בעבודה זו אתייחס לנושא ההגירה, בעיקר מהזווית של השפה, כפי שזו נידונה בשני ספרים, האחד אוטוביוגרפי (הופמן), והשני פסיכואנליטי (אמאטי-מלר וחב'). מצאתי לנכון להתעמק בנושא זה משתי סיבות: הגירה והאודיסיה השפתית הכרוכה בה, נראות לי נושאים חשובים בהקשר הפסיכותרפויטי בכלל, ובמעשה הטיפולי בארץ הגירה כישראל בפרט. שילובם של שני הספרים בדיון זה מדגיש זאת. אציין שספרה של הופמן מצוטט מספר פעמים בספרם של אמאטי-מלר וחב’.
מאמר המבוסס על סקירת ספרות של שני ספרים העוסקים בנושא, פורסם ב"שיחות".
Hoffman Eva, Lost In Translation: A Life In a New Language*
Penguin Books, 1989, pp. 280.
Amati-Mehler J., Argentieri S., Canestri J. The Babel of the Unconscious, Mother Tongue and Foreign Languages in the Psychoanalytic Dimension.
Connecticut: International Universities Press, 1993, pp. 322.
בעבודה זו אתייחס לנושא ההגירה, בעיקר מהזווית של השפה, כפי שזו נידונה בשני ספרים, האחד אוטוביוגרפי (הופמן), והשני פסיכואנליטי (אמאטי-מלר וחב'). מצאתי לנכון להתעמק בנושא זה משתי סיבות: הגירה והאודיסיה השפתית הכרוכה בה, נראות לי נושאים חשובים
בהקשר הפסיכותרפויטי בכלל, ובמעשה הטיפולי בארץ הגירה כישראל בפרט. שילובם של שני הספרים בדיון זה מדגיש זאת. אציין שספרה של הופמן מצוטט מספר פעמים בספרם של אמאטי-מלר וחב’.
ספרה של הופמן, פנינה ספרותית יוצאת דופן לטעמי, מתאר את תהליך הגירתה כילדה יהודייה בת 13, מעיר הולדתה קרקוב שבפולין, לקנדה, ובהמשך - ללבו של עולם הספרות של ניו-יורק, כעורכת מדור הספרות של הניו-יורק טיימס. בכשרון המשגה נדיר, ובתובנה רגשית ואינטלקטואלית, מעוררת השתאות והתרגשות, מתארת המחברת את מסעה הפנימי בין התרבויות השונות, ובין השפות המייצגות (והמעצבות) אותן בפרט. הספר רווי בהסתכלויות חדות ומרתקות על הגירה, על אובדנה ויצירתה מחדש של זהות תרבותית וזהות שפתית, ועל גוונים והבדלים תרבותיים.
בנוסף לכך: הבנתה האמפתית של הופמן לנפש האדם ויכולתה האינטלקטואלית, מאפשרות לקורא למצוא בספרה תיעוד מרתק של מסע תוך-נפשי ממצב טראומתי של פיצול, ניכור, קיפאון ובדידות, אל מצב של אינטגרציה, הפנמה, השלמה ופריחה. נראה שעצם כתיבתו של הספר היוותה להופמן 'מעשה טיפולי', ואכן, לקראת סופו, היא מטביעה את המושג "my translation therapy" (עמ' 273).
הספר מורכב משלושה פרקים, המייצגים את החוויה הפנימית של ההגירה: "גן העדן", "גלות" ו-"העולם החדש". שלושת הפרקים מצטיינים בהלימה בין צורה לתוכן: בפרק המכונה "גן העדן",
* הקושי לכתוב מאמר בעברית על ספר הכתוב באנגלית מהווה מעין 'תהליך מקביל' לנושא הספר. קושי זה מקבל ביטוי כבר בתרגומו של שם הספר: פירוש המושג הוא כפול: 'חוויה של היות אבוד' ו'מה שאבד'.
