שאלה: איזה טיפול - (אני)
שלום, בת 38, אני כרגע בנסיון טיפול פסיכולוגי הרביעי בחיי.
בפעם הראשונה בסביבות גיל 24 הלכתי דרך קופת החולים.
את 90% מזמן הפגישות בילינו הפסיכולוגית ואני בשתיקה...
הפסקתי ללכת כאשר הסתיימה העזרה הכספית מקופ"ח.
אחרי כ5 שנים הלכתי לעוד מטפלת, אולי מעט דיברתי יותר, אבל שוב לא נפתחתי באמת.
הפסקתי ללכת כאשר הכסף שהוקצב לטיפול נגמר, שגם ככה לא הרגשתי שום תועלת.
בפעם השלישית הלכתי בחינם לסטודנטית דרך מחלקה לבריאות אישה בבית חולים.
גם שם לא נפתחתי, אבל כאן הטיפול הסתיים לא מרצוני (לא יודעת כעבור כמה נמשך, כ4 חודשים אולי) כי הזמן של הסטודנטית לעשות את ההתמחות נגמר..
בטיפול כרגע כבר 3 חודשים, יש פגישות של שתיקה שבהן אני בעיקר מאוכזבת מהכישלון שלי לטפל בעצמי...
מה לעשות???
לא היו לי מעולם חברים קרובים אמיתיים, חברי נפש, מעולם לא נפתחתי בפני אחיותיי או הורי, התמיכה הריגשית שקיבלתי כילדה ונערה היו אפסיים...
אודה לרעיון איך לעזור לעצמי בכל זאת..
תשובה: איזה טיפול - (נעה מצגר גרנות)
שואלת יקרה,
את מתארת קושי גדול מאוד להחשף, להגיד את אשר על ליבך פנים מול פנים למטפל או לכל אדם אחר. והתרופה לכך נמצאת קרוב אלייך גם אם זה נורא קשה.
לדבר לדבר לדבר - בפגישות.
להגיד את מה שאת כותבת לי פה למטפל/ת שלך, לתת לה הזדמנות. להגיד שהשתיקה קשה לך, שאת מרגישה שזה לא עוזר, שאת צריכה יותר תמיכה ויותר נוכחות ממנה. שהיא מאכזבת אותך, שאת פוחדת שתאכזב אותך כמו המטפלים הקודמים. שאת מרגישה נטושה ולבד. שאת כועסת. לתת לה/ו אפשרות לעזור לך, להיות איתך.
העובדה שאת כותבת לי דברים שאמורים להישמע בפגישה מלמדת אותי על מצוקתך ועל הקושי שלך להיפתח (את גם כותבת את זה). כדי לא להתאכזב שוב, אנא הכריחי עצמך לפתוח את הקושי הזה מול המטפל/ת, לשנות את הדפוס הקבוע של שתיקה ואכזבה.
אם מתקשה לעשות זאת בפגישה עצמה כתבי לה, העיקר שתתחילו לדבר. תני לה/ו אפשרות אמיתית להיות איתך.
הרבה בהצלחה
מנוהל ע"י נעה מצגר גרנות, פסיכולוגית קלינית מדריכה בטיפול ואבחון
