על הספה - פורומי מומחים

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה מנהלת פורום רחלי שרון גרטי
מטפלת בעלת ניסיון רב במבוגרים ובבוגרים צעירים. עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית פורום אמהות, היריון ולידה
בשילוב גוף נפש ורוח, אמא לשלושה.


להיות אמא- פירושו כניסה לעולם רחב, אינסופי, של התמודדויות ומורכבויות. זוהי רכבת הרים רגשית בה אנו נעות במהירות בין רגעים של אושר, סיפוק עילאי, אהבה בעוצמה לא מוכרת ומשמעות קיומית ובין רגעים רבים של אי שקט, קונפליקטים, חוסר שליטה ופחד. המעבר בין תחושת הביטחון לבין הספק יכול להיות חד ומטלטל.

להיות אמא - פירושו מפגש מחודש עם הילדות שבנו, הילדות שבתוכנו- הניבטות אלינו מעיני הילדים שלנו ומתוך הקשר שאנו בונות עימם. זהו מפגש ייחודי ומרגש עם מי שהיינו ומי שעודנו, ולא פעם זהו מפגש המעורר חרדה ושאלות שאנו מפנות כלפי עצמנו- האם אני האם שקיוויתי להיות? האם ומתי אני פועלת כשם שאימי נהגה כלפיי?

פורום זה נועד לכן, אימהות ונשים חשובות, במטרה ללוות, לסייע ולעודד אתכן במסע האימהות, להיות אוזן קשבת וחושבת ביחד איתכן. רבות נכתב, נאמר ונשאל על מה הילד צריך. אבל כאן תישאל קודם לכן השאלה- מה אני, אמא, צריכה? וברור לכולנו כי כאשר אנחנו רגועות וברורות לעצמנו- גם לילדים שלנו ולמשפחות שלנו קל יותר.

אני מזמינה אתכן לשתף, להתלבט ולהתייעץ על כל נושא אישי המעסיק אתכן, ומאמינה כי בכוחן של התמיכה וההכוונה לאפשר לכן למצוא את הדרך הנכונה עבורכן.


 X

שלום דנה, את מדברת על נושא רגיש אצל נשים רבות, הקשר שלנו עם האוכל שאנחנו אוכלות והאופן בו אנחנו תופסות את הגוף שלנו. זה עניין שאנחנו מתמודדות איתו מגיל צעיר ונמשך אל תוך מערכות יחסים הבוגרות שלנו ולעיתים אף כאימהות מול בנותינו. את מדברת על שליטה ואכן לעיתים העיסוק באוכל משקף מאבקי שליטה וכוח בדינמיקה שבין הילדים לעולם המבוגרים. את אומרת שהיא תמיד אהבה לאכול וזה התחזק סביב הלידה, שהינה לרוב שינוי לא פשוט לעיכול. את מבקשת עצה ואני רוצה לתת לך שתיים. האחת עצה של עזרה ראשונה והיא - להפסיק להתעסק עם האוכל ולא לעשות מזה עניין, לתת לה לאכול כמה שהיא רוצה מבלי להתרגש וכמובן להשתדל שזה יהיה אוכל בריא ומזין. והשנייה ללכת לייעוץ על מנת לנסות להבין מה מפריע לך, מדוע הנושא הזה מעורר את דאגתך וכיצד זה משפיע על היחסים עם ביתך. במקביל תוכלי להבין איזה צורך זה משרת אצלה ומתוך זה למצוא דרכים נכונות להתמודדות עם הנושא מולה. מקווה שעזרתי, את מוזמנת להמשיך לשתף, הדר.


