שאלה: עזיבת טיפול עקב חוסר תקווה לשינוי - (אני )
שלום,
בת 27
אני נמצאת כארבע שנים אצל מטפל מדהים, אני מרגישה אפתיות אמיתית מצידו ועד לפני כחצי שנה הייתה לי עוד מטויבציה לשינוי.
בחצי שנה האחרונה הבנתי שאין לי תקווה אמיתית לשינוי, אין לי מוטיבציה לעבוד באמת על הבעיות (ולא רק לדבר עליהם ולהציגן במפגשים) ובכלל אני לא חושבת שיש לי את הכלים להתנהל בעולם, וזה נוגע בכל תחום שאני רק מעלה על דעתי.
אני לא נהנית מהחיים, גם לא מהדברים הקטנים, מוצאת את עצמי מעדיפה לא להיות בכלל (אין כוונות אובדניות קונקרטיות, אלא פשוט רצון עז שזה יסתיים באופן טבעי).
אני מרגישה מצוקה גדולה רק מהמחשבה על לעזוב את הטיפול, בעיקר כי נקשרתי לפסיכולוג אבל ברור לי שאין טעם להמשיך במצב כזה.
כבר כמה מפגשים שאני מנסה להגיד לו והמילים לא יוצאות.
יש לי גם פחד שהוא ינסה לשכנע אותי להתאמץ ולנסות כי מבחינתי אני סיימתי. אין תקווה, אין חשק לחיות, אין שום דבר מעודד לגבי העתיד ופשוט לא בא לי יותר לנסות.
חשבתי להגיד לו שאני לא מסוגלת לעמוד בטיפול מבחינה כלכלית ולכן אני רוצה לסיים, כדי להמנע ממצב שבו הוא מנסה לשכנע, אבל זה שקר, והמחשבה לסיים תהליך כל כך משמעותי וחשוב בצורה כזאת מעציבה אותי מאוד.
אשמח לשמוע מצידכם, המטפלים, איך ראוי לסיים כשהסיבות לסיום כאלו מבאסות .
תודה (:
תשובה: עזיבת טיפול עקב חוסר תקווה לשינוי - (נעה מצגר גרנות)
פונה יקרה. בטיפול,כמו בקשרים בחיים, הכי טוב להיות אמיתיים. אני ממליצה לך מאוד לדבר עם המטפל ולספר לו מה עובר עלייך. יכול להיות שהדבר יפתח פתח חדש להתפתחות. יכול להיות שהמטפל, שמכיר אותך ככ טוב יוכל לחשוב על מחשבה חדשה בנוגע למצבך ויכול להיות שתחליטו לסיים. אבל גם להיפרד בצורה יפה וטובה יש ערך משמעותי בחיים.
ולגבי היאוש. אני חושבת ששווה לדון ולדבר עד כמה היאוש קשור לתהליך תקוע ואולי יש פה גם אלמנט של דכאון שראוי להתייחסות תרופתית או אחרת.
בכל מקרה...לדבר! אפילו כשקשה. זה הכי בריא.
נעה
מנוהל ע"י נעה מצגר גרנות, פסיכולוגית קלינית מדריכה בטיפול ואבחון