המתחיל בהישענות מיואשת על מעקה הספינה העומדת לעזוב את פולין, מתוארת בשפה ילדית, רגשית ונוסטלגית ובה בעת חכמה ורווית הומור, ילדותה של המחברת בקרקוב: המראות, הצלילים והריחות המוכרים והאהובים, ההתמודדות שלה, של הוריה ושל אחותה הקטנה עם השלטון הקומוניסטי על הביורוקרטיה והכללים הגחמניים שלו, לימודי פסנתר והופעות ראשונות כפסנתרנית מצטיינת, יהדות ואנטישמיות, חברויות ואהבות ראשונות, קנאת אחים והתמרדויות, מיניות ונשיות מתפתחות, וקשרים שונים עם מגוון דמויות, חלקן אהובות ונוסכות ביטחון. כבר בפרק ילדי זה משחזרת הופמן התייחסויות מרתקות לחוויותיה הרגשיות של הילדה אווה: דיון במושג הנוסטלגיה וכאב האובדן, הפיצול בין העבר המואדר לבין העתיד הלוט בערפל ומעורר החרדה, 'החלום האמריקאי' של הוריה, תיאור מרתק של דרך החשיבה והחוויה של הוריה לאחר השואה ובעולם הקומוניסטי, הדי השואה והשלכותיה על מה שמכונה כיום ה'דור השני' ועוד. כבר בפרק זה מתוארת לידתו של הרומן הסוער, שילווה אותה כל חייה, עם המילים, השפה והספרות:
"ככל שמילים רבות יותר עומדות לרשותי כך נהיות תפיסותיי מובחנות ומדוייקות יותר, כשבהירות זו מהווה עבורי סוג של אושר. מידי פעם כשאני מוצאת ביטוי חדש, אני מגלגלת אותו על לשוני, כאילו מקנה לו צורה בפי ויולדת בכך צורה חדשה בעולם. דבר אינו קיים ממש כל עוד אינו מומשג ... תפסתי פיסה חדשה של חוויה, עתה היא שלי" (עמ' 29)*.
הפרידה מפולין קשה עד מאוד לילדה אווה: הופמן מתארת את קשר האהבה העמוק, הראשוני והאבסורדי שלה לארץ לידתה, ואת כוחות החיים שאהבה זו נטעה בתוכה. העזיבה כמוה כגירוש מגן העדן.
"את עדינה כמו צמח המימוזה", מנבאת לה מורתה, "צמחים עדינים קשה ביותר לעקור ולשתול מחדש. במשך זמן מה תחושי כמו צמח ששורשיו חשופים. יהיה עלייך ללמוד להגן על עצמך". "אני אשוב, את תראי" אומרת לה אווה, ""כמובן שתשובי" אומרת המורה ברכות, אך ברור לי שאף אחת מאתנו לא מאמינה בכך" (עמ' 82).
במסע הרכבת על פני היבשת האמריקאית מתכנסת אווה במעין אדישות דוממת, וישנה במשך יומיים. אחותה הקטנה חולה וקודחת מחום, כשהופמן רואה באלה תגובות הגנתיות ומחאתיות לטראומת העקירה.
חלק ניכר מהפרק "גלות" מוקדש לתהליך הקליטה האיטי והכואב של הופמן ומשפחתה בקנדה. באותה ראייה חדה וחכמה האופיינית לה, היא מתארת את ההתמודדות עם התרבות השונה של המהגרים הוותיקים, ושל הקנדים, ואת החוויה המצמיתה של אובדן הזהות, השפה, ואפילו השם. לאחר שמורתה הודיעה לה ששמה שונה מ- Ewa ל- Eva , וביטאה את שם משפחתה באופן בו לא שמעה אותו מבוטא מעולם, כותבת הופמן:
"אחותי ואני הרכנו ראשינו בדממה נוכח טקס ההטבלה חסר ההתחשבות הזה ... הרבה לא השתנה, חוץ מתנודה מנטלית קטנה. השיבוש של שמותינו הרחיק אותם רק במעט מאתנו, אולם מרחק קטן זה היווה סדק אליו חדר גמד ההפשטה: שמותינו הפולניים לא התייחסו אלינו, הם היוו חלק מאתנו כמו ידינו ועינינו. כינויים חדשים אלה, אותם לא היה ביכולתנו עדיין לבטא, הם אינם אנחנו. הם היוו תגי זיהוי, סימנים מופשטים המסמנים אובייקטים שהם במקרה אחותי ואני. פנינו לכיסאותינו, בחדר מלא פנים זרות, עם שמות שהפכו אותנו לזרות לעצמנו" (עמ' 105). ובכלל: "המסמן נותק מהמסומן. המילים שלמדתי לא ייצגו דברים באותה דרך מובנת מאליה כפי שעשו זאת בשפת הולדתי. המילה נהר בפולנית היוותה עבורי צליל רווי ויטאליות, טעונה במהות נהרית, בנהרות שלי, שאני שקועה בהם. המילה נהר באנגלית היא קרה. אין היא נושאת את המטען האסוציאטיבי שלי, והיא אינה מקרינה הילה של מוכרות. היא אינה מעוררת בי דבר. וכך גם בכיוון ההפוך: כשאני רואה נהר עכשיו, הוא אינו מעוגן במילה המתאימה אותו לנפש, מילה ההופכת מים לנהר ולא לגוף בלתי מוכל" (עמ' 106).
