על הספה - פורומי מומחים

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה מנהלת פורום רחלי שרון גרטי
מטפלת בעלת ניסיון רב במבוגרים ובבוגרים צעירים. עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית פורום אמהות, היריון ולידה
בשילוב גוף נפש ורוח, אמא לשלושה.


להיות אמא- פירושו כניסה לעולם רחב, אינסופי, של התמודדויות ומורכבויות. זוהי רכבת הרים רגשית בה אנו נעות במהירות בין רגעים של אושר, סיפוק עילאי, אהבה בעוצמה לא מוכרת ומשמעות קיומית ובין רגעים רבים של אי שקט, קונפליקטים, חוסר שליטה ופחד. המעבר בין תחושת הביטחון לבין הספק יכול להיות חד ומטלטל.

להיות אמא - פירושו מפגש מחודש עם הילדות שבנו, הילדות שבתוכנו- הניבטות אלינו מעיני הילדים שלנו ומתוך הקשר שאנו בונות עימם. זהו מפגש ייחודי ומרגש עם מי שהיינו ומי שעודנו, ולא פעם זהו מפגש המעורר חרדה ושאלות שאנו מפנות כלפי עצמנו- האם אני האם שקיוויתי להיות? האם ומתי אני פועלת כשם שאימי נהגה כלפיי?

פורום זה נועד לכן, אימהות ונשים חשובות, במטרה ללוות, לסייע ולעודד אתכן במסע האימהות, להיות אוזן קשבת וחושבת ביחד איתכן. רבות נכתב, נאמר ונשאל על מה הילד צריך. אבל כאן תישאל קודם לכן השאלה- מה אני, אמא, צריכה? וברור לכולנו כי כאשר אנחנו רגועות וברורות לעצמנו- גם לילדים שלנו ולמשפחות שלנו קל יותר.

אני מזמינה אתכן לשתף, להתלבט ולהתייעץ על כל נושא אישי המעסיק אתכן, ומאמינה כי בכוחן של התמיכה וההכוונה לאפשר לכן למצוא את הדרך הנכונה עבורכן.


 X

הי . בואי נתחיל מלדבר על כמה שמה שאת עוברת הוא נורמלי ותקין לחלוטין. השינה היא מהצרכים הכי קריטיים ובסיסיים לאדם וכשהיא נפגעת בצורה דרמטית כל כך נפגעים גם תפקודים נוספים כמו מצב רוח, סבלנות, יכולת הכלה ולעיתים בכלל הרצון למשהו.. חודשיים וחצי לאחר לידה עדיין אין סנכרון וחזרה לשגרה ברמה ההורמונלית, הפיזית ובוודאי שלא הרגשית. על כך נוסיף את העדר החברה שאת חשה מתוך מציאות בה את היחידה שילדה בתקופה זו. זה משמעותי מאד!. בחברות קדומות מעגל הנשים היה מגדל ביחד עם האם הטרייה את ילדיה ובעולם המערבי הדבר בולט בחסרונו. חלק מרכזי מהפתרון למצב הינו הזמן. הזמן שיעבור קרוב לוודאי ישפר את הדברים, ישנה את המציאות המורכבת הזו ויעשה לך יותר קל. קשה לומר מתי זה יקרה משום שזה מאד אישי ותלוי בתינוק ובעוד גורמים, אך בוודאי שככל שהתינוקת תהיה לך ברורה יותר, צרכיה יהיו מתוזמנים יותר ואת תהיי בטוחה יותר בהורות שלך. עניינים צפויים לחזור לשליטה אט אט וזה ישפיע על מצב הרוח והלוואי גם על השינה. אבל אני סבורה שאת יכולה גם ליזום צעדים משלך שיסייעו לך במצב כיום. רכיב משמעותי אחד הינו בקשת תמיכה ונוכחות מהקרובים לך. נסי לשתף את בעלך את חברותייך במה שעובר עלייך ובקשי את המענה הדרוש לך מהם. זו יכולה להיות כוס קפה קטנה, עזרה בקיפול כביסה או חיבוק ארוך. אלו רגעים קטנים אבל ממלאים. בנוסף, נסי לחשוב על פעילות מחוץ לבית, גם אם קטנה. גם אם סתם בשביל איזה סידור לא משמעותי במיוחד. בזמנו קראנו לזה "סיבוב חמאה"- בשביל לצאת מהבית. אלו ימים יפים ושמשיים, קחי אותה בעגלה וצאו מן הבית. אל תנסי להיות יעילה או משמעותית לסדר ולניקיון. הכי חשוב כרגע שיהיה לך טוב ושתחושי מחוזקת. ולסיום, אמירה שתישמע אולי סתמית אך בעיניי עוזרת.. כרגע זה מה שיש, אלו הם פני הדברים. את יכולה לנסות ולשפר אותם אבל בעיקר לקבל את זה שכזו היא התקופה ואת מגדלת לראשונה בחייך ילד. האמיני בעצמך שיש בך היכולת להתמודד עם הקשיים והמורכבות. כמובן שאם לאורך זמן הדברים לא משתפרים כלל או מחמירים אציע לך לפנות לעזרה נפשית כדי לתמוך בך ולסייע לך. בהצלחה..


