כתבות בנושא טיפול פסיכולוגי
לאקאן מחזיר אותנו לעבודת החלום של פרויד. כידוע עבור פרויד פירוש החלום אינו אלא הדיבור על החלום ועל הדברים והאסוציאציות שנעשים ועולים בעקבותיו. לאקאן קושר בין המונחים שבהם נעזר פרויד לפירוש החלום לבין מונחים מתחום הספרות כמו מטאפורה, אלגוריה, מטונימיה וסינקדוכה.
טיפול פסיכולוגי
הלא מודע מובנה כשפה - איך אנחנו מקשיבים למטופלים
איציק לוי, פסיכואנליטיקאי, עו"ס
לאקאן מחזיר אותנו לעבודת החלום של פרויד. כידוע עבור פרויד פירוש החלום אינו אלא הדיבור על החלום ועל הדברים והאסוציאציות שנעשים ועולים בעקבותיו. לאקאן קושר בין המונחים שבהם נעזר פרויד לפירוש החלום לבין מונחים מתחום הספרות כמו מטאפורה, אלגוריה, מטונימיה וסינקדוכה.
הלא מודע מובנה כשפה
את התפיסה כי "הלא מודע מובנה כשפה", שהיא אולי הדבר המזוהה ביותר עם לאקאן, למעט כמובן קיטועי הפגישות, הוא הציג במאמרו "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה" (1953). זהו טקסט מצליף שיסוד הביקורת שלו הוא התרחקותם של פסיכואנליטיקאים, באותם הימים, מהידע שקשור לתפקיד של הדיבור, של הטקסט שיוצא מפיו של המטופל.
"הפסיכואנליזה, בין שהיא מתיימרת להיות סוכנת של ריפוי, של הכשרה או של חקירה, יש לה תווך אחד ויחיד: דיבורו של הפציינט"(1).
ובהקשר לכך הוא כותב:
"לכן, הפסיכואנליטיקאי יודע טוב יותר מכל אחד אחר שהחכמה היא לקלוט לידי איזה "חלק" משיח זה נמסר המונח המשמעותי, וכך הוא פועל במקרה הטוב ביותר: הוא רואה בסיפורו של מעשה יומיומי משל הפונה כרמיזה שדי בה לחכימא ובפרוזופופיאה ארוכה מילת קריאה ישירה. ולהפך – הוא רואה בפליטת פה פשוטה הכרזה מסובכת מאוד, ואף מתייחס להפסק של שתיקה כאל מכלול הפיתוח הלירי שהיא מחליפה" (2) .
לאקאן מציין שאחת מהדרכים לטעות בניהול הריפוי הוא ליפול שבי בתוך אמונה במציאות של הסובייקט ולפעול משם. דוגמא לכך היא שאלה שאני מאמין שאין מטפל שלא פגש בה והיא: "מה אתה היית עושה במקומי?" או וריאציות על השאלה הזו כמו "מה עושים במצב כזה?". מי שמועד בכך, חוטא תחת ההנחה שמציאותו של המטופל הנה אובייקטיבית, מציאות שאליה יכול להצטרף גם המטפל.
הוא לא רק מבקר אלא ממשיך בהכוונה לקריאה של הלא מודע ואומר: "הלא מודע הוא אותו חלק מהשיח הקונקרטי – קונקרטי בהיותו טרנס אינדיבידואלי – שאינו עומד לרשותו של הסובייקט כדי לכונן מחדש את רציפות השיח המודע שלו". המשפט הזה לא כל כך מסובך והוא יכול להיות פשוט עוד יותר אם נחזור לטקסט שכתבתי - "הלא מודע אפס" ובו התייחסתי ללא מודע כאל נתק שביננו לבין עצמנו.
לאקאן מחזיר אותנו לעבודת החלום של פרויד. כידוע עבור פרויד פירוש החלום אינו אלא הדיבור על החלום ועל הדברים והאסוציאציות שנעשים ועולים בעקבותיו. לאקאן קושר בין המונחים שבהם נעזר פרויד לפירוש החלום לבין מונחים מתחום הספרות כמו מטאפורה, אלגוריה, מטונימיה וסינקדוכה.
"ברור לחלוטין שהסימפטום נפתר כל כולו באנליזה שפתית, מפני שהוא עצמו מובנה כשפה"(3) .
לאקאן מבחין בין הדיבור לסימן באמצעות מערך הסימנים של הדבורים. קרל פון פריש היה זאולוג אוסטרי שביצע מחקר ותצפיות בדבורים עד שגילה לאחר שנות עבודה רבות את ריקוד הדבורים וגם קיבל על כך פרס נובל ב- 1973. פון פריש גילה שבאמצעות שני ריקודים שונים הדבורה מוסרת סימן על מיקומו ועל כיוונו של צוף. כאשר המרחק בטווח של עשרות מטרים מתבצע ריקוד מעגלי וכאשר הטווח גדול יותר היא מבצעת ריקוד בצורת הספרה שמונה.
מהי ההבחנה בין התקשורת שבין הדבורים לשפה? לאקאן מצביע על התקשורת של הדבורים כתקשורת שבה ישנה התאמה קבועה בין הסימנים למציאות. כלומר, הדבורה מדווחת על קיום צוף, מרחק וכיוון, אלה הם סימנים שחוזרים על עצמם. תקשורת כזו שונה מאוד מהתקשורת אנושית שבה הערך של מילה מתקבל מתוך הקשר ולא מתוך קידוד קבוע. כך, נערה שתדווח להוריה שקיבלה ציון 85 תעשה זאת עם פנים נפולות מכיוון שמדובר בתחום לימוד שהיא אוהבת, ימים ספורים לאחר מכן היא תספר בצהלה שקיבלה ציון של 85 בבחינה בתחום לימוד שאינה אוהבת ולא השקיעה בו. ה"סימן" זהה אבל המשמעות שונה.
את ההיבט הכמותי של ההשקעה שלנו באובייקטים כינה פרויד Besetzung.
ה -Besetzung
ההתייחסות להיבט הכמותי במערך הנפשי היה דבר שפרויד עסק בו כבר בכתבים המאוד מוקדמים שלו. היקשרות לאובייקט והפניית אנרגיה הם חלק מההיבטים המרכזיים הנוגעים, במובן הרחב יותר, לתיאוריה על הליבידו. בימינו נעשה שימוש בביטוי "להתאהב מעל הראש" כדי לרמוז על כמות גדולה של אנרגיה נפשית, ובפסיכואנליטית מוקדמת מדובר על מדד גבוה בסולם ה- Besetzung.