--------------------------------
*ואכן, יש לציין שהאנגלית העשירה והמגוונת בה כתוב הספר אינה קלה לקורא הישראלי.
ספרם של אמאטי-מלר וחב’ על רב-שפתיות בהקשר הפסיכואנליטי, מתמקד בשאלה כיצד מתארגנות חוויות רגשיות וקוגניטיביות בנפשו של אדם שהוא פולי-לינגואלי (רב-שפתי, מי שגדל אל תוך משפחה ו/או תרבות רב-שפתית) או פוליגלוט (מי שלמד בגיל מאוחר יותר שפות נוספות לשפת ילדותו). בהקדמתו לספר זה, מסביר אוטו קרנברג שהשפה עצמה, בבסיסה, מהווה חוויה אינטר-סובייקטיבית, תחושה מרגשת (או מאיימת), לפיה קיים אחר המסוגל לחוות את מעשינו ולהכיר בחוויותינו, והמאפשר לנו לחוות הבנה לחוויותיו ולמעשיו שלו. במובן זה, השפה מהווה מרכיב קריטי באבחנה בין העצמי לאובייקט, כמו גם בהפנמתם של יחסי אובייקט. אמאטי-מלר וחב’ מדגישים עד כמה דרמטיות ההשלכות של שינויים בשמותיהם של אובייקטים. הם מסבירים שכשהמילה משתנה, הרי בעולמנו הפנימי - האובייקט אליו היא מתייחסת אף הוא משתנה. מכאן שבלימוד שפה חדשה, כל יחסינו עם העולם הסובב משתנים. הדברים מקבלים, כמובן, משמעות מרחיקת לכת עוד יותר כשהאובייקט ששמו משתנה - הוא אדם.
ואכן, הכול השתבש בחייה של אווה: היכולת האמפתית לפענח את הסובבים, שפת החלומות ודו-השיח הפנימי עם עצמה, הנינוחות והספונטניות בקרב חברים וחברות ואפילו היציבה הגופנית. היא הולכת והופכת מנוכרת לעצמה. הולכת לעצמה לאיבוד, "lost in translation", כאחת המשמעויות של שם ספרה של הופמן. היא אינה מצליחה לבנות גשר בין עבר לעתיד, וחווה את עצמה ככלואה בהווה נצחי וקפוא. באחד הלילות הראשונים לשהותה בקנדה, היא חולמת שהיא טובעת באוקיינוס, בעוד הוריה הולכים ומתרחקים ממנה. בכאב עצום אומרת הופמן שחלום זה לימד אותה מהי המשמעות של ציפה בחלל בלתי ניתן לתפיסה ושל אובדן העוגן. הילדה מתעוררת בזעקה ממושכת.
"הצעקה הראשונית של לידתי לעולם החדש היוותה תובנה מוטאטיבית מסוג שלילי - וברור לי שלא אצליח לעולם לאבד את הידיעה שהביאה לי.