חרדות סביב לידה והיריון הינן תופעה מאד שכיחה והגיונית. יתרה מכך, הימים שלאחר הלידה הינם ימים סוערים מבחינה הורמונלית נפשית ופיזית, וזוהי קרקע פוריה להופעתם של פחדים רבים. ברוב המקרים הסערה שוככת אט אט וישנו חיפוש אחר איזון מחודש בתוך ההורות המתהווה. אם החרדות מציפות אותך מדיי ואינן מאפשרות תפקוד עצמי תקין או מפריעות מאד לטיפול בתינוק כדאי לפנות לייעוץ. בכל מקרה אמליץ שלא להישאר לבד עם התחושות הללו אלא לשתף בני משפחה וקרובים אשר יוכלו לתמוך ולסייע באופן טבעי.


היי... להיות אמא הינה משימה מורכבת, קשה, מאתגרת ומתגמלת. מבחינה פיזיולוגית האימהות מתרחשת עם הלידה, אולי עוד בתקופת ההיריון. מבחינה פסיכולוגית עם זאת מדובר בתהליך הרבה יותר ארוך, רצוף שינויים ומהמורות. זה דורש לא רק הרבה סבלנות אלא גם קבלה של עצמך את עצמך במצבים חדשים שאולי לא חווית עד היום- עם שינויים הורמונליים, מצבי רוח מתחלפים, עייפות ורעב חדשים וכן, כפי שאמרת, הרבה מאד בדידות. יכולתי מאד להזדהות עימך- בהיותך היחידה שיכולה להיניק את התינוק שלך טמונה בדידות רבה. בדידות שיש בה גם הרבה כוח ועוצמה שבהענקת חיים. כל מילה שכתבת, כל תחושה שתיארת- הכל בטווח הנורמלי והמתבקש בהיותך שבועיים לאחר לידה. התחושות הללו יכולות להימשך עוד זמן מה. נדמה לי כי מה שבדרך כלל קורה הוא שלתוך בליל התחושות הללו נכנסות אט אט תחושות אחרות, במקביל להתפתחות התינוק. כך למשל החיוך הראשון שלו, סביב גיל חודש, מעניק כוחות חדשים ומסמן תחילה של קשר עם הילד. אני מציעה לך לפני הכל להיות עם חמלה וקבלה כלפי עצמך. לבחון כיצד את יכולה להקל על עצמך ומה שעובד לך- לעשות ממנו עוד. דברי עם הסביבה הקרובה שלך ובקשי תמיכה נפשית ולא רק עזרה קונקרטית. אני מבטיחה לך שהתקופה הזו תעבור ויגיעו ימים מוצלחים ומספקים. בהצלחה!


קראתי בעיון את שאלתך ותהיתי מה את מרגישה באופן כללי, מה מצב רוחך? מצד אחד את מספרת שאת נהנית מאד עם הילדה בבית, אך מאידך את כותבת שאין לך חשק לעשות כלום. למה את מתכוונת? האם רק לתחום העבודה או שאין לך חשק בכלל (לטיפול בילדה, בבית, ליחסים עם בן הזוג, חברים וכד') אם הכיוון הוא שאת בסה"כ במצב רוח תקין, נהנית בבית עם הילדה ופשוט לא רוצה לחזור לעבוד- הרי שאם אינך נתונה במגבלות כלשהן המחייבות אותך לחזור לעבוד (הכרח כלכלי לדוג) אני אציע שתאפשרי לעצמך להישאר בבית. מדוע לא? ההנאה מגידול ילד היא קסומה ומופלאה והיא לעולם חוזרת. גם אם יהיו ילדים נוספים הרי זוהי חוויה חד פעמית עם הילדה הנוכחית. שוק העבודה אמנם אינו פשוט ואיני יודעת במה את עוסקת אך מניסיוני ומתפיסתי ישנן הזדמנויות רבות לחזור לחיפוש עבודה וצריך להרגיש מתי זה נכון מבחינה נפשית, לא רק מבחינת לוח הזמנים או לוח השנה הקלנדרי. אשר לאפשרות השנייה- אם את מרגישה מדוכאת וחסרת כוחות, והקושי לחפש עבודה הינו סימפטום לדבר רחב יותר- אני מציעה לפנות לאיש מקצוע ולברר מה את עוברת וכיצד לסייע לך. בהצלחה.