אם כך, אחת מהנחות היסוד המוקדמות בקשר ל - Besetzung היתה שבמערך הנפשי צריך להביא בחשבון את קיומה של כמות של ריגוש. כמות זו של הריגוש יכולה לעלות, לרדת וגם להיות מותקת. הכמות הזו של הריגוש, שהיא כמובן משתנה בגודלה ופרויד דיבר עליה גם במונחים של אנרגיה, יכולה היתה להתחבר לאובייקט מסוים. מאפיין נוסף שהיה רלוונטי מאוד לאותם ימים של טיפולים קתרטיים נגע לאפשרות של פירוק של הריגוש מבחינה נפשית וגופנית.
פרויד שעסק במחקר נוירולוגי, ניסה לנסח את כמות הריגוש במונחים נוירולוגים ב"פרויקט לפסיכולוגיה מדעית" בתתי הפרקים תיאוריית הכמות ותיאוריית הנוירון(4), אך בשלב מסוים הפסיק את פועלו בכיוון הזה ועבר להשתמש במונחים תיאוריים.
השימוש במילה Besetzung בגרמנית היה דבר שרווח בשפה וככלל פרויד העדיף לעשות שימוש במילים שכאלה מאשר להשתמש במונחים טכניים שלא לצורך. ג'יימס סטרייצי מספר שפרויד סלד מהפירוש האנגלי שהוא עצמו הציע לו, המילה Cathexis שמקורה האטימולוגי הוא בשפה היוונית(5) ומשמעותה באנגלית to occupy. בעברית אפשר לתרגמה ל – לתפוס מקום.
מי שיחפש את התרגום העברי למילה Besetzung ימצא גם: להשתקע, להקצות, לכבוש. אין מה לומר, זה בהחלט יכול לעורר אסוציאציות פוליטיות שנוגעות לטריטוריה, או אולי טוב יותר לומר לאדמה.
בכל אופן, את הכמות האנרגטית הזו אנחנו לא מודדים אבל בהחלט יש לה רלוונטיות קלינית. אחת הדוגמאות לרלוונטיות הקלינית הנוגעים לכמות ואחיזה וגם לכמות ופיקסציה, מעמידה את גישות הפסיכואנליטיות אל מול הגישות הקוגניטיביות-התנהגותיות.
על בסיס התפיסה הזו, האנליטיקאי הקלאסי, ככל שישנו כזה, יכוון על פי הצורך את הטיפול, לפירוק ההטענה של האלמנטים הנפשיים הקשורים לפיקסציה ביחס לאובייקט בעוד שבגישה טיפולית קוגניטיבית התנהגותית יעמוד היבט זה כעניין שיש להתגבר עליו, בקלות רבה ואולי בקושי רב.
ואם נעמיד את תפיסת ה - Besetzung אל מול התייחסות ללא מודע במונחים לשוניים בלבד כפי שמציע לאקאן באותם ימים, הרי שישנה החסרה של ההטענה הכמותית של האנרגיה שאותה חייבים להביא בחשבון בניהול הריפוי, גם אם בלתי אפשרי למדוד אותה.
בהמשך, עם ההתגבשות של התיאוריה הליבידינלית והחלוקה לדחפים מיניים ולדחפים של האגו, פרויד גם הפריד בין המקורות האנרגטיים. עניין אחד היו המקורות האורגניים לדחפי המין שהאנרגיה שלהם הופנתה כלפי אובייקטים במובן המיני הרחב ובמקביל עמדה לרשות הפרט אנרגיה שיסודה בדחפי האני, שבסיסם היא הישרדותו של האורגניזם. כידוע, עמדתו זו השתנתה בהמשך.
העניינים הללו נוגעים לאחת מהשאלות המעניינות במחקר הפסיכואנליטי והיא הקשר שבין הנפשי לגופני. מצד אחד התחושות הגופניות של הנאה וגם של כאב, סימפטומים שקושרים בין הנפש לגוף כמו הסימפטומים ההיסטריים וגם שאלת מיקומם של הדחפים בעניין זה.
במאמר "הלא מודע (1915)"(6) פרויד ממקם את הדחף כמושג שבין הנפשי לגופני ומגדיר אותו כייצוג הנפשי של גירוי שמקורו בגוף. ובמקום אחר הוא טוען שהדחף לא יכול להיות אף פעם אובייקט שניתן לתפוס במודעות – רק את היצוג שלו – Vorstellung.
אלה דברים שמעלים שאלה לגבי מהות החומרים שפועלים במערך הנפשי וגם לאופן הפעולה של המערך הנפשי. החומרים הללו, כפי שהתייחס אליהם פרויד היו סמלים, רעיונות, מחשבות, חידודי לשון וברור שהוא עסק במילים ובמשמעותן, ברעיונות ומובנם. לאקאן, בהישען על ידע מתחום הבלשנות והסטרוקטורליזם, יכול היה לחדד את הדברים. כך נכנסו לפסיכואנליזה מושגים כמו מסמן, מסומן, מבנה ואחרים, ועל בסיסם הוא עשה פיתוחים נוספים.
באמצעות המילים אפשר להשפיע, לשכנע, לפגוע עד כדי כך שישנה "אלימות מילולית". על ידי מילים אפשר לגרום לאדם עצב ואפשר גם לעודד אותו ולבשר לו בשורות טובות. בטקסים וברגעים מיוחדים אנחנו בוחרים את מילותינו בקפידה וכבר לפני זמן מה נאמר ש"החיים והמוות ביד הלשון". העם היהודי הוא לא אחר מאשר "עם הספר" ובתוכו אין לנו אלא מילים מילים. אבל המילים אינן רק אלה שאנחנו משתמשים בהן בכדי להיטיב לומר, הן כאלה שגם נמסרות אלינו, כלומר אנחנו עוסקים כאן בתקשורת.
אז אם בטיפול נפשי בקליניקה במילים עסקינן, אולי אפשר ללמוד דבר או שניים מאלה שזהו תחום עיסוקם ויכולים להיות רלוונטיים לעבודה הטיפולית. הבלשן פרדיננד דה סוסיר פרסם כמה עבודות חשובות בחייו, אבל את הקורס בבלשנות כללית הוא לא כתב בצורה מסודרת וגם לא פרסם אותו. סוסיר לימד את הקורס במשך שלוש שנים ורק לאחר מותו שקדו שניים מעמיתיו – שארל סאיי ואלבר סשה, ותלמיד חרוץ מאוד שלו – רידלינגר – על ליקוט החומרים מהקורס וערכו אותם לספר שנחשב לספר היסוד של הבלשנות המודרנית(7) .