שלום מאיה, ברור שעוברת עלייך תקופה לא קלה, את אימא לשניים שלכל אחד יש את הצרכים שלו. הקטן רוצה את הקשר לגדולה, ללמוד ממנה, להיות כמוה, להיות לצידה. הגדולה נהנית מקירבתו, אך חשוב לה לשמור על המקום שלה בבית שהיא הייתה בו קודם לבדה. מצד אחד היא אוהבת את אחיה הקטן ומצד שני חוששת שהוא יתפוס את מקומה. אלו הם רגשות טבעיים וההתנהגות של האופיינית להרבה ילדים. ברור שלך זה לא פשוט, את עומדת מול זה ומתלבטת כיצד להגיב.ראשית הייתי רוצה להציע לך לשבת רגע עם עצמך ולבדוק מה התגובה הכי נכונה לך, איך לדעתך הכי נכון לך להגיב, אולי אפילו לנסות לדמיין את עצמך כילדה קטנה, איך היית רוצה שיגיבו אלייך, יכול להיות שבאופן הזה תמצאי את התשובה. ממה שאת מתארת לדעתי חשוב להביע הרבה מאוד אהבה לילדה, יחד עם הסבר ברור מה מקובל עלייך ומה לא. אפשר לדבר איתה על איך היא הייתה מרגישה אם חברים לא היו רוצים לתת לה לשחק במשחקים שלהם, או תופסים אותה וכו'. אפשר להחליט יחד איתה על צעצוע או שניים שיהיו רק שלה ושכל השאר של שניהם. אפשר לעזור לה לבטא את רגשותיה במילים, בכל פעם שמתנהגת ככה לעצור ולבדוק מה היא רוצה להגיד. אולי לעזור לה למצוא מקום בבית שיהיה רק שלה ותוכל ללכת אליו בכל פעם שקשה לה. בכל מקרה חשוב להבהיר בצורה ברורה מה לא מקובל בשום אופן ולהיות עקביים בתגובה. לגבי המוצץ, את מציינת שלאחרונה היא זקוקה לו יותר, יכול להיות שזה קשור לשינויים המשפחתיים וההתמודדיות החדשות. יתכן שהמוצץ הוא מקור לנחמה ואז זה לא הזמן לגמול אותה. לא ברור משאלתך מתי ואיפה היא משתמשת במוצץ. יכול להיות שאפשר לדבר איתה ולהחליט ביחד איתה על זמנים ומקומות שבהם היא יכולה לקחת או לא את המוצץ. אבל גם כאן חשוב שתהיי מחוברת לעצמך, את מכירה אותה הכי טוב ויודעת במה היא מסוגלת לעמוד כרגע. אני מאוד ממליצה להקשיב לקולות שעולים מתוכך ובעזרתם למצוא את האפשרות שהכי מתאימה בזמן הזה.


שלום זוהר, תודה רבה על פנייתך, נשמע שאת מאוד סובלת, מבולבלת ומתלבטת מה לעשות. את סובלת מדיכאון ומפחדים וחרדות שמונעים ממך לצאת למפגשים חברתיים, דבר שככל הנראה משפיע על ילדייך וזה מאוד מדאיג אותך. משהו בתוכך אומר לך שיש בעיה והייתי רוצה להזמין אותך להקשיב לקול הזה, כנראה שאם את מרגישה שזה לא טוב למשפחה להיות בבית כל הזמן, אז יש בזה מן הנכון וזה נפלא שאת פונה לעזרה. משאלתך, אני מבינה שאת מקבלת טיפול תרופתי ונמצאת בטיפול פרטני פסיכולוגי. אם זה אכן כך אז הייתי רוצה להציע לך קודם כל לפתוח את הנושא עם המטפל שלך ולהתייעץ עימו. הטיפול הוא המקום שבו אנו אמורים להרגיש בטוחים להיות מה שאנחנו ולהביא את כל הרגשות והמחשבות שעולים וביחד למצוא את הדרך הנכונה עבורך. יכול להיות שהמחשבה על קבוצה קשורה לצורך שלך בתמיכה חברתית ובמקרה הזה זה בהחלט יכול לתת מענה מתאים, יש קבוצות רבות, העוסקות בנושאים שונים. הייתי מציעה לך לדבר על כך עם המטפל שלך ולבדוק יחד איתו איזו קבוצה עשויה להתאים לך. אפשר לחפש באינטרנט קבוצות תמיכה בצפון וסביר להניח שיעלו הרבה מאוד אפשרויות שמתוכן תצטרכי לסנן את אלו שנראות הכי מתאימות. בהצלחה.


שלום לך, ראשית חשוב לי לומר לך שחרדות בהריון הן דבר טבעי ביותר ונשים רבות חוות זאת בשלבים שונים של ההריון. לעיתים ישנן נסיבות שמגבירות את החרדה עד כדי שהיא מפרה את האיזון בחיינו ואף פוגעת בתפקוד שלנו. הפלה היא חוויה קשה ביותר של אובדן, שמלווה בתחושות קשות של כעס, כאב, חוסר אונים, חוסר שליטה ולעיתים אף הרגשה שהגוף שלנו בוגד בנו. לא ברור אם אפשרת לעצמך להתאבל על האובדן, להיות בכאב ולדבר על רגשותייך. בנוסף אני מבינה שבמסגרת עבודתך את נפגשת באופן אינטנסיבי עם ילדים שסובלים בעיות התפתחותיות. סביר להניח שבעבר הצלחת להפריד בין העבודה לבין חייך האישיים אבל כעת כשאת בהריון המציאות בעבודה גולשת לחיים ומערערת אותך. לרוב, עצם האפשרות לדבר על המחשבות המפחידות ביותר עם הקרובים לנו מביאה הקלה מסוימת ומאפשרת לנו להתמודד עם הכאב. אני מבינה שאת מרגישה מאוד לבד עם המצוקה שלך והייתי רוצה להציע לך לבדוק אם את יכולה למצוא בכל זאת מקור לתמיכה. אם בעלך לא מסוגל כרגע אז אולי חברה טובה, משהי מהמשפחה או אולי אפילו חברה לעבודה שעברה הריון ויכולה להתחבר אלייך. בכל מקרה במצב שאת מתארת הייתי ממליצה לא להתספק בזה אלא לפנות לייעוץ מקצועי שייסייע לך להפחית את עוצמת החרדות ולעבור את תקופת ההריון יותר בקלות. מאחלת לך הריון שקט ונעים ככל האפשר.