תיאורך את המאבק על השינה של תינוקך במהלך היום הזכיר לי חוויות דומות.. אכן, מתסכל מאד, מתיש, מוציא את החשק מהכל.. אני ממש לא מתכוונת להציע לך עוד טיפים (אולי רק אחד אם לא אתאפק)- נשמע שאת כבר מנסה/ניסית את הכל. אני רוצה להציע לך לעשות את ההפך. להציע לך להרפות. לשחרר את הצורך שלך לשלוט בשינה שלו במהלך היום. מי אמר שכל התינוקות חייבים לישון באופן מסוים ובשעות מסוימות?? ידוע כי ישנם הבדלים רבים בין תינוקות בכל הפרמטרים הקיימים- אכילה, שינה, ויסות תחושתי ועוד. באופן כללי אני סבורה כי עד גיל ארבעה-חמישה חודשים התינוק עובר תהליכים פנימיים של הסתגלות לעולם ולעצמו ולא כדאי להתעקש יותר מדיי על חינוך. אפשר לנסות בהחלט, אבל גם לדעת מתי המלחמה הזו גובה מחירים או שאינה יעילה. אני מציעה לך לא להילחם עמו שיירדם אלא לנסות ולהקשיב וללמוד אותו- מתי הוא באמת עייף? כאשר הוא עייף (לפני שהוא מגיע לשלב של העצבים ועייפות היתר) להשכיב אותו לישון באחת מהדרכים שאת מכירה שטובה עבורו (בהחלט כולל הנדנדה) וכשהוא מתעורר- להמשיך איתו את היום. יכול להיות שהוא מעדיף שינות קצרות. הדבר מתיישב לדעתי עם שנת הלילה שלו שהיא בהחלט טובה באופן יחסי. וכך, לנוע עימו ולהסתגל עימו לראשית החיים. השינה שלו תשתנה עוד עשרות פעמים במהלך התקופה הקרובה. יום אחד הוא יהיה ילד מתבגר שלא תצליחי להעיר... (טיפ קטן בכל זאת שאינו מחייב- להסתובב בחוץ.. לבלות ולהנות והוא בעגלה או במנשא יחליט מתי הוא נרדם ונותן לאמא שלו לשתות קפה).


תיאורך את המאבק על השינה של תינוקך במהלך היום הזכיר לי חוויות דומות.. אכן, מתסכל מאד, מתיש, מוציא את החשק מהכל.. אני ממש לא מתכוונת להציע לך עוד טיפים (אולי רק אחד אם לא אתאפק)- נשמע שאת כבר מנסה/ניסית את הכל. אני רוצה להציע לך לעשות את ההפך. להציע לך להרפות. לשחרר את הצורך שלך לשלוט בשינה שלו במהלך היום. מי אמר שכל התינוקות חייבים לישון באופן מסוים ובשעות מסוימות?? ידוע כי ישנם הבדלים רבים בין תינוקות בכל הפרמטרים הקיימים- אכילה, שינה, ויסות תחושתי ועוד. באופן כללי אני סבורה כי עד גיל ארבעה-חמישה חודשים התינוק עובר תהליכים פנימיים של הסתגלות לעולם ולעצמו ולא כדאי להתעקש יותר מדיי על חינוך. אפשר לנסות בהחלט, אבל גם לדעת מתי המלחמה הזו גובה מחירים או שאינה יעילה. אני מציעה לך לא להילחם עמו שיירדם אלא לנסות ולהקשיב וללמוד אותו- מתי הוא באמת עייף? כאשר הוא עייף (לפני שהוא מגיע לשלב של העצבים ועייפות היתר) להשכיב אותו לישון באחת מהדרכים שאת מכירה שטובה עבורו (בהחלט כולל הנדנדה) וכשהוא מתעורר- להמשיך איתו את היום. יכול להיות שהוא מעדיף שינות קצרות. הדבר מתיישב לדעתי עם שנת הלילה שלו שהיא בהחלט טובה באופן יחסי. וכך, לנוע עימו ולהסתגל עימו לראשית החיים. השינה שלו תשתנה עוד עשרות פעמים במהלך התקופה הקרובה. יום אחד הוא יהיה ילד מתבגר שלא תצליחי להעיר... (טיפ קטן בכל זאת שאינו מחייב- להסתובב בחוץ.. לבלות ולהנות והוא בעגלה או במנשא יחליט מתי הוא נרדם ונותן לאמא שלו לשתות קפה).