החרדה המצמיתה והשחורה של החלום מלחימה עצמה לבסיס הכימי של קיומי, ומאותו רגע רסיסי החרדה ממקמים עצמם בתודעתי ... " (עמ' 104). "בלית ברירה אני לומדת שהמילים הן עצמן בלבד. אולם, מדובר בידיעה נוראית, ללא כל אותן נחמות שהחוכמה בדרך כלל מספקת. אינני חופשייה לשחק עם המילים על פי רצוני, שהרי מילים במצבן הגולמי הן אובייקטים בלתי מספקים למשחק. לא, ניתוק קיצוני זה בין המסמן למסומן הוא אלכימיה מפוררת, הסוחטת את העולם לא רק ממשמעות, אלא גם מהגוונים ומגווני הגוונים שבו, מעצם קיומו. מדובר באובדנו של הקשר החי" (עמ' 107).
אמאטי-מלר וחב’ מציבים את הפיצול (והאינטגרציה) כנושא מהותי ומרכזי בדרמה של הרב-שפתיות, בחיי האדם בכלל, ובהקשר האנליטי בפרט. הם מציינים שלמרבית ההפתעה, על אף העובדה שכמעט איש מהאנליטיקאים החלוצים לא עבר אנליזה בשפת אמו, למעשה רק פרנצי עסק בהרחבה במשמעות של התופעה. מאמרו הידוע ביותר העוסק בכך מתמקד במילים 'גסות'. מילים כאלו, לדבריו, מייצגות באופן הבולט ביותר את מה ש"הולך לאיבוד בתרגום" (בלשונה של הופמן): בשפת האם הן רוויות במשמעות ממשית, חיה ורוטטת, גופנית. ואילו בשפה החדשה, לעתים אף זו בה מתנהלת האנליזה - אין לו לאדם כל קושי לבטא מילים אלו, כי הן חסרות כל עוצמה מעוררת הקשרים (evocative) ואסוציאטיבית. פרנצי סבור שיש מקום להניח, שלכל המילים כולן היו תכונות כמו אלו של המילים הגסות בשלבי ההתפתחות המוקדמים של האדם, ומכאן הבעייתיות המסוימת הקיימת בטיפול הנערך בשפה שהיא אינה שפת האם. גרינסון (ב- אמאטי-מלר וחב’) טוען –
"שפת האם, כמו המילים הגסות, נושאת את הקונפליקטים הפרה-גניטאליים הבלתי פתורים של המטופל ... השפה השניה (לעומת זאת) מאפשרת ליצור הגנה. ... הדיבור מהווה, מצד אחד, דרך לשמר את הקשר עם האם, ומצד שני - דרך להיפרד ממנה" (עמ' 53-52).
אחת המסקנות של גרינסון היא שההתנגדות לפרידה מהאובייקטים הראשוניים עלולה ליצור קושי לא רק בהפנמתם של אובייקטים חדשים, אלא גם בלמידה של שפה חדשה. אמאטי-מלר וחב’ מזמינים את המטפלים לבדוק בדקדקנות כיצד המטופל הרב-שפתי (ולעתים קרובות גם הם, המטפלים עצמם) נעים בין השפות השונות העומדות לרשותם, כדרך לנוע בין סתמי (איד) ומיניות ילדית לאני עליון, בין חומר רגשי טעון וחי לבין חומר נייטרלי ומורחק. דוגמה מרתקת לחקירה יסודית של התנועה בין השפות של מטופל היא מחקרם של אברהם וטורוק מ1976- (ב- אמאטי-מלר וחב’), על "איש הזאבים" בו טיפל פרויד. אנליטיקאים אלה עסקו במשך חמש שנים בפענוח אינטנסיבי של החלומות של איש הזאבים, כשהם לוקחים בחשבון ששפת אמו הייתה רוסית, המטפלת שלו הייתה אנגליה והאנליזה שלו נערכה בגרמנית. מסקנתם היא שדווקא השפה האנגלית מהווה את המפתח לעולמו הלא מודע של הנסיך הרוסי האומלל, כשהם מגיעים באמצעות מסקנה זו לתובנות מרתקות באשר לטראומות שבבסיס הפתולוגיה של האיש. נציין שבמחקרם, אברהם וטורוק מדגישים שבתיאור מקרה זה בולטת במיוחד התייחסותו של פרויד למעברים של המטופל בין שפותיו השונות. בהתייחסו לבחירות