שלום סיגי, תודה על שאלתך, היא חשובה ומעסיקה אימהות רבות. ילדים בגיל הזה רגישים מאוד למה שקורה בסביבתם, לפעמים הם שומעים אותנו מדברים, גם אם לא התכוונו ,ולפעמים הם פשוט מרגישים. זה כמובן מעלה דאגה לגבי היכולת שלהם להכיל ולהתמודד עם החדשות ואנחנו שואלים את עצמינו מתי הכי מתאים לספר להם. בתשובה לשאלה זו כדאי לקחת בחשבון שני דברים, האחד מה נכון לילד והשני (ולא פחות חשוב) מה נכון לך. יכול להיות שאם הוא שואל ומתעניין כנראה שהוא כבר מבין שמשהו קורה והתמונות שהביא חברו לגן יצרו את ההזדמנות עבורו לדבר על זה. לכן כדאי לשקול לספר לו ולא להסתיר ממנו. מצד שני חשוב שתבדקי איך את מרגישה לגבי זה, האם זה עשוי לגזול ממך אנרגיות שאין לך כרגע, האם את חוששת שהוא יספר לכולם ואת עדיין רוצה לשמור את זה בסוד, או אולי זה דווקא יקל עלייך שאת לא צריכה להתאמץ כל כך להסתיר. אפשר להחליט שכרגע לא מספרים באופן ישיר אבל כן נותנים מקום לנושא הזה. אפשר להראות לו תמונות שהוא היה תינוק קטן ולדבר על איך שהוא היה בבטן של אמא ואח'כ תינוק קטן שגדל, לרוב ילדים מאוד נהנים מזה. לגבי הליווי לסקירת מערכות, יש ילדים, במיוחד בגיל הזה, שעלולים להיבהל מהסיטואציה שבה אמא יושבת על המיטה והרופא בודק אותה, וגם התמונות במסך יכולות להיות מפחידות . וגם חשוב שתבדקי איך זה יהיה בשבילך, בדיקת סקירת מערכות היא לרוב מעוררת מתח ודאגה, האם נוכחותו שם תהייה נעימה או מלחיצה ומסיחה את הדעת. ממליצה לך להתייחס לכל האפשרויות שהעליתי כאן ולבדוק איך זה אצלך ומתוך כך להחליט מה הכי נכון לך ולילדך. מקווה שתשובתי עזרה ולו במעט, את מוזמנת להמשיך לשתף ולשאול. בהצלחה.


אחד הדברים המשמעותיים שאנחנו חוות עם המעבר לאימהות זה אובדן החופש שלנו. קודם יכולנו לצאת מהבית באופן ספוטני ובקלות, להיפגש עם חברים, למסיבות ופעילויות אחרות. עכשיו כל יציאה כרוכה בהתארגנות וגם לא תמיד אפשרית – כאילו בבת אחת נלקחה מאיתנו השליטה ואנחנו מרגישות כבולות. אצל חלק מהאימהות מתווסף וויתור על קריירה מצליחה או תפקיד בכיר והן מרגישות שהזהות שלהן כנשים משתנה. כל אישה חווה את זה בעוצמה אחרת, וקצב ההסתגלות לאימהות ולטיפול בתינוקות משתנה. אני מציעה לך לבדוק האם את יכולה לשתף את חברותייך במה שעובר עלייך, יכול להיות שתגלי שיש עוד אימהות שחשות כמוך אבל מתביישות לדבר על זה. חשוב שתתני לרגשות שלך את הכבוד שמגיעה להם, זה מה שיש כרגע וזה לגמרי בסדר. הייתי מציעה גם לבדוק כיצד תוכלי לקבל עזרה עם הילדה לפנות זמן לעצמך, לעשות דברים שאת אוהבת. סביר להניח שככל שהילדה תגדל תוכלי לצאת יותר מהבית.


