אחד ההיבטים של חוסר ההקשבה שמסבכים את העניין, הוא העלבון שלנו. הורה לא צריך להיעלב מילדיו. כשילד שקוע בתכנית בטלויזיה ואיננו קם לסדר את החדר כשאביו מבקש ממנו, עלבונו של האב מכניס רעשים לא ענייניים למערכת היחסים. כשאנחנו נעלבים מהילדים שלנו אנחנו מגיבים מתוך העלבון ומעצימים את הקונפליקט- עושים בדיוק את ההיפך מלקדם אותו לקראת פתרון.
אחת התלונות הנפוצות ביותר של הורים, במשפחות הכי נורמטיביות ומתפקדות, היא שהילדים לא מקשיבים.
התופעה יכולה להגיע בצורות רבות- "אני צריכה לחזור על כל משפט עשר פעמים ועדיין לא נקלט", "אני אומר משהו ואין תגובה", "ביקשתי כבר מיליון פעם אבל אני כאילו אויר בשבילה" ועוד ועוד.
אם בעבר משפטים אלו אפיינו יותר
הורים למתבגרים (עם הקטנים יותר תמיד היו קשיי גבולות אבל הורים נטו להרגיש שהילד בודק אותנו ואילו כאן הדגש הוא על התחושה שהילד בכלל לא שומע אותנו). יותר ויותר הורים כיום מתחילים להרגיש אם ההתעלמות הזו מילדים צעירים יותר.
למה זה כל כך מפריע לנו?
כשהורה פונה לילדיו, לרוב יש ציפייה, שבגלל שאני ההורה, המבוגר האחראי, הסמכות המובילה במשפחה, לילד תהיה סוג של יראת כבוד, רצון לרצות ודחף מיידי להיענות לבקשה שלנו. הורים נוטים לפרש את התגובה או את אי התגובה של הילד במובנים של מה זה אומר עליהם. על ההורות שלהם.
אז זהו שזה לא בהכרח נכון. יראת כבוד לא באה מאליה מתוקף תפקידכם כהורים. צריך לבנות אותה ולעמול עליה מדי יום. בעידן המודרני, הסמכות ההורית איננה מובנת מאליה כשם שהיתה בעבר. אם בעבר היה מאוד ברור שאם הורה אומר משהו הילד מיד מציית, אין לו בחירה ולא מקום לערער על האמירה של ההורים, היום יש גישות שונות בהורות שיוצרות הרבה בלבול ומערערות את הסמכות ההורית. ילדים רואים מודלים שונים של הורות ובשם הדמוקרטיה, הבחירה והעצמת כבוד הילד (שהם ערכים חשובים וראויים) במשפחות רבות אבדה סמכות זו . גם כשהיא קיימת, איננה שווה בהכרח ליראת כבוד.
האם אנחנו בכלל רוצים שיעמדו דום?
גם כשקיימת יראת כבוד- עדיין אין קשר ישיר בינה לבין מהירות התגובה של הילד. אנחנו רוצים ילדים חושבים, בעלי דעה עצמאית, בעלי יכולת ביטוי. ילדים שיודעים לשמור על עצמם מניצול ומבחינים בין טוב לרע- מיומנויות חשובות אלו לא מתקיימות רק מחוץ לבית. להיפך, הם לומדים אותן בתוך הבית ומשתכללים בהן בבית לפני שיכולים להשתמש בהן בחוץ.
למה אנחנו נעלבים?
אחד ההיבטים של חוסר ההקשבה שמסבכים את העניין, הוא העלבון שלנו. הורה לא צריך להיעלב מילדיו. כשילד שקוע בתכנית בטלויזיה ואיננו קם לסדר את החדר כשאביו מבקש ממנו, עלבונו של האב מכניס רעשים לא ענייניים למערכת היחסים. כשאנחנו נעלבים מהילדים שלנו אנחנו מגיבים מתוך העלבון ומעצימים את הקונפליקט- עושים בדיוק את ההיפך מלקדם אותו לקראת פתרון.
צריך לזכור שהילדים היום חשופים לגירויים עוצמתיים, מהירים, מקבילים, ללא הרף. הם שוקעים לעיתים קרובות למעין טשטוש חושים וכל הקשב שלהם מופנה לאותו גירוי אינטנסיבי המגיע לרוב ממסך כלשהוא. גם כשאינם מול מסך, עומס הגרייה בו הם שרויים מרבית היום כנראה עושה משהו ליכולם להפנות קשה לגירוי "שקט" כמו קולה של אמא. אם נכניס למשוואה גם את גורם המוטיבציה להפניית הקשב- די ברור שהם מהר מאוד מבינים שהגירוי שנקרא קולה של אמא או קולו של אבא, אינם כנראה מאוד אטרקטיביים ואין להם יותר מדי מוטיבציה לנתק את הקשב מהגירוי הנוכחי ולהקשבה אמיתית למה שההורים אומרים.
מה עושים?
ראשית הבינו שזה לא אישי נגדכם. אל תעלבו ותזכרו שעד שהילד לא שמע אתכם בודאות הוא לא מתעלם מכם אלא פשוט כל הקשב שלו מופנה באותו רגע למקום אחר. קחו אחריות על הפנית הקשב שלו אליכם.
ניתן לעשות זאת בכמה דרכים- הפנית הקשב קשורה לארגון החושים. על כן הפעילו יותר מחוש אחד (השמיעה) של הילד. התקרבו אל הילד וודאו שהוא רואה אתכם מדברים אליו. געו בו קלות וכך הפעילו את את חוש המישוש, המגע.
שנית , תפתיעו מדי פעם- תנו מסרים לא צפויים, השתמשו בהומור. כך תגבירו את המוטיבציה של הילד להקשיב.
בדקו את עצמכם ואת הטון בו אתם משתמשים. כשאתם פונים אל הילד מראש בחוסר אמונה בהצלחתכם, כבר יש כעס בקולכם ומראש
המוטיבציה של הילד להקשיב צונחת. היו חיוביים, סובלניים ובעיקר אופטימיים. נכון, הוא לא מיד יקשיב לכם. נכון, זה לוקח כל כך הרבה זמן שכבר עדיף לעשות לבד. אבל הורות איננה ניהול עובדים. היא העברת מסרים חינוכיים, היא בחזקת שלח לחמך. היא דורשת השקעה ואיננה נמדדת באפקטיביות ובתפוקות מול תשומות. זה לא תמיד יעבוד אבל זה בהכרח ישפר את התקשורת ביניכם לבין ילדכם ויכניס שיח אחר, מכבד יותר ביניכם.