אובייקט פֶטישיסטיות של מטופלים, מביא פרויד דוגמה של איש צעיר שהפך סוג של "ברק של האף" לתנאי ארוטי פֶטישיסטי. הסברו המפתיע של פרויד לתופעה התבסס על הידיעה שהצעיר גדל בבית-ילדים אנגלי, והובא מאוחר יותר לגרמניה, שם שכח כמעט לחלוטין את שפת אמו. את הפֶטיש, ששורשיו בילדותו המוקדמת של הצעיר, יש להבין באנגלית ולא בגרמנית, טוען פרויד. ובכן, "ברק" בגרמנית הוא "glanz", ואילו פירוש המילה "glance" באנגלית הוא "מבט". כלומר: האף הוא זה שהיווה את הפֶטיש, כשהמטופל נטה ליחס לו, כרצונו, ברק בלתי נתפס עבור כל אדם אחר. אברהם וטורוק מסכמים (ב- אמאטי-מלר וחב’) שממקרה איש הזאבים ניתן ללמוד שעל מנת להבין מטופל רב-שפתי, על המטפל לחפש בשפות שונות את המשמעות הארכאית של דבריו הגלויים של המטופל. נקודה מעניינת בהקשר זה מופיעה בספרות סביב השאלה, האם על המטפל להשתמש באופן מכוון בידע של שפה, העומד לעתים לרשותו, על מנת לקרב את המטופל לחוויותיו הראשוניות (הדוגמה המובאת היא של מטופל המקלל את המטפל בשפה שאותה היה סבור שהמטפל אינו מבין, והמטפל העונה לו בפירוש, לתדהמתו, בשפה זו...). מירב המטפלים המצוטטים מתנגדים נמרצות לצעד כזה, ורואים בו acting out של העברה נגדית חודרנית, המנסה להאדיר את האומניפוטנטיות של המטפל. אמאטי-מלר וחב’ מסכמים נקודה זו באמירה שאכן, ידע של שפות רבות בכלל, וידע השפות השונות של המטופל בפרט, עשויים לסייע להגיע להבנה מעמיקה יותר של עולמו הארכאי של המטופל, ועם זאת הם מדגישים:
"אם נשלה עצמנו שידיעת שפותיו של המטופל מבטיחה מקבילה רגשית וייצוגית, נסתכן בהזנתה של האשליה הנרקיסיסטית הטרום מגדל-בבלית של "תקשורת טוטלית"" (עמ' 81).
החלום האמריקאי של הוריה של הופמן מתנפץ. הם עובדים קשה מאוד בניסיון כושל להקים בית-מסחר לגרוטאות, לעתים היא מוצאת עצמה מתביישת בהם ומתרחקת מהם, ורגש עז של אשמה מקנן בלבה. היא מרבה להרהר במסר הפרדוכסלי הבלתי אפשרי של ניצולי שואה (ומהגרים) לילדיהם "להיות שמחים בכל מחיר". המצוקה הכלכלית התמידית, גם היא מהווה מוקד של סבל: אווה מרגישה שאין לה סיכוי להתמודד עם השפע המובן מאליו בו חיים חבריה הקנדיים, והיא מסגלת לעצמה הגנה עגומה: לא לרצות, ולא לקנא. הילדה הוויטאלית, צמאת החיים, הופכת למעין רובוט חסר תשוקות ורצונות. רק דבר אחד עומד לרשותה: מטעניה הפנימיים. היא חולמת לדעת הכול, להבין הכול, לקרוא הכול.
הפרק השלישי בספרה של הופמן, "העולם החדש", נכתב בשפה בוגרת ועשירה, ומתאר את התהליך האיטי והמורכב של השלמה ואינטגרציה. עתה מרשה לעצמה אווה לחוש ולבטא את הכעס העצום האצור בה: היא מתווכחת, חדה כתער, עם חבריה ועמיתיה, מתריסה ומוכיחה אותם שוב ושוב על ערכיהם המסולפים, אטימותם, חרדתם לנקוט עמדה ועוד. היא הופכת לאישה דעתנית ועצמאית, מצליחה ולוחמנית. פרק זה גם מתאר בכאב את אהבותיה הבוגרות הראשונות, וההתפכחות מהן, כשגם אלו מקושרות להבדלי תרבות ושפה עמוקים. בעת כתיבת הספר, הופמן היא גרושה. עתה מרשה הופמן לעצמה לשאול איזו מין אמריקאית היא חפצה להיות.