תינוק חדש בא לעולם ואנחנו רוצות להתמסר אליו, להתייחד איתו, לתת לו כל מה שאפשר, אבל הוא בא למשפחה בה הוא לא התינוק היחיד, יש עוד תינוק בבית, אמנם בן 3 וכולם מצפים ממנו להבין, אבל הוא רוצה להמשיך להיות תינוק יחיד ומיוחד. יש אימהות שמדווחות על רגשות קשים כלפי הילד הגדול, פתאום הוא נראה אחרת בענינו וכמו שאת אומרת האהבה משתנה. אנחנו מצפות ממנו ביום אחד לגדול ולפנות מקום וכועסות עליו כשזה לא קורה. אבל אז אנחנו מרחמות עליו, מרגישות שאנחנו לא בסדר, שזה לא מגיע לו. אנחנו מוצפות רגשות אשם הן כלפי הגדול והן כלפי הקטן וזה כל כך קשה להתמודד עם כל כך הרבה רגשות אשם. קודם כל חשוב להבין שאלו הם רגשות טבעיים, שאנחנו לא יכולות להיות מושלמות ובטח לא במצב הזה. זאת תקופה של שינוי גדול ביותר, המשפחה מתרחבת וזה מפר את האיזון שנוצר קודם. את בתקופת הסתגלות והיא מלווה ברגשות מעורבים של בלבול, שמחה, עצב ועוד. חשוב לתת מקום לכל הרגשות שעולים, לחוות אותם ולשתף אנשים קרובים. כמו כן אני ממליצה גם לתת מענה לצורך שלך להיות עם התינוק החדש, זה זמן מיוחד של היכורות והתקשרות. כדאי לבדוק אפשרות שהגדולה תבלה יותר עם אביה וזאת גם תהייה הזדמנות עבור שניהם. כשתרגישי שזה אפשרי תפני מעט זמן להיות עם ביתך. לאט לאט יווצר איזון חדש במשפחה.


אני חושבת שהרבה אימהות היו מזדהות איתך. מאוד קשה להיות עם תינוק לבד בבית כל היום, להתמודד כל רגע ורגע עם מתן מענה לצרכים שלו, עייפות, ויתור על הצרכים שלנו, מטלות הבית. אנחנו מרגישות מאוד בודדות ומתוסכלות, אולי גם כועסות, עולות מחשבות קשות ורצון למסור את התינוק ולהיות קצת לבד. נשים רבות מספרות שגם ברגעים שהיו לבד חשו חוסר שקט וחוו רגשות אשם ופחד. חשוב מאוד לדאוג לעצמינו לחברה תומכת ונעימה, הציפייה להיות לבד כל היום היא מוגזמת ולא הגיונית. הבדידות לא טובה לך או לתינוקך. מגיע לך להיות בסביבה תומכת ומכילה. סביבה כזאת יכולה להיות משפחה, חברות אבל מרבית האימהות מספרות שהחיבור הכי טוב עבורן היה עם נשים בשלבים דומים של האימהות. מפגשים קבועים עם אימהות נוספות מביא הרגשה של הקלה, השיתוף ההדדי, ההכלה, ההקשבה, הידיעה שאת לא לבד. בנוסף אני ממליצה להחליט על זמן קבוע, שמתוכנן מראש שבו את יוצאת מהבית לפעילות שאת אוהבת. זמן כזה ייתן קצת מרחב ויאפשר לך לצבור כוחות מחודשים.