מה הקשר בין בלשנות לפסיכולוגיה ומי צריך להבין משהו בבלשנות? הנה שני ציטוטים מדבריו של סוסיר:
"השפה היא תופעה חברתית. אך האם בשל כך יש לכלול אותה במסגרת הסוציולוגיה? מהם היחסים הקיימים בין הבלשנות לבין פסיכולוגיה החברתית? ככלות הכל, הכל פסיכולוגי בלשון, לרבות הגילויים החומריים והמכניים, כמו גם שינויי הצלילים. ומאחר שהבלשנות מספקת לפסיכולוגיה החברתית נתונים כה יקרי ערך, האם איננה חלק בלתי נפרד ממנה?....
בסופו של דבר למה משמשת הבלשנות?... ברור למשל שהשאלות הלשוניות מעניינות את כל אלה שמוטל עליהם לעסוק בטקסטים. חשיבותה של השפה לתרבות הכללית ברורה עוד יותר: השפה היא גורם חשוב מאין כמוהו. אין להעלות על הדעת שמחקרה יישאר נחלתם של מומחים אחדים בלבד"(8).
דברים מקבילים בנוגע לפסיכואנליזה כתב פרויד ב – 1926
"אכן, אין אנו משתוקקים לכך שהפסיכואנליזה תיבלע על ידי הרפואה ותאוחסן שם לדיראון עולם בספרי הלימוד של הפסיכיאטריה בפרק על טיפול, לצדן של שיטות כדוגמת הסוגסטיה ההיפנוטית, האוטוסוגסטיה והשכנוע, שהן תוצרים של בורותנו ועל כן הן חבות את השפעתן קצרת הימים לעצלותם ולפחדנותם של ההמונים. מגיע לה גורל טוב מזה ואני מקווה שכך אמנם יהיה. כ'פסיכולוגיית המעמקים', תורת הלא מודע הנפשי, היא עשויה להפוך הכרחית עבור עכל המדעים העוסקים בהתפתחות התרבות האנושית ומוסדותיה העיקריים כגון אמנות, דת וסדר חברתי. דעתי שהאנליזה כבר סייעה רבות לפתרון הבעיות של מדעים אלה, אך זו עדיין תרומה צנועה בהשוואה למה שניתן עוד להשיג אם ישכילו ההיסטוריונים של התרבות, הפסיכולוגים של הדת, חוקרי השפות וכו' להשתמש בעצמם בכלי מחקר זה העומד לרשותם. הטיפול בנוירוזות הוא רק אחד השימושים שניתן לעשות באנליזה.."(9) .
אם כך, נראה שלאקאן שקרא את שניהם, פעל על פי צו הוראתם. הוא כותב כך:
"פסיכואנליטיקאי אמור להטמיע בקלות את ההבחנה הבסיסית בין המסמן לבין המסומן ולהתחיל להרגיל את עצמו לשתי רשתות היחסים הבלתי חופפות שהן מכוננות."(10).
גרעין המילים והאופן שבו אנחנו מקשיבים למטופלים
קשר באמצעות השפה מצריך שני אנשים לפחות והוא נשען על בסיס פיזיולוגי ופסיכולוגי שמהווה את הבסיס לתקשורת האנושית. מהלך בסיסי של תופעת התקשורת כולל הפקה של צלילים באמצעות אברי הדיבור – זהו הדימוי האקוסטי. אדם אחד מפיק והאחר קולט את הדברים באמצעות חוש השמיעה. אם האדם האחר דובר את השפה יתרחש תהליך של חיבור בין הדימוי האקוסטי שנקלט לבין המושג המתאים לו במערך הנפשי שלו(11).
סוסיר טוען כי בין יחידים הנמצאים בחברה שדוברת אותה שפה יתבצע בקירוב קישור דומה בין סימנים למושגים. כלומר, לא קישורים חד ערכיים כמו אצל הדבורים, אבל קישורים דומים, הייתי מוסיף מבוססי תרבות חברתית. לפחות זוהי טענתו.
היבט הקליטה הפיזית איננו מספיק כמובן, טוען סוסיר, הרי כששומעים אחרים שמדברים בשפה שאינה מוכרת לנו ישנה קליטה של הצלילים אבל מאחר ואיננו מבינים את הנאמר אנחנו נשארים מחוץ לדבר כתופעה חברתית.
התפקוד האנושי שמאפשר לאדם את היותו בשפה כלשהי יוצר אצל הדוברים עקבות שיש בהן דמיון ובעצם כל אחד מהדוברים את השפה מהווה חלק מקהילה ומחזיק חלק מהשפה, אם כי לא את כולה.
כלומר, כל אחד מחזיק חלק מהמערכת הדקדוקית, מילים ומושגים ומצד שני היא לא קיימת באופן מושלם אצל אף אדם.
סוסיר עושה על בסיס זה הבחנה בין השפה כדבר כללי ששייך לקהילת הדוברים לבין הדיבור שמשויך ליחידים בקהילה.
בהתאם לכך נוכל לומר כי באמצעות איסוף של יחידות השפה שיכלול את מערכת הדקדוק שלה, אוצר המילים שלה והמושגים שלה נוכל ללמוד על עושר התרבות שלה, על החברה שלה וכנראה גם על הקונפליקטים שבתוכה. למעשה, זהו חלק ממה שנעשה בתחום המחקר הבלשני והפילולוגי.
באופן דומה, אם נאסוף את הנתונים הללו, המורכבים ממילים וממושגים אצל היחיד, נוכל לדעת משהו על המתרחש בנפשו ואולי אף להצליח לעשות משהו בקשר לכך.
נקודת המוצא למהלך הבא היא היותו של המערך הנפשי של כל אדם ייחודי. מצד שני אין להתעלם מכך שישנם מנגנונים נפשיים שניתן לאפיין אותם ככאלה שפועלים בנפשם של רבים. באופן דומה, ניסיונות לנסח מחלות והפרעות נפשיות נעשה בהתבסס על הנחה שישנו דמיון בסיסי ברכיבים ומנגנונים נפשיים.
