שאלה: פרספקטיבה - (כרמל)
שלום. אני כותבת בפורום זה כי אני מרגישה שאני זקוקה לפרספקטיבה ניטראלית בייעוץ. אני בשנות ה 30 המאוחרות לחיי בזוגיות 11 שנה עם בנאדם מאוד נחמד וטוב בסהכ. כשהכרנו גרתי בעיר והוא בקיבוץ, על אף רצוני להמשיך להתגורר בעיר הסביר לי את יתרונות הקיבוץ והחלטנו לנסות לגור שם. הקשר לא תמיד עבד חלק והיו כמה פרידות (בעיקר בשל קנאתי לידידה מאיימת שלו, ובגלל שתמיד היה מסוגר ולא העז אפילו להניח לי להתיישב לידו בזמן שהיה במחשב שכן מדובר "בזמן הפרטי שלו") לאחר מספר פרידות קצרות, הבנו שאנחנו מעוניינים להישאר יחד ולמדתי לחיות עם המרחק הזה שלו וגם עם הידידה, על אף שהקשר ביניהם התרופף מעצמו עם הזמן. כעבור מספר שנים נותק הקשר ביני לבין משפחתי כולה והתחלתי להרגיש שחיי הקיבוץ סוגרים עליי. הוא מבחינתו פיתח את תחביביו והקריירה שלו, פחות ופחות היה מעוניין לעשות במחיצתי דברים, לא אהב את הבילויים שאני אוהבת ועודד אותי ללכת אליהם לבד. דבר שמאוד הקשה עליי מאחר ואין לי חברים קרובים. בנוסף אני עובדת בעיר הגדולה מספר שנים והיה לי קשה מאוד לנסוע בכל יום לעבודה 5 שעות. ביקשתי שננסה לגור בעיר אבל הוא מבחינתו לא הסכים בשום אופן לעזוב את הקיבוץ ואמר שאני מוזמנת לעזוב לכל עיר שארצה, למרות שיהיה לו עצוב. הוא גם לא היה מוכן להתחתן ולהביא עמי ילדים (טוען שאיננו יודע למה) מדיי פעם אמר כי בגלל שהרגשתי מאויימת מהידידה שלו וביקשתי בכל תוקף שינתק איתה קשר נוצרה טראומה עבורו וכנראה שמדובר במשקע קשה שהעיב על היחסים בינינו. המשכתי לחיות כך בסוג של בדידות חברתית ומשפחתית במקום שאינני מצליחה לפרוח בו. הוא, יש לציין, עודד אותי לנסוע לראות חברים, ואפילו אמר שאם לעבור לגור שוב בעיר יעשה אותי מאושרת אז כדאי לי ללכת. אך לא רציתי לעזוב גם כי אין לי את היכולת הכלכלית או הגב המשפחתי וגם כי אני אוהבת אותו. בשנים האחרונות חלה התדרדרות מסויימת במצבי הבריאותי. תחילה הוא ליווה אותי לבדיקות בלית ברירה אך מהר מאוד התבאס על כך שאני חולה ולא הבין למה זה מגיע לו, במשך חודשים ערכתי בירורים והסיבה לכך נמצאה אך נשאר בי עדיין קושי גופני כלשהו. אמנם חל שיפור גדול במצבי, אך גם כיום אם אני חולה בשפעת לדוגמה הוא נוטה מיד לזעוף וכמובן בקושי מעיף מבט לכיווני אם כי ניכר לפעמים שיש רגעים בהם מנסה (מכין לי תה). כשהתעמתתי איתו לאחרונה כשחליתי בשפעת על כך שאני מרגישה לבד ושאני מצפה לעזרה או לפחות שיכנס לחדר לבדוק שאני חיה פעם בכמה שעות בזמן שאני עם 39 מעלות חום, הוא טען "זה רק שפעת, ורק 39 מעלות חום, אני לא מטפל סיעודי, אני לא צריך לבוא לבדוק אותך תסתדרי זה יעבור לך לבד, תגידי תודה שיש לך פה קורת גג, יש לך רק אותי קשה לי, אני לא יכול לסבול את החולניות הזאת".
אני מרגישה מאוד לבד ולא פעם אני כועסת עליו על כך שאני מרגישה לבד. על כך שהוא עשה את הבחירות עבור שנינו וכעת מוכן לתת לי ללכת ללא כל מחוייבות. הוא מטפח את תחביביו והקריירה שלו ובכל הזמן הזה פרגנתי לו גם כשזה בא על חשבוני (עובד לילות וחגים ומפתח תחביבים בשעות הפנאי כך שבקושי רואה אותו).
הוא לא מוכן לגשת לטיפול זוגי, ואומר כי לעיתים אני מאמללת אותו. היה רוצה שאטמע בקיבוץ וארכוש חברים וחיים פה שאהיה יותר עצמאית ואניח לו לעשות את מה שהוא רוצה אבל אני פשוט לא מצליחה להתחבר ועצמאותי חסרה לי מאוד אך מאוד קשה לבסס עצמאות במקום כל כך מנותק ומבודד. הייתי מאוד רוצה שזה יצליח בינינו אבל אני לא ממש יודעת איך כדאי להמשיך מפה...
אשמח לכל עצה אוביקטיבית בנושא...
תודה מראש על הסבלנות והעצה!
תשובה: פרספקטיבה - (0)
הי כרמל
מדבריך עולה שעם השנים של החיים בקיבוץ הלכת והצתמצמת. ניתקת קשרים ולא פיתחת קדרים חדשים והרגשת התלות בבן זוגך רק גדלה, כשהוא מצידו ממשיך את חייו ווכל שאת יותר זקוקקה לו הוא יותר מתרחק ולכן כמה שהשינוי קשה את צריכה להרחיב את חייך בקיבוץ או הסהיבת הקעבוץ על ידי תחומי עניין נוספים , הכרות עם אנשים נוספים, יצירת מעגל חברתי חדש. כל זאת יתאפשר אם תצליחי לצאת ולעדות עבור עצמך. ככל שיותר תעשי יש סיכוי שהוא ירצה יותר את חברתך וגם אם לא תהיי יותר שבעת רצון. בהצלחה.
מנהלת הפורום שרי וינר