רגשות ומחשבות אשם הם בהחלט חומרים רעילים.. רובם ככולם אינם משרתים אותנו נאמנה אלא גורמים לנו לסבל רב, אך יש להם עוצמה טורדנית. אני מנסה על כן לחשוב כיצד להשיב לך באופן שלא רק יניח את דעתך אלא גם את נפשך. משימת ההורות היא בעיני המשימה המורכבת מכולן (רעיה, בת, אחות..) והיא קשה במיוחד בתחילת החיים של הרך הנולד. נשים רבות חוות קשיים מהותיים בחודשים הראשונים לאימהותן, הקשורים בטיפול בתינוק- ובתוך כך ההנקה והשינה תופסים חלק נכבד. נשים רבות מדווחות על אובדן של חשק וחיוניות הקשור באופן הדוק לחוסר השינה, והדבר ניכר גם בתפקוד שלהן ובטיפול שלהן בעצמן. באופן אישי אני סבורה שכל פתרון שאת מוצאת לנכון שמתאים לך ולילדה שלך הוא פתרון נכון. הוא נכון משום שהוא מבטא שילוב של מענים לצרכים שלך ושלה- הצורך שלך בשינה והצורך שלה באכילה (וניכר לפי דברייך שהיא נהנית מהבקבוק). למעשה אין כאן מצוקה ממשית פרט לתחושות האשם שלך. גם בעלך מוכן לתת את חלקו במאמץ (ואגב על הדרך קורה דבר חשוב מאד וזה הקשר שנוצר בינו לבינה והיכולת שלו להשתלב כדמות מטפלת עבורה!) כעת, לאחר שביטאתי במפורש את עמדתי כי הפתרון שלך בהחלט נשמע לי לגיטימי ואף נושא יתרונות, אציע לך גם לנסות ולהקשיב לקושי שתיארת לגבי העדר כוחות. נסי לזהות- האם זוהי עייפות פיזית בלבד או שישנה גם השפעה שאת חווה על מצב הרוח שלך? אם מדובר בעייפות פיזית גרידא, והעזרה מבן הזוג מאפשרת לך להמשיך ולישון בחדווה- אשמח בשבילך אם תוכלי להמשיך בכך בלב שלם. אם מדובר בסימפטום שמספר על קשיים נוספים- אציע לך לשוחח על כך ולשקול פנייה לעזרה.


אין ספק כי לידת ילד שני למשפחה הינה שינוי משמעותי מאד, אמנם מבורך ורצוי אך גם נושא מורכבויות... עבור ביתך הבכורה מדובר בשלב זה בעיקר באובדן זכויות ומקום בלעדי שיש לה אצל הוריה. זה מאד טבעי והגיוני כי תגיב בכל דרך שהיא מוצאת- בכי, כעסים, רגישות יתר והתנהגויות שונות. אתחיל מהסוף, ואשתף באמירה שבזמנו מאד סייעה לי להתמודד בסיטואציה זו: אחותה הקטנה היא הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. היא פשוט עדיין לא יכולה להבין זאת. אבל את יכולה להחזיק בתוכך את הפרספקטיבה הזו עבורה וזה חשוב. בעוד זמן לא רב תהיה לה חברה, אחות לשתף ולהרגיש עימה שאינה לבדה בעולם, מישהי לשחק עימה כשההורים עייפים ועוד ועוד. כרגע ההמלצה היא לנסות להכיל את הקושי שלה. כלומר, לאפשר לה לבטא את עצמה בגבולות תומכים (להשגיח עליה למשל שאינה מנסה לדרוך עליה "במקרה"..) לנחם אותה ולומר לה שזה קשה לה עכשיו שיש לאמא תינוקת שצריכה אותה ושאת מבינה אותה שזה קשה. ובמקביל כל הזמן לחזק ולספר לה כמה אוהבים אותה ושמחים בה...שיש מקום לאהוב את שתיהן בקיצור. בנוסף.. להזמין אותה לקחת חלק בטיפול באחותה- שתביא לה בובה, שתעזור לנסות מוצץ, מקלחת- כל דבר שאת יכולה לשתף. אפילו סתם ללטף איפה שמותר. ועוד טיפ- לנסות לחפש ביום זמן כלשהו שאת יכולה להיות איתה לבד בלי הקטנה. שמישהו אחר ישגיח או כשהיא ישנה. אפילו חצי שעה. רק שתיכן. כמו פעם.. שתראה שהדברים ממשיכים והשמיים במקומם. והערה אחרונה לכם ההורים..זה קשה בטירוף. זה מעייף ומתיש. וזה יעבור.. בעוד מספר חודשים תהיו במקום אחר ותהנו מלהיות משפחה של ממש.. בהצלחה!


