שאלה: פחד ותקיעות - (יעל)
שלום אני בת 29 גרושה ואמא לילדה בת 7
התגרשתי לפני 4 שנים לאחר שעברתי התעללות והשפלה עי בעלי ומאז אני מטופלת אצל פסיכולוגית שאני מאד אוהבת ומחוברת אליה.
הבעיה שיש לי המון פחדים והמון באלגן בנפש שקשה לי להתמודד איתם אבל בשום אופן לא מצליחה לשתף בהם את המטפלת שלי. אני יודעת שיש לי קושי גדול בקשרים בינאישיים ובאינטימיות אבל מאכזב אותי לגלות שעדיין אחרי 4 שנים בטיפול אני נורא חסומה ובנתיים גם מאד תקועה...
גיל 30 מתקרב וזה מאיים עלי בצורה לא רגילה אני מרגישה שאני חייבת עזרה ולא יודעת איך לקבל אותה. אני יודעת שהתשובה המתבקשת היא לשתף את הפסיכולוגית שלי בקושי אבל משום מה זה לא מצליח לקרות. אני מגיעה לטיפול ובדרך כלל איכשהוא מצליחה לרמוז על הקושי אבל לא מצליחה לדבר על כך באופן ברור ואז מתאכזבת ששוב לא הובנתי וזה ממש מתסכל אני מרגישה שזה לא בשליטתי
יש לכם עצה השבילי?
תשובה: פחד ותקיעות - (0)
את מתארת תופעה שכיחה בטיפול, שבה יש חלקים שקשה לפתוח בטיפול. אם משום שאלו מקומות מאיימים על הפרט עצמו, ואם משום שהם מאיימים על הקשר הטיפולי.
קשה לייעץ, ונדמה שאת גם יודעת את התשובות.
אך כן חשוב שלא תבקרי את עצמך או תבואי לעצמך בטענות על הקושי הטבעי הזה. זה לא אומר שאת או שהמטפלת לא בסדר, אלא שלפעמים יש קשיים.
אני אכן ממליץ לפנות למטפלת ולשתף אותה שיש דברים שהיית רוצה להגיד, אבל שאת לא מצליחה. תוכלו אז לחקור את הקושי, החרדה, לדבר בטיפול עצמו, ולחפש יחד את השביל שיאפשר לך לשתף - אם דרך התכווננות לקצב שלך, בחינת החרדה מהשיתוף, ואם דרך פתיחת מדיום נוסף לתקשורת - כתיבה, למשל, וכן הלאה.
אולי זה חלק מהחרדות עצמן, אולי זה הקושי לפגוש את החרדות שלך, או חלקים כואבים אחרים, ואולי זה הפחד המשותף שלכן, שמשהו ייהרס. הניסיון לשמור על הקשר חיובי וטוב, לפעמים לא מאפשר להכניס חלקים קשים יותר. נשמע שהקשר שלכן, ארוך, יציב וחזק מספיק כדי לשרוד זאת.
בהצלחה
שחף
מנוהל ע"י נעה מצגר גרנות, פסיכולוגית קלינית מדריכה בטיפול ואבחון