הקלינאי פוגש אדם שמגיע לטיפול וההתייחסות אליו ולפנייתו לטיפול מעלה שאלה הנוגעת לתפיסה ולעיבוד המידע אצל המטפל – מלמטה למעלה, על בסיס ייחודיותו של הפונה, או מלמעלה למטה, בהתבסס על הצורך להישען על ידע קיים.
ניקח לנו משימה צנועה לשאול מהי מילה, מהו סימן ומהם המסמן והמסומן? ישאל את עצמו כל מטפל: איזה ערך יכול להיות לאלו לעבודה הקלינית שלו?
המילה, או כפי שסוסיר קורא לה – הסימן הלשוני, כוללת את הדימוי האקוסטי ואת המושג הנפשי שקשור אליו. המילה על הקשר הכפול שהיא מחזיקה יכולה להיתפס על ידי האדם הבוגר כדבר מובן מאליו, דבר שהוא רחוק מאוד מן האמת. דוגמאות טובות לקושי לחבר בין הדימוי האקוסטי למושג נפשי אפשר למצוא כאשר מנסים ללמד פעוט מילה חדשה וגם כאשר, כבוגרים, מנסים ללמוד מילים חדשות בשפה חדשה.
הסימן הלשוני מוצג באיור הבא(12):
סוסיר מביא לתשומת ליבנו שההתייחסות הרווחת לסימנים הלשוניים היא בעצם לדימוי האקוסטי שלהם - למילים, ורובנו שוכחים שמאחורי המילה מסתתר משהו.
"עמימות זו היתה נעלמת אילו ציינו את שלושת המושגים הנוכחיים כאן בשמות התובעים זה את זה בעודם נוגדים זה את זה. אנו מציעים לשמר את המילה סימן כדי לציין את המכלול, ולהחליף מושג ודימוי אקוסטי על ידי מסומן ומסמן".
נסתכל על הביטוי במתכונתו החדשה:
בעקבות הדברים האלה אדגיש שתי נקודות ושאלה למחשבה:
• הקשר בין המסמן למסומן איננו טבעי, העובדה הפשוטה היא שמסמנים, כלומר דימויים אקוסטיים שונים, בשפות שונות מכוונים לאותם המושגים. כך למשל אם ניקח את המסמן, אשר כאן מופיע בכתב - תפוח, נמצא מסמנים אחרים המכוונים לאותו מושג בשפות אחרות: apple
, mela, Manzana,
או Pomme.
• נגענו כאן בקשר פשוט בין מסמן למסומן קונקרטי כמו תפוח בעוד שדוברים בשפה מעבירים באמצעות הדיבור (מסמנים) רעיונות (מסומנים) מורכבים הרבה יותר.
ננסה עכשיו לדמיין לרגע את תהליך הפיענוח של המסמנים הנמסרים לנו בקליניקה. כיצד נתייחס אליהם? אפשר לומר שהמטופל שדיבר, מסר רק חלק מהסימנים, הוא מסר את המסמנים בלבד, אך מה לגבי המסומנים. האם נעשה חיבור בין המסמנים שנמסרו לנו לבין המסומנים הסובייקטיביים הנמצאים בראשנו? מה בעצם אנחנו עושים עם מה שנמסר לנו?
איציק לוי, פסיכואנליטיקאי ועו"ס – www.psycho-analysis.co.il
ביבליוגרפיה
1. לאקאן , ז'. פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה (1953) בתוך מ' מאואס (עורך), כתבים (עמ' 231). תל – אביב: רסלינג
2. לאקאן , ז'. פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה (1953) בתוך מ' מאואס (עורך), כתבים (עמ' 235). תל – אביב: רסלינג
3. לאקאן , ז'. פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה (1953) בתוך מ' מאואס (עורך), כתבים (עמ' 252). תל – אביב: רסלינג
4. Freud, S. (1895). Project For A Scientific Psychology. in SE vol. I: Pre – psycho-Analytic publications and unpublished drafts. Pp 295-298
5. Freud, S. (1895). The Neuro – Psychoses Of Defence. In SE vol. III: Early psycho-analytic publications. P 63.
6. Freud, S. (1915). The Unconscious. In SE vol. XIV: On The History Of The Psycho-analytic Movement, papers on metapsychology and other works. P 177
7. דה סוסיר, פ' (1916). קורס בבלשנות כללית. תל – אביב: רסלינג. עמ' 11.
8. דה סוסיר, פ' (1916). קורס בבלשנות כללית. תל – אביב: רסלינג. עמ' 42.
9. פרויד, ז'. לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים (1926) בתוך ע' ברמן (עורך), הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 193). תל – אביב: עם עובד
10. לאקאן , ז'. הדבר הפרוידיאני (1955) בתוך מ' מאואס (עורך), כתבים (עמ' 389). תל – אביב: רסלינג
11. דה סוסיר, פ' (1916). קורס בבלשנות כללית. תל – אביב: רסלינג. עמ' 48-49.
12. דה סוסיר, פ' (1916). קורס בבלשנות כללית. תל – אביב: רסלינג. עמ' 119.
את התפיסה כי "הלא מודע מובנה כשפה", שהיא אולי הדבר המזוהה ביותר עם לאקאן, למעט כמובן קיטועי הפגישות, הוא הציג במאמרו "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה" (1953). זהו טקסט מצליף שיסוד הביקורת שלו הוא התרחקותם של פסיכואנליטיקאים, באותם הימים, מהידע שקשור לתפקיד של הדיבור, של הטקסט שיוצא מפיו של המטופל.
"הפסיכואנליזה, בין שהיא מתיימרת להיות סוכנת של ריפוי, של הכשרה או של חקירה, יש לה תווך אחד ויחיד: דיבורו של הפציינט"(1).
ובהקשר לכך הוא כותב:
"לכן, הפסיכואנליטיקאי יודע טוב יותר מכל אחד אחר שהחכמה היא לקלוט לידי איזה "חלק" משיח זה נמסר המונח המשמעותי, וכך הוא פועל במקרה הטוב ביותר: הוא רואה בסיפורו של מעשה יומיומי משל הפונה כרמיזה שדי בה לחכימא ובפרוזופופיאה ארוכה מילת קריאה ישירה. ולהפך – הוא רואה בפליטת פה פשוטה הכרזה מסובכת מאוד, ואף מתייחס להפסק של שתיקה כאל מכלול הפיתוח הלירי שהיא מחליפה" (2) .
