לו - ברגישות רבה - להבין את הטעות.... הוא כמובן לא עושה קקי במקום שבו קקי אמור להיעשות. מציעה להגדיר את העיניין מחדש ולקבוע ציפיות ברורות ותמיכה ברורה - "אנחנו נעזור לך עד שתלמד כי אנחנו מאמינים שאתה יכול" . חשוב שיועברו מסרים ברורים ושינתנו חיזוקים מותאמים על הצלחה ועל הישג. בהצלחה, מיכל


עדי שלום, דאגות לגבי יחסים חברתיים משותפות להרבה הורים, ובעיקר להורים שחוו בעצם דחייה או בידוד חברתי. יחד עם זאת, חשוב לנסות שלא להשליך את החוויות שהיו לנו כהורים אל הילדים, ולנסות להתבונן בהם ובצרכים שלהם בנפרד. כלומר, יתכן שלכל אחד מילדייך יש נקודות חוזקה וחולשה שונות, וכמות חברים לפי מה שמתאים להם. לא כל הילדים (כפי שלא כל המבוגרים) הם 'כוכבי המסיבה', לחלקם יש חבר אחד או שניים וזה ממש מספק אותם ונותן להם הרגשה בטוחה. קיימות כיום לא מעט תוכניות התערבות לטיפוח מיומנות חברתית, אם הדאגה שלך גוברת את יכולה לחפש תוכנית כזו שמתאימה לגיל, אולם חשוב לוודא שמדובר באנשי מקצוע מיומנים בתחום. בהצלחה, מיכל


אודליה שלום, את מתארת נער מתבגר שחווה רמת מצוקה דיי גבוהה מאחר ובשלב שבו אמור להעדיף את חברת בני גילו הוא בוחר להימנע ולהשאר קרוב אלייך, באופן שלעיתים מאפיין ילדים שמתמודדים עם דאגות בנוגע למבנה המשפחה. אני מבינה שלא היית מרוצה מהטיפול שהיה בו, אבל האם גם המטפל/ת חשב/ה שהטיפול לא מועיל לו? ומה הוא עצמו הרגיש בנוגע לטיפול? האם כן ייצר קשר קרוב והרגיש נוח בטיפול? לעיתים זה עיניין של 'חיבור' עם מטפל/ת ספציפית ולא כדאי לפסול את האפשרות להיעזר בדרך הזו. את צודקת שטיפול פסיכולוגי פרטי הינו יקר מאוד, אבל ניתן למצוא מענה מסובסד דרך קופות החולים או דרך השירות הפסיכולוגי העירוני, ישנן רשויות שמפעילות שירות למתבגרים דרך 'מרפאות מתבגרים' או דרך שירותי הרווחה. אני מציעה לא לדחות את העיניין כי התבודדות והימנעות בגילו עשויה להחמיר סביב דרישות חברתיות שיילכו ויגברו בהדרגה ומוטב לפנות ולקבל עזרה מתאימה עבורו. בהצלחה, מיכל


מעיין שלום, מהתיאור שלך קשה לדעת האם מדובר ב'בעיה', וניתן אולי לחשוב האם לדעתך הוא חווה מצוקה במצבים הללו, או שבגלל חששות מעדיף להימנע ולוותר באופן שפוגע בהתפתחות שלו. אם מצליח לפתח קשרים משמעותיים עם בני גילו שכוללים יוזמה, היענות ומשחק עשיר ומגוון, הרי שהדאגה לגבי השתלבות בקבוצת ילדים לא-מוכרים צריכה פחות להטריד. בהצלחה, מיכל