שאלה: התמודדות עם אובדן - (אוש)
שלום רב,
לפני מס' ימים נאלצתי להרדים את כלבי האהוב,אותו אימצתי לפני כ-5שנים.
כלבי שירת מס' שנים ככלב עבודה בשרותי הביטחון ושיצא לפנסיה אימצתי אותו אליי.
יש לציין שהייתה בנינו קירבה ,לדעתי יותר מהרגיל.
במשך הזמן מצבו הידרדר הן מזקנה והן ממאמץ עבודה של שנים.
ניסיתי לתת לו כל שביכולתי כולל לעזוב את מקום העבודה ולסעוד אותו במשך השנה האחרונה שבה הוא קיבל נכות.
לפני מס' ימים נאלצתי להרדימו לאחר שלקה בהתקף מסויים,וסיכויי ההחלמה שלו היו נמוכים מאוד והיו גורמים לו סבל רב ואם בכלל היה יכול לצאת מזה.(בהבחנת ויטרינר כמובן).
לדעת הויטרינר עשיתי את המעשה הנכון שהרדמתי אותו בכדיי למנוע ממנו סבל.
העניין הוא שהייתי בטוח שהיום הרע הזה יגיע אני אשבר,אבכה,אסתגר וכו'.
משום מה לא כך הדבר.כמובן שאני מתגעגע וחושב עליו וכמובן שעצוב לי.אבל ממש מוזר לי שאני מקבל את זה בהבנה ובפרופורציה.
האם זה תקין שכך אני מגיב?הרי אהבתי אותו בכל ליבי והקרבתי אמון למענו.
אני מרגיש כאילו אני בוגד בו בכך שאני לא מבכה את מותו?
מה קורה לי?!
אשמח להתייחסות,תודה.
שמי עופר ואני בן 30 וחי בגפי בדירה משלי.
תשובה: התמודדות עם אובדן - (0)
שלום אוש,
אתה כותב שאתה מופתע מכך שלא נשברת, בכית, הסתגרת ועוד בעקבות הרדמת כלבך האהוב. אבל כן עולה מדבריך שאתה מרגיש אשמה, כאילו בגדת בו, ומתגעגע אליו. אתה מציין שאתה חי בגפך – האם יש לך חברים כלשהם לשתף אותם בחוויותיך סביב הכלב? תופתע עד כמה אלה חוויות רווחות. חית מחמד לרוב אינה זוכה לתשומת הלב החברתית שזוכה לה אדם אהוב שמת, אף שתהליכי האבל והכאב על האובדן יכולים להיות דומים מאד, ועזים מאד. אני מקווה שתמצא אוזן קשבת, שתוכל לספר על רגעים משותפים שלך ושל הכלב, מהשנים הבריאות שלו וגם מהשנה האחרונה. זה עוזר לדבר עם מישהו על מישהו שלישי שמתגעגעים אליו.
מנוהל ע"י נעה מצגר גרנות, פסיכולוגית קלינית מדריכה בטיפול ואבחון
