סליחה שלא לקחתי אומגה שלוש, ויטמין די ולא ישבתי מספיק בשמש כשהייתי בהריון. סליחה שלא התעקשתי על קיסרי למרות שצירצרת במשך חודשיים שלא טוב לך ואפשרתי לך דקות קשות של מצוקה בלידה.

סליחה שלא התמרדתי מספיק והרשיתי למכשפה בטיפת חלב לתת לך חיסונים עם כספית, כל כך הרבה ובבת אחת על גוף כזה קטן. סליחה שלא האמנתי לך מיד כשבכית ולא רצית ללכת לגן. היה לך באמת קשה, ואני לא הבנתי עד כמה.

סליחה שנעלבתי כשהרופא הראשון חבט לי בראש עם המילה "אוטיזם" וסנגרתי עליך במשך שנתיים יקרות. הייתי צריכה להתחיל להפוך עולמות כבר אז.

סליחה שלא הפכתי מספיק שולחנות במרכז להתפתחות הילד כדי שיתנו לנו בזמן את הבדיקות שלא עולות כלום רק הטיפול בתוצאות שלהן יקר, במקום את הבדיקות היקרות שאין לתוצאות שלהן טיפול בכלל.

סליחה ששלחתי אותך לגן שמנוהל על ידי קישקושיות שכל מה שמעניין אותן זה להרגיש חשובות, לא לקחת אחריות אמיתית. סליחה שסמכתי על מערכת החינוך שהיא יודעת מה שהיא עושה. היא ממש לא, אבל איזה ברירה יש?

סליחה שלא ניתקתי את הטלוויזיה כבר אחרי הפעם הראשונה שכיבית אותה. אתה צודק, לירח שמופיע בשמונה בערב בשקופית של ערוץ הילדים באמת יש חיוך חשוד. סליחה שקישטתי לך בהתחלה את החדר בשפע עיטורים, לא ידעתי שזה כואב לך בעיניים.

סליחה שאני שרה לפעמים לעצמי ושדווקא שירים "נוגעים ללב" נתקעים לי במוח. סליחה שאני לא רצה איתך כל יום בפארק ממש רחוק. כואבת לי הברך, אני מותשת, וזה כבר ממש לא לגילי.

סליחה שאני לא מפליקה אישית לילד ההוא שהרביץ לך בגן. פשוט נראה לי שאם אני אשב בבית הסוהר, זה לא יהיה סידור מוצלח עבורך. אני מצטערת שיש ילדים שקולטים ומסתכלים עליך במבטים אלכסוניים.

באמת, הלב שלי נחמץ. לך יש תירוץ, מה התירוץ שלהם? סליחה שאני מספרת לכולם שאתה אוטיסט, אני פשוט חושבת שיהיה לך מספיק קשה בחיים גם בלי לסחוב על הכתפיים הקטנות שלך סוד כזה גדול. לא עשית שום דבר רע.

סליחה שאני לא תובעת את כל מי שיש לו גרגר אחריות, לא תישאר לי אנרגיה טובה בשבילך. סליחה שלא קניתי לך ויטמינים מזמן, שלא ניקיתי אותך מרעלים עד עכשיו וכמובן, סליחה שאני כועסת ועצובה חלק גדול כל כך מהזמן.

ואחרונה חביבה, סליחה שאני מנשקת אותך כל כך הרבה, כל יום, כל היום. אני יודעת, זה מציק. אבל אני פשוט כל כך, כל כך, אוהבת אותך.