אתיקה של טיפול באנשים עם לקות שמיעה

שאלת הגבולות בטיפול היא שאלה חשובה ומעניינת. כל מטפל שכבר הגיע עם עצמו להחלטה עצמית מהם הגבולות שלו ומהם התנאים בהן ניתן להרחיב או לצמצם אותם, נאלץ לבחון את גבולותיו מחדש בטיפול באדם עם לקות שמיעה.

כמה סוגיות מייחדות טיפול באדם עם לקות שמיעה:

האחת, נושא התרגום. כאשר מדובר במטופל אשר שפתו העיקרית היא שפת סימנים, מן הסתם יצטרך הטיפול להתנהל בשפת סימנים. ברור כי עדיף שהמטפל יכיר היטב את השפה ויוכל לטפל בשפת סימנים. ברוב המקרים אין זה כך. מעטים המטפלים הדוברים שפת סימנים במידה מספיקה לטיפול נפשי. כאשר המטפל אינו יודע שפת סימנים, יעזר במתורגמן. כאן מתחילות לעלות כמה סוגיות אתיות. פעמים רבות נתבקשתי על ידי מטופלים להשתמש בבן משפחה או בחבר כמתורגמן כדי לחסוך בשעות התרגום הלא מספיקות המסופקות על ידי המדינה. פעמים אחרות סוכם כי יוזמן מתורגמן אך לא נמצא מתוגמן מתאים והמטופל הגיע לפגישה ללא מתורגמן. לא כל מתורגמן מתאים- חשוב שיהיה זה מישהו שהמטופל סומך עליו. רוב האנשים המשתמשים בשירותי תרגום מכירים פחות או יותר את כל המתורגמנים. חלק מהמתורגמנים הם ילדים להורים חרשים ואז ההיכרות הופכת סבוכה יותר. היינו מעדיפים שיהיה מתורגמן קבוע לכל הפגישות הטיפוליות כדי לצמצם את המבוכה של חשיפת התכנים האינטימיים בפני מספר אנשים. כמובן שזה הופך קשה יותר ויותר לאורך זמן.

גם כאשר נמצא המתורגמן- נוכחותו בחדר בהכרח משנה את הדינמיקה והיחסים הטיפוליים הנוצרים ויש להתיחס לכך. חשוב כי המטפל יהיה מיומן מספיק כי לחזור ולבדוק מדי פעם כמה הסיטואציה נוחה למטופל והאם ניתן לומר כל דבר הנראה מתאים לטיפול, בנוכחות אדם שלישי?

הסוגיה השניה, אם מטופל יבקש מהמטפל שלו בסוף הפגישה לעשות עבורו שיחת טלפון, ברור כי הדבר יתפס כתמוה וכנושא לשיחה בפגישה הטיפולית הבאה. ברוב המקרים, רוב המטפלים לא ייענו לבקשה. כאשר מטופל עם לקות שמיעה אשר אינו יכול לעשות שיחת טלפון זו בעצמו מבקש מהמטפל שלו לעשות כן, יש לשקול אחרת את הבקשה. ההבחנה בין צורך אמיתי של אדם עם מוגבלות לבין מניפולציה הקשורה לתהליך ולקשר בין המטפל למטופל אינה פשוטה. לעיתים מדובר בשיחה קצרה ופשוטה ולעיתים אותה שיחה קצרה ופשוטה הופכת לשיחה מורכבת, חושפנית, ולעיתים אף מביכה עבור המטפל. שיחת טלפון היא בעיה אחת ולעיתים מטופל לקוי שמיעה יפנה בבקשות אחרות. לדוגמה, הוא עשוי לבקש שננסח עבורו פקס או הודעה. אנשים רבים אשר שפתם העיקרית היא שפת סימנים כותבים בעברית בתחביר של שפת סימנים שאינו תחביר עברי תקין. בראיה כזו, בקשה לנסח פקס נראית לגיטימית. כמובן שאף פעם הדברים אינם כפשוטם וברגע שאתה מנסח עבור מישהו פניה לאחרים, אתה מיד משפיע על התנהלותו בעולם ואולי אף מקבע דפוסים לא אדפטיביים. בקשות כאלו צריכות להשקל בזהירות רבה.

סוגיה שלישית, היא סוגיית המגע. בעוד יאלום מציג בספרו "על הספה" את התוצאות הכואבות אך ההכרחיות מכל שבירת גבולות במגע עם מטופלים, בעולם החרשים נהוגים קודים אחרים של התנהגות וחלקם קשורים למרחק הפיזי ולמגע בין האנשים במפגש חברתי. הכרחי להכיר נורמות התנהגות אלו לפני שמפרשים מגע של מטופל בפריצת גבולות ולא כהתנהגות תרבותית הולמת מבחינתו. חשוב כי הצבת הגבולות תעשה בצורה המכבדת את תרבותו ונוהגו של המטופל לקוי השמיעה.

סוגיה נוספת היא פניה של בן משפחה למטפל. בעוד בטיפול אחר נקפיד מאוד בשמירה על סודיות כאשר מדובר במטופל בוגר ונבדוק היטב כיצד שומרים על פרטיותו של מטופל קטין, כאשר מדובר במטופל עם לקות שמיעה ומשפחה שאינה דוברת שפת סימנים, לא פשוט לשמור על הגבולות והאתיקה כאשר יש פניות לכאורה לגיטימיות הקשורות ל"תרגום" ולתקשורת של המשפחה עם המטופל. תפקידו של המטפל לעמוד על המשמר ולא להפר את אמונו של מטופל עם לקות שמיעה.