שאלה: ייאוש - (אור)
אני אבודה, אבודה מלנסות למצוא פתרון לכל בעיה.
זה קשה לחייך ולהגיד "הכל בסדר" כשהכול מתפרק, קשה עוד יותר להודות שמשהו קרה, כי הפחד משתלט.
תצילו אותי, אני נופלת.
אני נופלת אל תוך גיהנום של רגשות. אני נחטפתי.
נלקחתי שבויה בכלא של מחשבות.
מישהו שומע אותי? אני צועקת.
אני צורחת את נשמתי שנרקבת באיטיות.
את מסתכלת היטב? אני טובעת.
אני טובעת בדמעות של צער ויגון.
את שמה לב? קשה לי לנשום.
מועקה חוסמת את קנה הנשימה שלי, אני נחנקת.
שמעת? זה היה ליבי שהתנפץ לאלפי רסיסים.
אני מתחילה לאבד שיווי משקל, הפנים חיוורות-
האם מישהו יספיק לתפוס אותי לפני שאכנע לתחושות התובעניות?
זהו גבול כל כך דק, בין החיים למוות,
הצלקות הישנות והפצעים שלא הגלידו בידיים וברגליים מוכיחים זאת.
אני חושבת שהספיקה לי התקופה בעולם הזה,
הנשימה כבדה, העיניים עייפות,
אין לי יותר כוח להילחם-
אחצה את הגבול מבלי להסתכל לאחור.
תשובה: ייאוש - (0)
אור יקרה,
את כותבת בבהירות ובעוצמה את הכאב, העצב והאימה. נראה כי משהו בתקופה הנוכחית מדגיש עבורך את הקושי ואת חוסר התקווה שאת חשה. אולי אלו החגים והמורכבויות הרבות שהם מביאים.
עזרה מקצועית במצבים אלו היא הכרחית ויכולה לשנות ואף להציל חיים יקרים, ששווה וחשוב להילחם עליהם.
כפי שכתבת באומץ רב, לעיתים הקושי הכי גדול הוא ׳להודות שמשהו קרה׳, להודות שאנחנו זקוקים, זקוקים לעזרה.
אני מבקש ממך לא להישאר לבד, לפנות לאדם קרוב ואחראי אחד שאת יכולה לבטוח בו ולשתף אותו במצבך, במקביל לפנות לעזרה מקצועית דחופה -
אפשר לפנות לקופת החולים לבקש הערכה פסיכיאטרית דחופה. אך אם המחשבות האובדניות מתגברות והופכות קונקרטיות עלייך לפנות למיון פסיכיאטרי באופן מיידי.
על אף שזה מרתיע, זו התחלה של תהליך משמעותי של שינוי ותקווה.
בברכה
שחף
מנוהל ע"י נעה מצגר גרנות, פסיכולוגית קלינית מדריכה בטיפול ואבחון
