איך יודעים שהילד זקוק לטיפול?

לגדל ילד, ולהיות ילד זה בכלל לא פשוט ואין כמעט הורה שלא שואל את עצמו שאלות לגבי הילד או הילדה שלו:
האם זה נורמלי שהוא צורח ככה כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה?
ולמה הוא נכנס לחרדה משתקת לפני בחינות?
למה הילדה שלי עומדת שעות מול המראה? אולי אין לה מספיק בטחון בעצמה?
הוא הולך אחרי מחדר לחדר. מפחד להיות שנייה לבד.
אין לה חברות. והיא כל היום בבית, איתנו, או עם הטלפון.
עד איזה גיל בורח פיפי בלילה?
והרשימה ארוכה ונמשכת.

אז מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית ?

והאם כדאי להפנות את הילד לטיפול או אולי ללכת להדרכת הורים?

כמה כללים יעזרו להחליט:

1. אם יש שאלה, אז אין שאלה
אם את או אתה שואלים את עצמכם האם לפנות לעזרה מקצועית, כנראה שאתם מודאגים. אפשר לחשוב- האם אתם צריכים פגישת יעוץ, הדרכת הורים או טיפול לילד, כך או כך הדאגה שלכם שווה התייחסות, אפילו רק בשביל להירגע.

2. הסתכלו מסביבכם
השוו (קצת) לילדים אחרים וליחס הסביבה לילד שלכם- האם הוא שונה מאחרים- יותר מפוחד ונצמד? מתקשה בפרידות ובמעברים? או ההפך- לא שומר על עצמו, מסתבך, רב, מאבד חברים? האם כשאתם מגיעים לסביבה החינוכית (לגן, לביה"ס), תמצאו אותו לרוב לבד?
האם המורה, הגננת, היועצת, מתקשרת אליכם הרבה?
אם התשובה לחלק מהשאלות האלה היא חיובית, מאוד יכול להיות שהילד שלכם זקוק לעזרה.


3. התבוננו בקשר שלכם עם ילדכם
כיצד אתם חשים ביחס לקשר עם ילדכם או ילדתכן?
האם השיחה ביניכם לא זורמת לעיתים קרובות, האם אתם מוצאים את עצמכם נמנעים מאינטראקציה עם ילדך או ילדתך? האם הטלפונים שלכם ושלהם ממלאים את החלל, האם אתם ממש לא שולטים בעצמכם ומתפרצים על כל שטות?
או לחילופין - ילדכם או ילדתכן מדברים אליכם בזלזול, עושים רק מה שבא להם?
האם הקשר בינך לבין ילדך גורם לך אי נוחות אפילו באופן שקשה לך להעלות במילים ? (כי זה באמת קשה- גם להרגיש את זה, וגם לדבר על זה).
אם אמא או אבא חשים כך- כדאי לחשוב על טיפול. ישנם מספר סוגים של טיפול שיכולים להתאים: טיפול דיאדי (שהוא טיפול שמשלב הורה וילד, בד"כ קטן, במפגש משותף עם מטפל) , הדרכת הורים, או טיפול משולב לילד במקביל להדרכת הורים.

4. בדקו את הדימוי העצמי של הילד
האם הילד שלכם עסוק בלרדת על עצמו באופן קבוע- הוא או היא- דפוק, מכוערת, שמנה, טיפש, או לא שווה כלום. כשאמירות כאלו באות על בסיס קבוע, וכשאין אמירות אחרות מאזנות, צריכה להדליק נורה אדומה. במקרה כזה, לרוב מוקד הטיפול הוא הילד, ופחות ההורים.


5. בדקו את עצמכם
קראתם וקראתם, ולא באמת מצאתם את עצמכם או את ילדכם בתיאור הזה, אבל אתם עדין מודאגים? יתכן שהתשובה תהיה שאתם זקוקים לתמיכה ויעוץ.

פעמים רבות, אנחנו ההורים" סוחבים" איתנו, מטענים רגשיים. או אפשר לומר מזוודות די כבדות מילדותנו.
כאלה שמועלם לא פתחנו, ולפחות בחלק המודע שלנו- אנחנו מנסים לשכוח ולהדחיק. המטענים האלה שאולי נבעו מחרם שעברנו בביה"ס, מציונים נמוכים, מהורים נוקשים, מחוסר גבולות, או מעודף גבולות ועוד סיבות רבות ומגוונות, השאירו בנו צלקת חבויה. צלקת אשר מקשה עלינו כהורים. אנחנו יותר דאוגים, רגישים לכל רמז קטן, מנסים לעשות הכל כדי שלא יקרה לילדנו מה שקרה לנו. קוראים לזה בעגה המקצועית- השלכה.

אנחנו משליכים מעולמנו הפנימי על ילדנו. מסתבכים עם עצמנו ופעמים גם מסבכים אותם. אם הזדהית, עם הסעיף הזה, יותר מאשר עם האחרים- אולי כדאי יותר לפנות להדרכת הורים או לטיפול אישי ולעלות את כל אותם מקומות וזיכרונות שהעלו אבק, אי שם בבוידעם שכבר שכחנו שהוא עדין חי. עיבוד הילדות שלנו, והכאבים שאנחנו ההורים לא טיפלנו בהם, יכול, לעיתים קרובות, לשחרר אותנו ואת הילד שלנו, ממשא כבד.


אסנת זיו גזית
פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות