על אמהות ובנות-ריקוד ההצמדות והמלחמה...

המיתוס היווני העתיק מספר לנו על פרספונה, שהייתה נערה יפה ואהובה על הכל. יום אחד החליט האדס, שחי בשאול, לחטוף את פרסונה כדי שתהיה שלו. הוא מימש את תוכניתו ופרץ מבקע האדמה ולקח לעצמו את הנערה ההמומה. לאחר שנעלמה פרסונה, אמה דמטר, לא ידעה את נפשה מרוב צער. היא שקעה בגעגועים עזים לבתה והזניחה את האדמה שעליה היתה מופקדת. בכך האדמה הפסיקה להצמיח את פריה ולתת את תנובתה לבני האדם.

בסופו של דבר נאלץ זאוס לפעול על מנת למנוע את האסון הממשמש ובא של כליה. פרספונה מוחזרת לאמה. אולם האדס מצליח לגרום לכך שעל פרסונה לחזור מידי שנה בשנה ולמשך מספר חודשים אל השאול. בזמן שהותה של פרספונה מתחת לאדמה דמטר האם מתעטפת עצב וגוזרת כיליון על האדמה, ודמעותיה יורדות על הארץ. אך מששבה פרספונה לאמה, האם מתנערת מעיצבונה ומאפשרת לתבואה לפרוח ולהבשיל מחדש. נדמה לי שאחד המסרים של סיפור זה הוא שניתוק בת מאמה יכול להביא לכעס ולעצב כל כך גדולים, שהוא יכול לכלות את כל החיים שסביבו.

מיתוס זה מבטא את היחסים המורכבים שיש בין אמהות לבנות: התקשרות מול ניכור, קירבה מול ריחוק. אני שומעת על היחסים הללו הרבה בקליניקה שלי ואין זה משנה בנות כמה הבנות או בנות כמה האמהות. לצד הרצון של האם והבת למעורבות האחת בחיי השניה, להתערבבות, לחיבור, להזדהות, קיים הצד שמוליד לעיתים יחסים של כעס, קנאה, אכזבה, חוסר הזדהות ולעיתים אף דחייה.

בניגוד לבן המבין מגיל צעיר שעליו להתנתק מאחידותו עם אמא ולהיפרד ממנה כדי להיות כמו אבא, הרי הבת אינה צריכה לעבוד היפרדות זו בשביל לגבש את זהות המינית. ההיפך הוא הנכון, גיבוש זהותה נעשה דווקא מתוך הקשר עם אמא. כאן מתחיל הריקוד המורכב בין התקשרות להיפרדות. הבת והאם שואלות את עצמן היכן הן מתחילות ונגמרות והיכן השניה מתחילה ונגמרת וכמה מרחב יש בין שתיהן.





על פי המחקר (למדן, 1999) אמהות חוות את בנותיהן באופן קרוב יותר מבניהן ומזדהות איתן יותר. על הבנות הן שומרות ומגינות יותר. הן עצמן נמצאות בקונפליקט עמוק ביחס לכמה חופש ועצמאות הן רוצות לתת לבנותיהן לבין כמה הן מבקשות את בנותיהן קרובות ומקושרות אליהן. נמצא שאפילו כשהבנות הן תינוקות, אמותיהן מדברות ומחבקות אותן יותר מאשר את התינוקות הבנים. הבת מפחדת יותר מהבן להיפרד מאמה וההיפרדות מאיימת עליה. היא מפחדת שהיפרדות משמעה התנתקות. יחד עם זאת הבת גם שואפת, כמו הבן, להיות עצמאית ואוטונומית.

הקרבה הזו בין אמהות לבנות יכולה לייצר לעיתים קרבה ועויינות, כעס ואשמה. יש בנות המתארות את הקנאה של אמותיהן בהן לנוכח תשומת הלב האינסופית שבן הזוג (אביהן) נתן לבת כביכול על חשבון האם. האם מצידה יכולה לחוש אשמה על תחושות קנאה אלו. תחושות מורכבות אלו יוצרות מצב שבו מצד אחד הבת שואפת להיות דומה לאמה בדברים מסוימים אולם לצד זה היא גם יכולה להיפגע עד עמקי נשמתה כשבן הזוג או אדם אחר אאמר לה "את בדיוק כמו אמא שלך..."

מה יכול לעזור אם כן להיפרדות בריאה שאינה ניתוק בין אמא לבת?

* כשאמהות יוצאות לעבוד או עסוקות בעוד תפקידים שהם מעבר לטיפוח הבית וגידול הילדים זה מאפשר לבנות לעבור תהליכי היפרדות טובים יותר כי האם עושה מודלינג של תפקידים שונים שהינם מעבר לתפקיד האמהי.

* השתתפות של אבות בטיפול הילדים יכול אף הוא לעזור לקונפליקט בין תלות ועצמאות של הבנות מאימותיהן.

* האפשרות של אמהות לתת מרחב לבנותיהן להביע את עצמן ולהיות שונות מהן: במראה, בלבוש, בבחירות המקצועיות והבין אישיות שלהן יכולה אף היא לעזור. על האם להבין שבתה אינה ההמשכיות שלה והיא רשאית לעשות בחירות שונות מזו שהאם עשתה.

* על האם לשים לב שבתה לא הופכת לתיקון שלה ושהיא אינה שואפת לרפא את הפצעים, הכאבים והפספוסים שלה דרך בתה (טיפול ומודעות יכול לעזור בעניין זה).

* יש לזכור שלא רק הבת רוצה היפרדות אלא גם האם, הבריאה בנפשה, רוצה בהיפרדות מבתה (אבל לא חלילה בהתנתקות ממנה). על האם לזכור שתחושה זו היא טבעית ונורמלית ולא צריכה לעורר אשמה.

אז לסיום החדשות הטובות. למרות שבגיל ההתבגרות יש התרחקות של הבת מהאם ומופיעים קונפליקטים רבים בין אמהות ובנות, ישנה לרוב חזרה לקשר קרוב יותר בגיל מאוחר יותר. על פי רוב ההריון, הלידה והאמהות מחזקים את הקשר בין אמהות ובנות וכשהבת הופכת לאם חלה התקרבות בינה לבין אמה. בנוסף ההתקרבות חלה גם כאשר האם מזדקנת ונחלשת וזקוקה לעזרת הבת. נמצא שאמהות מעגל גיל 50 נוטות להיות סלחניות יותר כלפי אמן...

אז אם אתן אמהות לבנות מתבגרות ואתן מרגישות שהבנות שלכן נחטפו וחזרו כבנות אחרות, תנשמו עמוק, תדעו שזה תהליך נורמלי ושגם זה יעבור...

מקורות:
למדן, אראלה. 1999. "מחול המלחמה והחיזור" על הקשר בין אימהות ובנות. מעוף ומעשה (5): 201-231.