לאקאן מציין שאחת מהדרכים לטעות בניהול הריפוי הוא ליפול שבי בתוך אמונה במציאות של הסובייקט ולפעול משם. דוגמא לכך היא שאלה שאני מאמין שאין מטפל שלא פגש בה והיא: "מה אתה היית עושה במקומי?" או וריאציות על השאלה הזו כמו "מה עושים במצב כזה?". מי שמועד בכך, חוטא תחת ההנחה שמציאותו של המטופל הנה אובייקטיבית, מציאות שאליה יכול להצטרף גם המטפל.
הוא לא רק מבקר אלא ממשיך בהכוונה לקריאה של הלא מודע ואומר: "הלא מודע הוא אותו חלק מהשיח הקונקרטי – קונקרטי בהיותו טרנס אינדיבידואלי – שאינו עומד לרשותו של הסובייקט כדי לכונן מחדש את רציפות השיח המודע שלו". המשפט הזה לא כל כך מסובך והוא יכול להיות פשוט עוד יותר אם נחזור לטקסט שכתבתי - "הלא מודע אפס" ובו התייחסתי ללא מודע כאל נתק שביננו לבין עצמנו.
לאקאן מחזיר אותנו לעבודת החלום של פרויד. כידוע עבור פרויד פירוש החלום אינו אלא הדיבור על החלום ועל הדברים והאסוציאציות שנעשים ועולים בעקבותיו. לאקאן קושר בין המונחים שבהם נעזר פרויד לפירוש החלום לבין מונחים מתחום הספרות כמו מטאפורה, אלגוריה, מטונימיה וסינקדוכה.
"ברור לחלוטין שהסימפטום נפתר כל כולו באנליזה שפתית, מפני שהוא עצמו מובנה כשפה"(3) .
לאקאן מבחין בין הדיבור לסימן באמצעות מערך הסימנים של הדבורים. קרל פון פריש היה זאולוג אוסטרי שביצע מחקר ותצפיות בדבורים עד שגילה לאחר שנות עבודה רבות את ריקוד הדבורים וגם קיבל על כך פרס נובל ב- 1973. פון פריש גילה שבאמצעות שני ריקודים שונים הדבורה מוסרת סימן על מיקומו ועל כיוונו של צוף. כאשר המרחק בטווח של עשרות מטרים מתבצע ריקוד מעגלי וכאשר הטווח גדול יותר היא מבצעת ריקוד בצורת הספרה שמונה.
מהי ההבחנה בין התקשורת שבין הדבורים לשפה? לאקאן מצביע על התקשורת של הדבורים כתקשורת שבה ישנה התאמה קבועה בין הסימנים למציאות. כלומר, הדבורה מדווחת על קיום צוף, מרחק וכיוון, אלה הם סימנים שחוזרים על עצמם. תקשורת כזו שונה מאוד מהתקשורת אנושית שבה הערך של מילה מתקבל מתוך הקשר ולא מתוך קידוד קבוע. כך, נערה שתדווח להוריה שקיבלה ציון 85 תעשה זאת עם פנים נפולות מכיוון שמדובר בתחום לימוד שהיא אוהבת, ימים ספורים לאחר מכן היא תספר בצהלה שקיבלה ציון של 85 בבחינה בתחום לימוד שאינה אוהבת ולא השקיעה בו. ה"סימן" זהה אבל המשמעות שונה.
את ההיבט הכמותי של ההשקעה שלנו באובייקטים כינה פרויד Besetzung.
ה -Besetzung
ההתייחסות להיבט הכמותי במערך הנפשי היה דבר שפרויד עסק בו כבר בכתבים המאוד מוקדמים שלו. היקשרות לאובייקט והפניית אנרגיה הם חלק מההיבטים המרכזיים הנוגעים, במובן הרחב יותר, לתיאוריה על הליבידו. בימינו נעשה שימוש בביטוי "להתאהב מעל הראש" כדי לרמוז על כמות גדולה של אנרגיה נפשית, ובפסיכואנליטית מוקדמת מדובר על מדד גבוה בסולם ה- Besetzung.
אם כך, אחת מהנחות היסוד המוקדמות בקשר ל - Besetzung היתה שבמערך הנפשי צריך להביא בחשבון את קיומה של כמות של ריגוש. כמות זו של הריגוש יכולה לעלות, לרדת וגם להיות מותקת. הכמות הזו של הריגוש, שהיא כמובן משתנה בגודלה ופרויד דיבר עליה גם במונחים של אנרגיה, יכולה היתה להתחבר לאובייקט מסוים. מאפיין נוסף שהיה רלוונטי מאוד לאותם ימים של טיפולים קתרטיים נגע לאפשרות של פירוק של הריגוש מבחינה נפשית וגופנית.
פרויד שעסק במחקר נוירולוגי, ניסה לנסח את כמות הריגוש במונחים נוירולוגים ב"פרויקט לפסיכולוגיה מדעית" בתתי הפרקים תיאוריית הכמות ותיאוריית הנוירון(4), אך בשלב מסוים הפסיק את פועלו בכיוון הזה ועבר להשתמש במונחים תיאוריים.
השימוש במילה Besetzung בגרמנית היה דבר שרווח בשפה וככלל פרויד העדיף לעשות שימוש במילים שכאלה מאשר להשתמש במונחים טכניים שלא לצורך. ג'יימס סטרייצי מספר שפרויד סלד מהפירוש האנגלי שהוא עצמו הציע לו, המילה Cathexis שמקורה האטימולוגי הוא בשפה היוונית(5) ומשמעותה באנגלית to occupy. בעברית אפשר לתרגמה ל – לתפוס מקום.
מי שיחפש את התרגום העברי למילה Besetzung ימצא גם: להשתקע, להקצות, לכבוש. אין מה לומר, זה בהחלט יכול לעורר אסוציאציות פוליטיות שנוגעות לטריטוריה, או אולי טוב יותר לומר לאדמה.
בכל אופן, את הכמות האנרגטית הזו אנחנו לא מודדים אבל בהחלט יש לה רלוונטיות קלינית. אחת הדוגמאות לרלוונטיות הקלינית הנוגעים לכמות ואחיזה וגם לכמות ופיקסציה, מעמידה את גישות הפסיכואנליטיות אל מול הגישות הקוגניטיביות-התנהגותיות.
