שאלה: הרגשת מצוקה ואי יכולת לספר - (מוריה)
הי, אני מאובחנת בהפרעת זהות דיסוציאטיבית, פוסט טראומה ודיכאון, ונמצאת בטיפול. לפעמים אני מאוד אובדנית ולפני שנתיים הפסיכולוג שלי אמר לי לסמוך עליו וליצור איתו קשר מיד ברגעים כאלו. באמת סמכתי עליו, חשבתי שהוא יעזור לי. אבל בפעם האחרונה הוא אמר שהוא חייב לדווח עלי לפסיכיאטרית למרות שהתחננתי אליו שאשמור על עצמי. בשבילי זאת היתה שבירת אמון. סמכתי עליו, ובמקום זה הוא השתמש בזה נגדי. רק אחרי תחנונים הוא ויתר על הדיווח. מאז אני כבר לא מאמינה לשום דבר שהוא אומר. אני כועסת עליו, פגועה ממנו, מחפשת מה לא טוב בו. לאחרונה אני שוב עם מחשבות אובדניות ואני באמת צריכה עזרה, (אני לא צריכה שישמרו עליי) אני לא יכולה לשתף אותו כי הוא ידווח עלי ואני לא מעוניינת להתאשפז. ככה שאני נשארת מאוד לבד. הוא רק גורם להיפך. ככה זה עלול להגיע למעשים כשהכל נשמר אצלי בפנים... מה הטעם בטיפול אם זה ככה? והאם אני אמורה להישאר עם המחשבות האלו לבד?
תשובה: הרגשת מצוקה ואי יכולת לספר - (רפאל יונתן לאוס)
שלום רב,
זה מצער לשמוע שכך את מרגישה. כמו בכל נושא אחר שנוגע לקשר הטיפולי אני ממליץ לך בחום לפתוח את זה עם הפסיכולוג שלך ישירות.
לא מדובר רק בדיון האם נכון או לא נכון היה מצידו לרצות לספר לפסיכיאטרית (ממה שאני מבין אחרי שדיברתם הוא לא דיווח) אלא בעיקר בחוויה הזו שלך שנשבר ביניכם האמון.
למעט מעשים או מקרים מאוד נדירים אף אחד לא יכול תמיד לענות על כל הציפיות שלנו ממנו. חלק ממה שקשה בחיים (וכן גם בטיפול) זה לא לצבוע את הכל בשחור ולבן, הפסיכולוג שלך שקל לעשות צעד שמבחינתך היה שגוי ולא נכון עבורך. האם זה מוחק את שאר הדברים שאת כבר יודעת עליו ועל הקשר שלכם לחלוטין?
מבלי להתייחס למקרה המסויים שאת מתארת - טעויות יכולות לקרות ובסופו של דבר בתהליך ארוך ומשמעותי הן בהכרח תתרחשנה. טיפול הוא גם מקום ללמוד לחיות עם זה יותר בשלום.
לגבי השאלה של לשמור עלייך או לתת לך לשמור על עצמך - לאנשים שונים יש צרכים שונים בהקשר הזה, לפעמים אותו אדם רוצה פעם כך ופעם כך, אפילו אותו לפעמים רוצה גם שישמרו עליו וגם שיעזבו אותו לנפשו. אלו נושאים מאוד משמעותיים שנוגעים במהות של קשר. נשמע לי שעם כל הקושי עומדת בפנייך כעת גם הזדמנות גדולה.
מנוהל ע"י נעה מצגר גרנות, פסיכולוגית קלינית מדריכה בטיפול ואבחון
