קצב הצמיחה בגיל ההתבגרות משתנה ממתבגר למתבגר אך גם אינו אחיד בין מערכות הגוף השונות. יכול להיווצר פער בין צמיחת השרירים לצמיחת השלד ופער זה ישפיע על הקואורדינציה, על שיווי המשקל ועל המסורבלות המוטורית של המתבגר. מסורבלות זו יכולה להיחוות על ידו כמביכה ולעורר רגשי נחיתות והמתבגר עלול להימנע ממגע ומפעילויות מסוימות ולהסתגר בתוך עצמו. מתבגרים מסוימים ישתמשו במנגנון של השלכה וילעגו לאחרים או ישליכו מבוכתם על תחומי חיים אחרים.
שינויים מהירים אלו מתרחשים לאורך שנים ספורות. יחד עם השינויים הפיזיולוגיים גורמים ההורמונים לשינויים במצב הרוח וגם לתחילת התעוררות הדחף המיני. בהתחשב בכל ההיבטים הרגשיים והחברתיים האחרים של גיל זה, השפעתם של ההורמונים של עולמם הפנימי של המתבגרים היא עצומה ומבלבלת.
הילדים מתבגרים ושינויים אינספור עוברים עליהם- גופניים, חברתיים, רגשיים, קוגניטיביים. לשינויים יש השלכות על התנהגותם אשר פעמים רבות איננה קלה לסביבתם. הם בודקים גבולות, רוצים להתנסות ולפעמים גם לחצות קווים מסוכנים, הם בועטים בעולם בניסיון להבין מי הם ומה הם.
בעקבות שינויים אלו תפקיד ההורים בחייו של הילד הגדל- משתנה. על ההורים להתאים את המענים והתמיכה שידעו לתת לילד, עכשיו לצרכים החדשים של המתבגר. על ההורים להבנות ערוצי תקשורת חדשים שיהוו הבסיס להמשך- לשנים המתארכות של גיל ההתבגרות ולבגרות הצעירה. התארכות והקדמת גיל הבגרות בחברה המודרנית, מן הסתם יוצר קיצור משמעותי של גיל הילדות. המעבר נעשה מהיר ומוקדם ולהורים רבים הוא מגיע בהפתעה, לעמים אפילו קצת מאוחר מדי ונוצר פער בין איך שההורים תופסים את ילדם – כילד לבין העולם שבו הוא נמצא- ההתבגרות.
פערים ושינויים אלו הם אתגר גדול להורים. הורים המצליחים להיות גמישים, מכילים אך מאוד ברורים לעצמם ועצמם מה הם הגבולות ומהן הציפיות המותאמות לתקופה זו , יש להם סיכוי טוב לצלוח את התקופה עם ילדם ואפילו להשאר עם טעם טוב וגעגועים...
חרדה חברתית היא למעשה ביישנות שעלתה על גדותיה. מדובר בפחד מוגזם וקיצוני ממצבים חברתיים, וליתר דיוק, משיפוטם של אחרים. פחד זה מוביל להימנעות. כאשר הפחד מכתיב את ההתנהגות, ההימנעות מסייעת לאדם החרד לא לבוא במגע עם תחושות לא נעימות הכרוכות בהתעמתות עם פחדיו. וכך קורה שצעירים רבים מבלים את רוב ימיהם בין ארבעה קירות ומול מסך. דרך התמודדות נפוצה נוספת היא באמצעות "התנהגויות מגוננות". הגעה מצב החברתי, אך התגוננות באמצעות ישיבה צמוד לקיר, השפלת מבט, כתיבת סמס במקום שיחה ישירה וכו'. התנהגויות אלה אכן מקלות בטווח הקצר על תחושות המצוקה, אך לטווח הארוך הן משמרות את החרדה.
חרדה חברתית נוטה להתפרץ בתחילת גיל ההתבגרות בגלל האתגרים הרבים הנלווים לגיל זה: השינויים ההורמונליים, הגופניים והרגשיים, והדרישות החדשות והמלחיצות המתדפקות על הדלת. בנוסף, הרצון העז המאפיין גיל זה להשתייך, ולהצטייר תמיד כחזק שווה ו"תקין", דווקא מחליש באופן פרדוקסלי את יכולת ההתמודדות עם הקושי הזה. מצער לומר, אך היכולת להודות בקושי נפשי, ולקבל תמיכה ומענה, מגיעה לרוב רק לאחר שנים של סבל מצטבר, ובגיל צעיר נדיר למצוא ילדים שיודו בקושי שלהם ואף יסכימו לקבל טיפול כלשהו.
ישנו גם קושי מובנה במערכת החינוך שאינו מאפשר מענה הולם לבעיה: דווקא הילדים המופנמים והשקטים אינם זוכים למענה, ואילו הילדים המוחצנים והרועשים זוכים לכל מלוא תשומת הלב משום שהתנהגותם מאיימת על האחר ועל שלוות הכיתה. הפתרונות קיימים, אך הם דורשים שיתוף פעולה של כל הגורמים במערכת החינוך: המורה או המחנך שיביא לידיעת היועצת את הקושי של הילד; היועצת שתבצע בירור ותפנה להורים; וההורה שידע על המענים הקיימים - ואז, בהנחה שגם הילד ישתף פעולה, יופנה למסגרת המתאימה לו.
המענה של רקפת: הפעלת קבוצות חברתיות תרגוליות למתמודדים עם חרדה חברתית. לקבוצות יש שני תפקידים: אחד – לשמש מסגרת חברתית תומכת לבני הנוער. השני – לאפשר מרחב בטוח לביצוע תרגילי חשיפה שהם כידוע הדרך הטובה ביותר להפחית את רמת החרדה. חשוב לציין שהקבוצות מיועדות אך ורק לבני נוער שהקושי החברתי שלהם נובע מחרדה חברתית ולא מרקע אחר.
הקבוצות מיועדות לגילאי 12-14; 15-18. את הקבוצות מנחים שניים: מנחה אחד בעל הכשרה טיפולית ולצידו מנחה שהתמודד בהצלחה עם חרדה חברתית. בנוסף לפעילות השבועית באולם הקבוצות יוצאות לפעילות לא פורמליות כגון טיולים, פיקניקים וכו'. הקבוצות משמשות מעין תנועת נוער למשתתפים. לעמותה יועץ מקצועי, ד"ר עידן אדרקה, פסיכולוג ומרצה בכיר באוניברסיטת חיפה.