על בסיס התפיסה הזו, האנליטיקאי הקלאסי, ככל שישנו כזה, יכוון על פי הצורך את הטיפול, לפירוק ההטענה של האלמנטים הנפשיים הקשורים לפיקסציה ביחס לאובייקט בעוד שבגישה טיפולית קוגניטיבית התנהגותית יעמוד היבט זה כעניין שיש להתגבר עליו, בקלות רבה ואולי בקושי רב.
ואם נעמיד את תפיסת ה - Besetzung אל מול התייחסות ללא מודע במונחים לשוניים בלבד כפי שמציע לאקאן באותם ימים, הרי שישנה החסרה של ההטענה הכמותית של האנרגיה שאותה חייבים להביא בחשבון בניהול הריפוי, גם אם בלתי אפשרי למדוד אותה.
בהמשך, עם ההתגבשות של התיאוריה הליבידינלית והחלוקה לדחפים מיניים ולדחפים של האגו, פרויד גם הפריד בין המקורות האנרגטיים. עניין אחד היו המקורות האורגניים לדחפי המין שהאנרגיה שלהם הופנתה כלפי אובייקטים במובן המיני הרחב ובמקביל עמדה לרשות הפרט אנרגיה שיסודה בדחפי האני, שבסיסם היא הישרדותו של האורגניזם. כידוע, עמדתו זו השתנתה בהמשך.
העניינים הללו נוגעים לאחת מהשאלות המעניינות במחקר הפסיכואנליטי והיא הקשר שבין הנפשי לגופני. מצד אחד התחושות הגופניות של הנאה וגם של כאב, סימפטומים שקושרים בין הנפש לגוף כמו הסימפטומים ההיסטריים וגם שאלת מיקומם של הדחפים בעניין זה.
במאמר "הלא מודע (1915)"(6) פרויד ממקם את הדחף כמושג שבין הנפשי לגופני ומגדיר אותו כייצוג הנפשי של גירוי שמקורו בגוף. ובמקום אחר הוא טוען שהדחף לא יכול להיות אף פעם אובייקט שניתן לתפוס במודעות – רק את היצוג שלו – Vorstellung.
אלה דברים שמעלים שאלה לגבי מהות החומרים שפועלים במערך הנפשי וגם לאופן הפעולה של המערך הנפשי. החומרים הללו, כפי שהתייחס אליהם פרויד היו סמלים, רעיונות, מחשבות, חידודי לשון וברור שהוא עסק במילים ובמשמעותן, ברעיונות ומובנם. לאקאן, בהישען על ידע מתחום הבלשנות והסטרוקטורליזם, יכול היה לחדד את הדברים. כך נכנסו לפסיכואנליזה מושגים כמו מסמן, מסומן, מבנה ואחרים, ועל בסיסם הוא עשה פיתוחים נוספים.
באמצעות המילים אפשר להשפיע, לשכנע, לפגוע עד כדי כך שישנה "אלימות מילולית". על ידי מילים אפשר לגרום לאדם עצב ואפשר גם לעודד אותו ולבשר לו בשורות טובות. בטקסים וברגעים מיוחדים אנחנו בוחרים את מילותינו בקפידה וכבר לפני זמן מה נאמר ש"החיים והמוות ביד הלשון". העם היהודי הוא לא אחר מאשר "עם הספר" ובתוכו אין לנו אלא מילים מילים. אבל המילים אינן רק אלה שאנחנו משתמשים בהן בכדי להיטיב לומר, הן כאלה שגם נמסרות אלינו, כלומר אנחנו עוסקים כאן בתקשורת.
אז אם בטיפול נפשי בקליניקה במילים עסקינן, אולי אפשר ללמוד דבר או שניים מאלה שזהו תחום עיסוקם ויכולים להיות רלוונטיים לעבודה הטיפולית. הבלשן פרדיננד דה סוסיר פרסם כמה עבודות חשובות בחייו, אבל את הקורס בבלשנות כללית הוא לא כתב בצורה מסודרת וגם לא פרסם אותו. סוסיר לימד את הקורס במשך שלוש שנים ורק לאחר מותו שקדו שניים מעמיתיו – שארל סאיי ואלבר סשה, ותלמיד חרוץ מאוד שלו – רידלינגר – על ליקוט החומרים מהקורס וערכו אותם לספר שנחשב לספר היסוד של הבלשנות המודרנית(7) .
מה הקשר בין בלשנות לפסיכולוגיה ומי צריך להבין משהו בבלשנות? הנה שני ציטוטים מדבריו של סוסיר:
"השפה היא תופעה חברתית. אך האם בשל כך יש לכלול אותה במסגרת הסוציולוגיה? מהם היחסים הקיימים בין הבלשנות לבין פסיכולוגיה החברתית? ככלות הכל, הכל פסיכולוגי בלשון, לרבות הגילויים החומריים והמכניים, כמו גם שינויי הצלילים. ומאחר שהבלשנות מספקת לפסיכולוגיה החברתית נתונים כה יקרי ערך, האם איננה חלק בלתי נפרד ממנה?....
בסופו של דבר למה משמשת הבלשנות?... ברור למשל שהשאלות הלשוניות מעניינות את כל אלה שמוטל עליהם לעסוק בטקסטים. חשיבותה של השפה לתרבות הכללית ברורה עוד יותר: השפה היא גורם חשוב מאין כמוהו. אין להעלות על הדעת שמחקרה יישאר נחלתם של מומחים אחדים בלבד"(8).
דברים מקבילים בנוגע לפסיכואנליזה כתב פרויד ב – 1926
"אכן, אין אנו משתוקקים לכך שהפסיכואנליזה תיבלע על ידי הרפואה ותאוחסן שם לדיראון עולם בספרי הלימוד של הפסיכיאטריה בפרק על טיפול, לצדן של שיטות כדוגמת הסוגסטיה ההיפנוטית, האוטוסוגסטיה והשכנוע, שהן תוצרים של בורותנו ועל כן הן חבות את השפעתן קצרת הימים לעצלותם ולפחדנותם של ההמונים. מגיע לה גורל טוב מזה ואני מקווה שכך אמנם יהיה. כ'פסיכולוגיית המעמקים', תורת הלא מודע הנפשי, היא עשויה להפוך הכרחית עבור עכל המדעים העוסקים בהתפתחות התרבות האנושית ומוסדותיה העיקריים כגון אמנות, דת וסדר חברתי. דעתי שהאנליזה כבר סייעה רבות לפתרון הבעיות של מדעים אלה, אך זו עדיין תרומה צנועה בהשוואה למה שניתן עוד להשיג אם ישכילו ההיסטוריונים של התרבות, הפסיכולוגים של הדת, חוקרי השפות וכו' להשתמש בעצמם בכלי מחקר זה העומד לרשותם. הטיפול בנוירוזות הוא רק אחד השימושים שניתן לעשות באנליזה.."(9) .