היי... לא בטוחה שהבנתי. השבוע נכנס לראשונה לגן? אם כן הרי ברור שיש קשר בין השינוי שחל בחייו לבין מצב רוחו. אם לא, גם כן איני חושבת שיש סיבה להילחץ. תינוקות עוברים כמונו שינויים ומצבי רוח. ככל שהם מתפתחים ונחשפים לעולם כך מתרחב טווח התחושות הפיזיות והנפשיות שלהם. אם כוונתך היא לפער בין ההתנהגות בבית ובגן גם לכך אין בהכרח סיבה לדאגה. ייתכן והוא מגיע עייף הביתה, ייתכן וזקוק למשהו... אני מציעה לעקוב ולראות מה קורה. אם הבכי לא נפסק ניתן ללכת לרופא. בכי הוא סוג של תקשורת בהעדר מילים. נסי להקשיב לבכי בכך שאת בוחנת מתי הוא מופיע, באיזו עוצמה ומהי הטונציה- האם זה כאב? עייפות? רעב? תסכול? אמנם הוא פעוט קטן אך אני מציעה לך לשאול אותו תוך כדי שאת שמה לב אליו.. להציע אפשרויות ולתת לו תחושה שאת נוכחת ומבררת לשלומו.


שלום לך. האם שאלת את בעלך מדוע הוא נרתע כל כך מהנשיקה? האם זה קשור לסטריליות או לחשש של בעלך שהנשיקה תהיה בעלת אופי מיני? מכל מקום, אני מציעה לברר את מקור ההתנגדות ולשוחח על כך. להורים יש חששות רבים וחשוב להכיר אותם ולהיות מודעים, זאת על מנת להבין מה דורש טיפול מול הילד ומה דורש עבודה שלנו עם עצמנו ..


נפתח באמירה כללית בסיסית- כל התחושות שאת מתארת הן נורמליות, הגיוניות ואולי אפילו מתבקשות לאור הסיטואציה. עברת לידה לא פשוטה, עם תהליך של שיקום שעוד לא הסתיים וכעת הגוף מתארגן להיריון נוסף. זו משימה אתגרית נפשית ופיזית. רצונך בילד נוסף בהחלט יכול לסייע להתמודד עם התחושות והפחדים אבל לא לבטל אותם. אגב, ככל שאנחנו מתבגרות וככל שיולדות- כך החששות והחרדות גוברים. אולי משהו במפגש הממשי עם האימהות ועם הצורך לגונן על הילדים הקטנים מפני העולם.. חשוב לכן לא להתבלבל בין מוטיבציה להרות וללדת ילד לבין הפחדים, אשר מובילים לא אחת לתחושות בלבול וחרטה. אני מציעה לא להישאר לבד עם הדברים, וכשם שאת משקמת את גופך- חשוב לתת התייחסות גם לשיקום הנפשי. חבל לדעתי לתת להתמודדויות שהיו בלידה הקודמת להיכנס ולחבל בהיריון הנוכחי וכדאי לייצר הפרדה בין הסיפורים. כמובן שחששות סביב ההיריון הנוכחי במידה מסויימת הם חלק מהתהליך ואיני בטוחה שאפשר או שנכון לנסות להכחידם. לפחדים עד רמה מסוימת יש גם פונקציה שומרת ומארגנת. לגבי טיפול, אציע לך לקרוא ולברר על שיטה הנקראת emdr, שיטת טיפול שעובדת בצורה איכותית ומשמעותית עם אירועי חיים/אירועים בעל פוטנציאל טראומטי. ידוע לי כי ישנן עבודות יעילות ספציפית לאירועים של היריון ולידה בגישה זו. בהצלחה.


שלום לך, אין אמא אחת דומה לשנייה, אין תינוק אחד דומה לאחר ועל כן גם נושא ההנקה הינו עולם שלם של התנסויות, מורכבויות והתלבטויות. יש נשים אשר זרימת החלב שלהן אינה מושפעת ממעבר לשאיבה בעוד אחרות (עליהן בהחלט אני יודעת) חשות שהשאיבה לא מצליחה להתחקות אחר היניקה מבחינת קצב ייצור החלב. אני הייתי מציעה, בהנחה כי חשוב לך לשמור על הזנת חלב אם, ללכת ליועצת הנקה, אשר תעבוד עימך באופן פרטני ותנסה לסייע- אם בהנקה ואם בשאיבה