שאלה: בן 3 התמודדות עם חרדה - (מלי)
שלום שוב,
תודה על תשובתך, שמחה שיש מקום להתייעץ,
אני אם יחידנית, עצמאית.
במסגרת עבודתי אני נדרשת לנסוע באופן תדיר לנסוע לשחרר סחורה שמגיעה מחו"ל וכן לבקר בסניף הדואר המקומי כדי לשלוח מוצרים ללקוחות בארץ.
בני, בן 3, נמצא איתי בכל יום החל מ 14:00.
לאחרונה, הוא פיתח חרדה בכל מה שקשור להליכה לאיסוף סחורה/ לדואר או אפילו לקניות.
החלק "הבעייתי" עבורו בעניין הזה, זה העובדה שאני חוזרת עם שקיות/ ארגזים ועמוסה בידיי. לפעמים אני צריכה לחלק את דרכי מהאוטו עד הבית לשני חלקים בסחיבת המטלטלין.
"השיא" מבחינתו זה שלב ההכנסה למעלית.
אני נתונה ללחצי זמן מטורפים באופן כללי, צריכה להספיק המון במעט השעות שהוא נמצא בגן,
משתדלת לסיים *גם* את סידורי איסוף הסחורה/ הדואר והקניות בטרם החזרתו הביתה.
ובכל זאת, מכורח הנסיבות, יש לא מעט פעמים שאני צריכה לגשת לאסוף/ לשלוח או לעשות קניות יחד איתו. בעיקר בגלל שבבוקר אני עסוקה בלייצר מכירות.
ברגע שהוא מבין שאנחנו צריכים ללכת לאחד הנ"ל מתחיל סימפוזיון אחד גדול שמתחיל בתחנונים שלא נלך, בכי תמרורים וניכרת עליו מצוקה גדולה.
אני משתדלת לשלב עם האופרציות האלה גם כיף (הליכה מסעדה, גן שעשועים, ג'ימבורי, מצ'פרת בממתק וכו')- אבל לצערי זה לא עוזר. החרדה עדיין כאן.
כך למשל בתקופה האחרונה היה איתי בבית 8 ימים רצופים (עקב מחלה) זה היה פשוט נורא העניין הלוגיסטי העסקי.
אני נתונה ללחצים, טרודה בלייצר לנו הכנסות, עובדת קשה מאוד, מתחזקת לבד את הבית וכשמגיע עניין הסחורה, הדואר והקניות... אני כבר לא מסוגלת להכיל את הקושי הזה שלו.
אני יודעת שזה לא נכון לעשות, אבל התגובה שלי בסיטואציה הזאת (לאחר שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום עם הקשבה/ הסברים/ הבטחות לבונוסים...) היא כעס.
פשוט כועסת עליו.בעצם מבטלת את המצוקה שלו.
רק כך אני מצליחה להתקדם בהתנהלות.
אני מרגישה עם זה נורא, אבל מצד שני אני גם מרגישה שאין לי דרך אחרת.
לגבי שחרור סחורה, יש לי חלון זמן מאוד מוגדר (שעתיים ביום) ואני חייבת להספיק להגיע למקום ולסיים את העניין בחלון זמן מאוד מוגדר.
אני חייבת לציין שאני דואגת לפנות זמן להיות איתו נטו- הן בבית ביצירה/ קריאה/ חוגים/ הצגות,
אשמח לקבל קווים מנחים איך לצאת מהמלכוד הזה וכיצד נכון לנהוג,
תודה וסליחה על האורך
תשובה: בן 3 התמודדות עם חרדה - (0)
שלום מלי,
נשמע שאת נמצאת בלחץ מאוד גדול אבל גם מסוגלת להיות מאוד רגישה לצרכים ולרגשות של בנך וזה לא מובן באילו כלל וכלל. ראשית עליך להיות קצת יותק סלחנית כלפי עצמך- זה כבר יוריד מעומס הדחק. את עושה כמיטב יכולתך והחיים לא מאפשרים אף פעם להיות "האם המושלמת" בעיני עצמך. כמו שנאמר ע"י וויניקוט עליך להיות אם "טובה דיה". אין אם מושלמת והלקאה עצמית מייצרת את האפקט ההפוך. את בהחלט רואה אותו ואת מצוקתו ויכולה להפריד בין הצרכים שלך לשלו. במקום הזה את צריכה לתת לעצמך טפיחה על השכם ולנשום עמוק.
ולחלק הפרקטי יותר- יתכן שבנך נמצא בחרדה ויתכן שזיהה את הסיטואציה של איסוף החבילות כ"חזית" שבה מצליח להפעיל אותך וזיהה ששם יש לו השפעה גדולה עליך. כך או אחרת, כמו שזיהית יש כאן משבו רגשי ותגובות חומריות כמו "מסעדה" לא עוזרות. חשוב לדבר איתו בבית, כשאת רגועה, ולא ביום בו עליו לצאת איתך לאיסוף ולבדוק איתו למה כל כך קשה לו כשאתם הולכים. להסביר לו שזה משהו שאת חייבת לעשות כדי שיהיה לך כסף לקנות לעצמכם דברים ונסו לחשוב ביחד מה יעזור לו להעביר כמה שיותר מהר ובקלות את הזמן של האיסוף. האם הוא חושש שידייך עמוסות ואם יצטרך לתת לך יד לא יוכל? האם איננו מצליח לייצר קשר עין כי את עמוסה בחבילות?
יכול להיות שפעם אחת נבהל ממשהו, את לא הבנת אותו והגבת אליו בכעס (טביע ותואם סיטואציה וקורה לכל הורה עשרות פעמים!) והוא כבר עשה הקשר שהלך והעצים את התחושה של המקרה החד פעמי ההוא.
נסי לייצר איתו ביחד אסטרטגיות "הרגעה" לסיטואציה: לדוגמה- אם ידייך תפוסות, דאגי שיש עליך תיק או צעיף שיכול לאחוז בהם אם מרגיש צורך- לא משנה מה את סוחבת. אולי שווה לעשות שלושה סיבובים ולהשאיר בכל סיבוב "מעט מקום" בשבילו. אולי יכול להביא איתו חפץ שמרגיע אותו.
הכי חשוב- לא להפוך את זה למצב מעורר חרדה יותר ממה שזה באמת בגלל רגשות אשם.
בהצלחה!