אם כך, נראה שלאקאן שקרא את שניהם, פעל על פי צו הוראתם. הוא כותב כך:
"פסיכואנליטיקאי אמור להטמיע בקלות את ההבחנה הבסיסית בין המסמן לבין המסומן ולהתחיל להרגיל את עצמו לשתי רשתות היחסים הבלתי חופפות שהן מכוננות."(10).
גרעין המילים והאופן שבו אנחנו מקשיבים למטופלים
קשר באמצעות השפה מצריך שני אנשים לפחות והוא נשען על בסיס פיזיולוגי ופסיכולוגי שמהווה את הבסיס לתקשורת האנושית. מהלך בסיסי של תופעת התקשורת כולל הפקה של צלילים באמצעות אברי הדיבור – זהו הדימוי האקוסטי. אדם אחד מפיק והאחר קולט את הדברים באמצעות חוש השמיעה. אם האדם האחר דובר את השפה יתרחש תהליך של חיבור בין הדימוי האקוסטי שנקלט לבין המושג המתאים לו במערך הנפשי שלו(11).
סוסיר טוען כי בין יחידים הנמצאים בחברה שדוברת אותה שפה יתבצע בקירוב קישור דומה בין סימנים למושגים. כלומר, לא קישורים חד ערכיים כמו אצל הדבורים, אבל קישורים דומים, הייתי מוסיף מבוססי תרבות חברתית. לפחות זוהי טענתו.
היבט הקליטה הפיזית איננו מספיק כמובן, טוען סוסיר, הרי כששומעים אחרים שמדברים בשפה שאינה מוכרת לנו ישנה קליטה של הצלילים אבל מאחר ואיננו מבינים את הנאמר אנחנו נשארים מחוץ לדבר כתופעה חברתית.
התפקוד האנושי שמאפשר לאדם את היותו בשפה כלשהי יוצר אצל הדוברים עקבות שיש בהן דמיון ובעצם כל אחד מהדוברים את השפה מהווה חלק מקהילה ומחזיק חלק מהשפה, אם כי לא את כולה.
כלומר, כל אחד מחזיק חלק מהמערכת הדקדוקית, מילים ומושגים ומצד שני היא לא קיימת באופן מושלם אצל אף אדם.
סוסיר עושה על בסיס זה הבחנה בין השפה כדבר כללי ששייך לקהילת הדוברים לבין הדיבור שמשויך ליחידים בקהילה.
בהתאם לכך נוכל לומר כי באמצעות איסוף של יחידות השפה שיכלול את מערכת הדקדוק שלה, אוצר המילים שלה והמושגים שלה נוכל ללמוד על עושר התרבות שלה, על החברה שלה וכנראה גם על הקונפליקטים שבתוכה. למעשה, זהו חלק ממה שנעשה בתחום המחקר הבלשני והפילולוגי.
באופן דומה, אם נאסוף את הנתונים הללו, המורכבים ממילים וממושגים אצל היחיד, נוכל לדעת משהו על המתרחש בנפשו ואולי אף להצליח לעשות משהו בקשר לכך.
נקודת המוצא למהלך הבא היא היותו של המערך הנפשי של כל אדם ייחודי. מצד שני אין להתעלם מכך שישנם מנגנונים נפשיים שניתן לאפיין אותם ככאלה שפועלים בנפשם של רבים. באופן דומה, ניסיונות לנסח מחלות והפרעות נפשיות נעשה בהתבסס על הנחה שישנו דמיון בסיסי ברכיבים ומנגנונים נפשיים.
הקלינאי פוגש אדם שמגיע לטיפול וההתייחסות אליו ולפנייתו לטיפול מעלה שאלה הנוגעת לתפיסה ולעיבוד המידע אצל המטפל – מלמטה למעלה, על בסיס ייחודיותו של הפונה, או מלמעלה למטה, בהתבסס על הצורך להישען על ידע קיים.
ניקח לנו משימה צנועה לשאול מהי מילה, מהו סימן ומהם המסמן והמסומן? ישאל את עצמו כל מטפל: איזה ערך יכול להיות לאלו לעבודה הקלינית שלו?
המילה, או כפי שסוסיר קורא לה – הסימן הלשוני, כוללת את הדימוי האקוסטי ואת המושג הנפשי שקשור אליו. המילה על הקשר הכפול שהיא מחזיקה יכולה להיתפס על ידי האדם הבוגר כדבר מובן מאליו, דבר שהוא רחוק מאוד מן האמת. דוגמאות טובות לקושי לחבר בין הדימוי האקוסטי למושג נפשי אפשר למצוא כאשר מנסים ללמד פעוט מילה חדשה וגם כאשר, כבוגרים, מנסים ללמוד מילים חדשות בשפה חדשה.
הסימן הלשוני מוצג באיור הבא(12):
סוסיר מביא לתשומת ליבנו שההתייחסות הרווחת לסימנים הלשוניים היא בעצם לדימוי האקוסטי שלהם - למילים, ורובנו שוכחים שמאחורי המילה מסתתר משהו.
"עמימות זו היתה נעלמת אילו ציינו את שלושת המושגים הנוכחיים כאן בשמות התובעים זה את זה בעודם נוגדים זה את זה. אנו מציעים לשמר את המילה סימן כדי לציין את המכלול, ולהחליף מושג ודימוי אקוסטי על ידי מסומן ומסמן".
נסתכל על הביטוי במתכונתו החדשה:
בעקבות הדברים האלה אדגיש שתי נקודות ושאלה למחשבה:
• הקשר בין המסמן למסומן איננו טבעי, העובדה הפשוטה היא שמסמנים, כלומר דימויים אקוסטיים שונים, בשפות שונות מכוונים לאותם המושגים. כך למשל אם ניקח את המסמן, אשר כאן מופיע בכתב - תפוח, נמצא מסמנים אחרים המכוונים לאותו מושג בשפות אחרות: apple
, mela, Manzana, או Pomme.• נגענו כאן בקשר פשוט בין מסמן למסומן קונקרטי כמו תפוח בעוד שדוברים בשפה מעבירים באמצעות הדיבור (מסמנים) רעיונות (מסומנים) מורכבים הרבה יותר.
