כשהייתי עו"ס מתחילה בכלל ומתחילה בעבודתה הטיפולית באנשים חירשים מסמנים, מצאתי את עצמי מתוסכלת ומתפתלת בניסיונותי להבין את הניואנסים השפתיים של שפת הסימנים.

טיפלתי באנשים אשר שפתם העיקרי היתה שפת סימנים אך גם הם, אשר נסיבות חייהם הביאו אותם לרכישת השפה בגיל מאוחר יחסית (אחרי גיל רכישת השפה, גיל 3), סימנו ברמה קונקרטית ובסיסית, שפה אשר גם חירשים מסמנים בארץ יזהו שאינם דוברי "פה"- שפת הסימנים הרשמית של קהילת החירשים בישראל.

כאשר מתחילים לדבר בשפת סימנים מבינים מהר מאוד כי לכל מסמן יש "מבטא" משלו- סגנון קצת שונה של תנועות וכאשר הוא מסמן מהר, עושה "קיצורים" (מסמן ביד אחת במקום בשתיים) ומשלב סימני "סלנג" - עבור המסמן המתחיל זו משימה בלתי אפשרית להבין את כל התכנים בשיחה. עוד יותר מכך, בסיטואציה הטיפולית. היו מטופלים אשר סימנו מעט מאוד, קונרטי מאוד, סימנים "מרוחים" וחלשים, לעומת אלו אשר סימנו במהירות, משפטים מלאי תיאורים לפרטי פרטים. כך או כך, מצאתי את עצמי נאבקת להבין את תוכן הדברים, להכניסם להקשר התרבותי הנכון, ולהגיב תגובה טיפולי אמפתית כנדרש. אתגר אמיתי.

אחרי תקופה מסוימת התחלתי לזהות כי קורים תהליכים שונים בטיפול שאינם קשורים למלל שהועבר בחדר. התהליכים העיקריים, כבהרבה מן הטיפולים, היו ביחסי ההעברה. אך זו העברה מסוג אחר. מצאתי את עצמי מבינה מה מנסה אותו מטופל לומר לי רק שעות לאחר שהסתיימה הפגישה. כאשר יכולתי לחוש דברים על עצמי ולהבין שהם שייכים אליו ואז לקשר לתכנים שכן נאמרו בפגישה. בטיפול בשפת סימנים פעמים רבות נעשה הטיפול בשני ערוצים במקביל- הערוץ האחד, המילולי, בו טיפלנו בחיים הקונקרטים בכאן ועכשיו שהביא המטופל. הערוץ השני, בו ההסכם הלא מדובר והלא רשמי היה כשאני מכילה כל מה שמובא אל החדר, לוקחת איתי אחרי הפגישה, מעבדת, מנתחת, מביאה להדרכה שלי, ומוציאה כמוצר מוגמר והוא התכנים הרגשיים הלא מדוברים של הטיפול.

היו ימים בהם מצאתי את עצמי יושבת מול ארוחת הערב בבית, מרגישה תחושות שאינן קשורות לסיטואציה בה אני נמצאת ורק אחרי בירור יכולתי לומר כי אלו התחושות שהשאיר אצלי אותו מטופל חירש. זהו תהליך מרתק כמעט קוסמי ועם זאת מייגע. להעביר בנשמתך, בגופך ובלבך כל מה שעובר על המטופל שלך מקשה מאוד על שמירת גבולות בטיפול ועל הפרדה בין יחסי העברה ליחסי העברה נגדית. לאחר שהרווחתי תובנה זו, שפת הסימנים קיבלה עומק ומימד חדש. יכולתי להבין את גודל הסימנים במרחב את עוצמת הכוח המושקע בתנועות, את המרחק הבין אישי שמסמן המטופל, כסממנים להערכת כוחות אגו. התחושות שלי סביב הפחד לא להבין ולא לקלוט כל סימן, או החשש להיות מטפלת לא מספיק טובה אם לא הבנתי מה מספר לי המטופל, הפכו למסר המועבר לי מהמטופל על ידי חשש ופחד אלו. להבין באמת את עולמו של אדם לקוי שמיעה בעולם שומע. מרתק עד כמה הסימון הדל, אוצר המילים המצומצם והחשיבה הקונקרטית הפכו לכלים המרכזיים שלי להבין את התהליכים המרכזיים בטיפול.