שאלה: הרגשה מוזרה בטיפול - (שי)
היי, אני מטופלת אצל פסיכולוג כשנתיים ולאחרונה אני מרגישה שאני לא מצליחה לדבר איתו, ואפילו מתביישת להעלות בפניו דברים. אני מאוד רגישה לביקורת ומאוד ביקורתית כלפי עצמי ויש לי תחושה שהוא שופט אותי על דברים מסויימים.
אני לא מצליחה להעלות את זה בטיפול מחשש שהוא יכעס. מעולם לא דיברתי איתו על כועס כלפיו או תחושות לא טובות בקשר הטיפולי . מעבר לזה, אני חושבת שאם אעלה את זה היחס שלו אליי ישתנה ויהיה מרוחק או ״נזהר״ . אני לא יודעת מה לעשות, אני חושבת כבר מספר שבועות אם לסיים את הטיפול כדי לא להפגע עוד יותר ולהסתפק בתוצאות שהגענו אליהן עד כה, למרות שיש עוד נושאים חשובים מאוד מאוד שרק עכשיו התחלנו לגעת בהם (עד עכשיו לא הייתי מסוגלת)
ועוד שאלה קצת פחות קשורה בקשר לסיום הטיפול- המטפל אמור להרגיש שזה הזמן לסיים? או שהשיחה על סיום מגיעה תמיד מהמטופל ? איך זה באמת עובד ? בתאוריה ברור שזה אמור להיות החלטה של שני הצדדים אבל בפועל זה באמת כך?
ערב טוב
תשובה: הרגשה מוזרה בטיפול - (רפאל יונתן לאוס)
שלום שי,
שווה אולי לעצור ולשאול את עצמך מה קרה לאחרונה שהוביל לשינוי ולתחושה שאת לא מצליחה לדבר איתו למרות שבעבר יכולת. הרגישות לביקורת, החשש מכך שאם תחשפי כעס יהיו קרים ומרוחקים ממך או בעצם הדפוס לפיו את מתנהלת שבו כדי לזכות בקרבה יש להיות תמיד נעימים ולא לחשוף כעס ובכך לשלם במחיר של מרחק וחוסר נעימות לכשעצמו יכול וצריך להיות תמה שעליה עובדים בטיפול. טיפול בהגדרה אמור להיות סביבה לא שיפוטית - ייתכן (וזו אפשרות ששווה לשקול וגם להעלות לדיון משותף) שהחוויה הזו לא נוצרה בטיפול אלא בעצם קיימת מאז ומעולם ובאה לידי ביטוי בעוד מערכות יחסים משמעותיות. אני מבין את החשש והפחד מצד אחד, מצד שני מי שלא מסתכן גם לא מתקדם. נשמע שהאתגר הנוכחי שלך בטיפול הוא להצליח ולדבר באופן פתוח וכן גם על הכעס וגם על המחשבות על סיום הטיפול (שגם הן יכולות להיות ביטוי לא ישיר של כעס).
מנוהל ע"י נעה מצגר גרנות, פסיכולוגית קלינית מדריכה בטיפול ואבחון
