ואני שואלת אתכם, מטפלים יקרים. האם לא כל המטרה הפניה לטיפול היא למצוא מקום בטוח שבו מישהו באמת מתעניין במצוקה שלך? האם אתם לא פותחים קליניקות כדי לקבל לקוחות? האם יחסי אנוש וכבוד בסיסי לאדם שפונה אליך איננו חלק מהחבילה?
מטפלים יקרים,
חייבת לשתף אתכם, בחוויה של חיפוש טיפול לבן שלי.
בעודי כותבת הייתי מאוד רוצה להאמין שהחוויה הזו היא אישית שלי, מקרה בודד אולי חוסר מזל אבל לצערי אני יודעת מרבים אחרים שהמקרה שלי לא כל כך נדיר.
בני המתבגר,
כמו מתבגרים רבים חווה קשיים רגשיים וחברתיים. במשך תקופה אמרתי לעצמי שאני חייבת למצוא בעצמי את הדרך לעזור לו כי רק כך הוא ימצא בעצמו את הכוחות להתמודד עם הדברים שעוברים עליו. אבל הקשיים התגברו, ואני יותר יותר הרגשתי חסרת אונים ומבולבלת עד שהחלטנו לפנות לעזרה מקצועית.
לשם גילוי נאות אני מהתחום. וגם עברתי בעצמי יותר מטיפול אחד. כך שבאתי חדורת אמונה לתהליך מציאות המטפל המתאים.
התחלתי את המסע
בפניה לפסיכולוגית שקיבלתי עליה כמה המלצות מעולות מכמה הורים ואנשי מקצוע שונים. נכנסתי לאתר שלה, התרשמתי עוד יותר כי היא המטפלת המתאימה ביותר עבורנו. התקשרתי, השארתי הודעה והמתנתי. סביר שהיא עסוקה בקליניקה ולא יכולה לענות. עבר יום, עבורו יומיים ושלושה. חשבתי לעצמי שאולי טעיתי בחיוג והשארתי הודעה במקום הלא נכון. אז התקשרתי שוב. ואכן זה היה המספר הנכון. שוב, ענה מענה קולי. ניסיתי שוב להתקשר בשעות אחרות של היום, השארתי עוד הודעה והפעם הגדלתי והשארתי גם הודעה במייל. עד היום אני ממתינה שיתקשרו אלי...
הבנתי שעלי להמשיך הלאה. אז ניסיתי לבדוק מה יש לקופה להציע. בדקתי את הרשימה, עשיתי גוגל עם המטפלים שנראו לי מתאימים. פניתי לשלושה. שניים לא ענו ולא חזרו אלי. אחד ענה ואמר שיש לו מדי פעם חורים וכל שבוע נצטרך לתאם מועד חדש לפני ביטולים שיהיו לו. למרות שאני יודעת כמה חשוב המסנה הקבוע של שעה קבועה ומחויבות הדדית, בחוסר אונים הסכמתי. היינו אצלו פעם אחת ודי מהר התברר שזה לא מתאים. שאין לו את הידע הדרוש ואת ההיכרות עם הבעיה הספציפית של בני.
אז חזרתי לחיפושים. שאלתי חברות שגם הן מהתחום, אם מכירות קולגה שיוכל לסייע. קיבלתי רשימה נאה של שמות וניגשתי למשימה.
מטפל אחד לא ענה אבל שלח לי SMS. הוא מטפל בילדים, אבל רק בשעות הבוקר. (וברור הרי שילדים פנויים באמצע השבוע באמצע הבוקר) . יש לו שעה אחת פנויה בשבוע, וכשכתב לי מהי השעה, לצערי האפשרות שלנו לנסוע עד אליו (מרחק של חצי שנה בשעה ללא פקקים) משמעה להרים מדי שבוע את כל הבית על הרגלים ולצפות מבני לבטל את אחד העוגנים החשובים בחייו. כשכתבתי לו (כן, כל זה נוהל בsms ללא שיחת טלפון אחת!) הוא סוג של נזף בי שנצטרך להתגמש ולהתאים את עצמנו ללוז העמוס שלו.
אז המשכתי הלאה. המטפל הבא לא ענה ולא היה לו משיבון אפילו להשאיר הודעה.
חייגתי למטפלת המומלצת הבאה, היא מלאה ואין לה אפילו שעה בשבוע.
המטפל הבא לא ענה אבל היה לו משיבון. השארתי הודעה, ואכן , למראה פליאתי שלח לי אחרי כמה שעות הודעה – אתקשר בערב או מחר בבוקר. אחרי יומיים היתה לי שיחה שלא נענתה ממנו (מה לעשות, למרות היותי אמא, גם אני עובדת ולא תמיד יכולה לדבר). ניסיתי לחזור, פעם אחת, אחרי כמה שעות, שוב. למחרת עוד פעם.
אחרי יומיים נוספים, בהם יש לומר התקשרתי כבר למטפל נוסף, כתבתי לו שאשמח לדעת אם בכלל רלוונטי לו לקבל מטופל חדש או שעלי להמשיך לחפש. קיבלתי תשובה "דוקא ניסיתי להתקשר אליך". יופי.
ואני שואלת אתכם, מטפלים יקרים. האם לא כל המטרה הפניה לטיפול היא למצוא מקום בטוח שבו מישהו באמת מתעניין במצוקה שלך? האם אתם לא פותחים קליניקות כדי לקבל לקוחות? האם יחסי אנוש וכבוד בסיסי לאדם שפונה אליך איננו חלק מהחבילה?
לגיטימי לומר אני מלא, עסוק, לא מתאים לי. אפילו לגיטימי בעיני לשלוח הודעה כתובה – מצטער אני מלא ולא אוכל לקבל מטופלים חדשים . אבל נימוס אלמנטרי הוא לענות. ולתת תשובה ברורה. לדעת את הגבולות שלכם ולא לנסות להתאים את הלקוחות שלכם ללוז שלכם בהתעלמות מוחלטת מהעומס שבקשה זו שמה על אדם שגם ככה לא עומד בדרישות חייו.