שלום לך, יש הרבה פרטים שחסרים בפנייתך – האם אמך עובדת? האם היא גרה קרוב? האם היא פעילה? איך היחסים בניכן? אבל אענה בכל זאת באופן כללי כי יש כאן סוגיה מאוד משמעותית. יכול להיות שלפני ההריון והלידה בחרנו להתרחק מהורינו ופיתחנו חיים עצמאיים. כשאנחנו מתחילות ליצור את המשפחה שלנו והופכות לאימהות, הרבה פעמים עולה צורך להתקרב חזרה. להיות קצת ילדה של אמא שוב - לדעת שהיא תמיד תהיה שם בשבילנו, מוותרת על הצרכים שלה למענינו, יודעת בדיוק למה אנחנו זקוקות. אנחנו בעיקר מצפות שאמא תהייה מאושרת עם הפיכתה לסבתא ותרצה לעזור לנו. אבל הרבה פעמים אנחנו מתאכזבות, דבר שמעורר כעס ותסכול שניזון גם מכעסי העבר. את שואלת אם כדאי לדבר איתה – אני חושבת שלשיחה מכל הלב יש משמעות אבל חשוב להתכונן לשיחה כזאת. ראשית לנסות להבין על מה אנחנו כועסות, מאיפה הכעס בא, להיות איתו קצת ולהכיר אותו. שנית לנסות להיכנס קצת לנעליים שלה, אולי המעבר לסבתאות מעורר אצלה חרדה, אולי היא סוף סוף בנתה לעצמה חיים מעניינים ועשירים ולא רוצה לוותר על זה, אולי קשה לה מאוד מבחינה פיזית והיא מתביישת להגיד, את מכירה אותה הכי טוב ויכולה להעלות בדימיונך מה עובר עליה בתקופה זו. לאחר מכן תבדקי האם את תוכלי לנהל שיחה גלויה שבה את משתפת בקשיים שלך אבל פתוחה להקשיב גם לרגשות שלה. בהצלחה.


הפחד מהלידה הוא אחד הפחדים הקדומים ביותר של האישה. כבר כילדות ראינו סרטים ושמענו סיפורים על לידות נוראיות בהן נשים בעיקר סובלות. לכן זה רק טבעי שככל שמתקרבים ללידה עולים דימיונות ומחשבות מעוררי אימה. לרוב אנחנו נוטים להתנגד למחשבות האלו, לנסות להרחיק אותם ולחשוב על דברים אחרים. אך נסיונות אלו מביאים אולי הקלה רגעית אבל לא מונעים את החרדה ולעיתים אף מגבירים אותה. מכיוון שגופינו קשור בנפשינו, חרדה שכזאת עלולה לעיתים להשפיעה על המהלך התקין של הלידה ולכן חשובה מאוד הכנה נפשית. אחד הדברים שמאוד עוזרים זה לחוות את הפחד, להיות איתו ככל שניתן, לתת למחשבות הקשות לעלות, בלי ביקורתיות ושיפוטית. מתוך קבלה שככה זה, הלידה כואבת וזה באמת מפחיד. אחרי ששהינו מספיק זמן עם הפחד ואיפשרנו לעצמינו לחוות אותו, השלב השני יהיה לדמיין את עצמינו עוברות את הלידה בקלות ככל האפשר. כמובן שזה יכאב אבל אפשר לעבור את הכאב הזה יותר בקלות אם מראש מקבלים ומצפים לו ולא מנסים להילחם בו ולעצור אותו. לא פשוט לעבור את התהליך הזה לבד ואם את מרגישה צורך אל תהססי לפנות לעזרה מקצועית.


הריון היא חוויה מטלטלת ועוצמתית הן פיזית והן רגשית. בתחילת ההריון הגוף שלנו מייצר תינוק חדש ויש נשים שזה גוזל מהם הרבה אנרגיות. מבחינה רגשית את כבר בשלב המעבר לאימהות, שלב שבו אנחנו עסוקות בלעכל את העובדה שגדל בתוכינו תינוק, דבר שמעורר התרגשות ושמחה לצד דאגה וחרדה מהעתיד. לרוב אנחנו כבר נחוש אחריות על בריאות העובר והתפתחותו ונקפיד על התנאים הנאותים לשם כך. אין ספק שכל אלה מעייפים מאוד ומנוחה מאפשר, לצבור כוחות, לנוח ולתת לגוף לעשות את מה שהוא יכול הכי טוב. חשוב ביותר בתקופה זו להקשיב לצרכים של הגוף ולענות להם ככל שמתאפשר. יחד עם זאת ברור שהשינויים הפיזיולוגים עלולים לגרום לתחושות של בלבול, מתח, פחד ועוד. אחד החששות הגדולים קשור לזוגיות, חשש טבעי לאור המציאות. את בהריון, את לא חשה בטוב, את כנראה מחוברת יותר פנימה ופחות החוצה ובכל זמן פנוי מעדיפה לנוח. כבר אין כוחות לבשל ארוחות, לצאת או כל דבר אחר שאתם אוהבים לעשות יחד. ראשית צריך לקחת בחשבון שסביר להניח שככל שההריון יתקדם כך תרגישי יותר טוב. אמנם יש נשים שחשות ברע לאורך כל ההריון, אך זה נדיר ואצל רובן הגוף מוצא איזון. שנית אני ממליצה ליזום שיחה עם בן הזוג, זה הזמן לנהל שיחה גלויה על ההרגשות והמחשבות של כל אחד, לשתף בדאגות וכן לתאם ציפיות.