ננסה עכשיו לדמיין לרגע את תהליך הפיענוח של המסמנים הנמסרים לנו בקליניקה. כיצד נתייחס אליהם? אפשר לומר שהמטופל שדיבר, מסר רק חלק מהסימנים, הוא מסר את המסמנים בלבד, אך מה לגבי המסומנים. האם נעשה חיבור בין המסמנים שנמסרו לנו לבין המסומנים הסובייקטיביים הנמצאים בראשנו? מה בעצם אנחנו עושים עם מה שנמסר לנו?
איציק לוי, פסיכואנליטיקאי ועו"ס – www.psycho-analysis.co.il
ביבליוגרפיה
1. לאקאן , ז'. פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה (1953) בתוך מ' מאואס (עורך), כתבים (עמ' 231). תל – אביב: רסלינג
2. לאקאן , ז'. פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה (1953) בתוך מ' מאואס (עורך), כתבים (עמ' 235). תל – אביב: רסלינג
3. לאקאן , ז'. פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה (1953) בתוך מ' מאואס (עורך), כתבים (עמ' 252). תל – אביב: רסלינג
4. Freud, S. (1895). Project For A Scientific Psychology. in SE vol. I: Pre – psycho-Analytic publications and unpublished drafts. Pp 295-298
5. Freud, S. (1895). The Neuro – Psychoses Of Defence. In SE vol. III: Early psycho-analytic publications. P 63.
6. Freud, S. (1915). The Unconscious. In SE vol. XIV: On The History Of The Psycho-analytic Movement, papers on metapsychology and other works. P 177
7. דה סוסיר, פ' (1916). קורס בבלשנות כללית. תל – אביב: רסלינג. עמ' 11.
8. דה סוסיר, פ' (1916). קורס בבלשנות כללית. תל – אביב: רסלינג. עמ' 42.
9. פרויד, ז'. לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים (1926) בתוך ע' ברמן (עורך), הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 193). תל – אביב: עם עובד
10. לאקאן , ז'. הדבר הפרוידיאני (1955) בתוך מ' מאואס (עורך), כתבים (עמ' 389). תל – אביב: רסלינג
11. דה סוסיר, פ' (1916). קורס בבלשנות כללית. תל – אביב: רסלינג. עמ' 48-49.
12. דה סוסיר, פ' (1916). קורס בבלשנות כללית. תל – אביב: רסלינג. עמ' 119.
אנשי מקצוע רלוונטים לתחום
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית
התמחות: קשיים אישיים וזוגיים,משברי חיים, קשיים בתקשורת ובמערכות יחסים , התמודדות עם בגידה, אבל ואובדן, חרדה
אזור בארץ: אזור השרון , אזור המרכז
שפה: עברית
ניסיון רב ומגוון.מתאימה את גישת הטפול לצרכי המטופל(דינמי,cbt ועוד). מובילה המסע הטיפולי במרחב בטוח ומאפשר עם מתן תקוה. קחו את הה
פסיכולוג קליני מוסמך
התמחות: טיפול במבוגרים ומתבגרים בעזרת טכניקות יעילות ממוקדות רגש + CBT, בהתאם למחקר עדכני של Affective Neuro
אזור בארץ: תל אביב וגוש דן,רמת השרון
שפה: עברית
טיפול ממוקד שיעיל במגוון מצבי קושי, מצוקה, ביטויי חרדה ודכאון. המיקוד בלב הבעיה מאפשר בזמן קצר להתחבר מחדש לכוחות ולמשאבים, ולהביא
פסיכולוגית קלינית מומחית
התמחות: פחדים וחרדות, דיכאון, תקיעות, התמודדות עם טראומה, אובדן, או חוויות משבר בתחומים שונים (מערכות יחסים,
אזור בארץ: תל אביב וגוש דן, מטפלת אונליין
שפה: עברית
בטיפול חשוב לי ליצור מרחב בטוח ולא שיפוטי המאפשר מגע בעולם הפנימי, על מנת להבין את המשמעות שמאחורי הקשיים, הפחתת הסבל המתלווה אליה
פסיכולוגית קלינית ומטפלת CBT
התמחות: חרדה ופוביה, דיכאון, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית OCD, הפרעת קשב וריכוז ADHD, פוסט טראומה CPTSD,וטיפו
אזור בארץ: תל אביב וגוש דן,רמת השרון
שפה: עברית,אנגלית
פסיכולוגית קלינית מומחית. מטפלת זוגית ומטפלת במתבגרים ומבוגרים. מומחית לטיפול במצבי לחץ, חרדה,משברי חיים, דכאון, הפרעה אובססיבית ק
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
האם לפעמים, הורה הוא רק הורה ? תיאור מקרה על ידי טל קנב.
מי אלו המחפשים את התשובה המורכבת והסבוכה להשפעת האופי וההתנהלות ההורית על התפתחות ה 'אני'? כמה ספרים כבר נכתבו? כמה שעות שיחה וטיפולים כבר נערכו?
טיפול נפשי באמצעות סמים פסיכדליים – חומרים משני תודעה צוות על הספה
אנשי טיפול המתמחים בתחום זה, יודעים לעשות שימוש מבוקר ומדויק בחומרים משני תודעה כחלק מטיפול פסיכותרפי, במטרה לאפשר למטופל לפגוש חלקים עלומים בנפש ולהיעזר בחלקים הללו במהלך הטיפולי.
טיפול זוגי בתקופת הקורונה צוות על הספה
השנה האחרונה הציבה אתגרים חסרי תקדים בפני התא הזוגי והמשפחתי – קשיי פרנסה אובייקטיביים, דאגות מהעתיד הכלכלי והעסקי, ימים ושבועות בבית סגור עם ילדים, לימודים בזום, מריבות בין אחים, בישולים מסביב לשעון, ניסיון לשמור קצת על הכושר – למי יש זמן ואנרגיה להשקיע בזוגיות בתקופה כזו?
חרדת קורונה אצל מטפלים, השלכות ודרכי התמודדות צוות על הספה
קושי נוסף עמו נדרשים מטפלים רבים להתמודד הוא החשש שלהם עצמם מפני חשיפה לנגיף הקורונה, באופן כללי ובקרב קבוצות סיכון, כמו מטפלים בני הגיל השלישי ומטפלים בעלי מחלות רקע, שלהם עצמם או של יקיריהם.