"ואולי, מאחורי גבי ובלא ששמתי לב, רכשתי לי תת-מודע שני, אמריקאי, מורכב מחומרים תרבותיים מגוונים ... על אף ההתנגדות שלי, ואולי דווקא באמצעותה, הפכתי לאמריקאית חלקית, מעין נוכרייה תושבת קבע" (עמ' 221).
רק לקראת סוף הספר, עובדה המדגישה, לתחושתי, את המסע הארוך אותו עברה, משתפת הופמן את הקורא בהתהוותה של החוויה החדשה והמרגשת מכול עבורה: הפיכתה של השפה האנגלית לחלק ממנה, ושלה - לחלק מהשפה. ואכן - מאמריה הכתובים אנגלית זוכים לפרסים, והמלגות המומטרות עליה מאפשרות לה להשלים עבודת דוקטורט באוניברסיטה יוקרתית ב...ספרות אנגלית, אותה גם לימדה שם. והופמן מסכמת:
"ב- "translation therapy" שלי, אני חולפת הלוך ושוב מעל הסדקים, לא על מנת לאחותם, אלא על מנת לראות שאני - אדם אחד, גוף ראשון יחיד - הייתי בשני הצדדים (ההדגשה ב- אמאטי-מלר וחב’). בסבלנות, אני משתמשת באנגלית כבערוץ לשוב אחורה ולמטה, עד לילדותי, כמעט להתחלה. כשאני לומדת לומר אותם דברים קטנים, ראשוניים, בשפה ששירתה עד כה את ההתנתקות, האירוניה וההפשטה, אני מתחילה לראות היכן השפות בהן דיברתי נפגשות, כיצד אני יכולה לנוע ביניהן בלא להתפצל על-ידי ההבדלים שבינן (עמ' 274-273, ההדגשה שלי, ש.ש.).
מסר מרכזי בספרם של אמאטי-מלר וחב’ הוא שעל כל מילה חדשה, ועל כל שפה חדשה המוצאת דרכה לנפשו של אדם, להתלכד אל תוך המערכת האסוציאטיבית הקיימת בו. רכישת שפה חדשה לא רק משנה ומעשירה את אוצר המילים הפנימי, אלא יוצרת מהפיכה פנימית, שמביאה לשינויים גם בשפה המוקדמת יותר. בניגוד לעמדות מסורתיות לפיהן רב-שפתיות לכשעצמה עלולה ליצור פיצולים ובכך לפגום בהתפתחותו הנפשית של האדם, מדגישים המחברים שהארגון הנפשי החדש הנוצר אצל האדם הרב-שפתי עשוי להעשיר, להגמיש ולהעמיק, דווקא, את המערכת הסימבולית שלו. לא מדובר רק בתהליך של תרגום, אלא בשינוי והעשרה של עצם המשמעות. אצל האדם הרב-שפתי, כל הרקמה האסוציאטיבית היא רב-שפתית והשכתובים משפה אחת לשנייה מתרחשים בנפשו באופן תמידי. גם
כשטיפול מתנהל בשפה מסוימת, הרי השפה או השפות הנוספות העומדות לרשותו של המטופל (והמטפל) חיות בכל עת ברקע, דוחקות למצוא ביטוי (מה שמתבטא למשל בכשלים לשוניים). והופמן אומרת:
"הסדק אינו ניתן לאיחוי מלא, אולם אני מתחילה לסמוך על יכולתה של האנגלית לבטא גם את העצמי הילדי שלי, את מה שהיה מוחבא זמן רב כל כך, לגעת בנקודות הרכות ביותר. ייתכן שכל שפה, המוטמעת דיה, מובילה בסופו של דבר לאותו מקום (עמ' 274-273, ההדגשה שלי, ש.ש.).
וכמו בסיומו של תהליך פסיכותרפויטי מוצלח, מסיימת הופמן את סיפרה המרגש במילים: "...אני לא מנסה עוד לעצור את הזמן, את האונייה ההיא מלהתרחק מהחוף הבלטי ... הזמן פועם בדמי כמו נהר. השפה מספיקה לשם כך. אני כאן עכשיו" (עמ' 280).
דר' שי שלקס
