על הספה - פורומי מומחים

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה מנהלת פורום רחלי שרון גרטי
מטפלת בעלת ניסיון רב במבוגרים ובבוגרים צעירים. עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית פורום אמהות, היריון ולידה
בשילוב גוף נפש ורוח, אמא לשלושה.


להיות אמא- פירושו כניסה לעולם רחב, אינסופי, של התמודדויות ומורכבויות. זוהי רכבת הרים רגשית בה אנו נעות במהירות בין רגעים של אושר, סיפוק עילאי, אהבה בעוצמה לא מוכרת ומשמעות קיומית ובין רגעים רבים של אי שקט, קונפליקטים, חוסר שליטה ופחד. המעבר בין תחושת הביטחון לבין הספק יכול להיות חד ומטלטל.

להיות אמא - פירושו מפגש מחודש עם הילדות שבנו, הילדות שבתוכנו- הניבטות אלינו מעיני הילדים שלנו ומתוך הקשר שאנו בונות עימם. זהו מפגש ייחודי ומרגש עם מי שהיינו ומי שעודנו, ולא פעם זהו מפגש המעורר חרדה ושאלות שאנו מפנות כלפי עצמנו- האם אני האם שקיוויתי להיות? האם ומתי אני פועלת כשם שאימי נהגה כלפיי?

פורום זה נועד לכן, אימהות ונשים חשובות, במטרה ללוות, לסייע ולעודד אתכן במסע האימהות, להיות אוזן קשבת וחושבת ביחד איתכן. רבות נכתב, נאמר ונשאל על מה הילד צריך. אבל כאן תישאל קודם לכן השאלה- מה אני, אמא, צריכה? וברור לכולנו כי כאשר אנחנו רגועות וברורות לעצמנו- גם לילדים שלנו ולמשפחות שלנו קל יותר.

אני מזמינה אתכן לשתף, להתלבט ולהתייעץ על כל נושא אישי המעסיק אתכן, ומאמינה כי בכוחן של התמיכה וההכוונה לאפשר לכן למצוא את הדרך הנכונה עבורכן.


 X

הי לך... החודשים הראשונים לאחר הלידה סובלים לרוב מאי ספיקה של הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו- אוכל, שינה, הגיינה. זאת ביחס הפוך לצורך שלנו על מנת שנוכל גם לטפל באחר החדש שנכנס לחיינו. החדשות הטובות הן כמובן שזהו מצב זמני שעובר. בחיי... זה יילך וישתפר עוד זמן לא רב. בינתיים אני מציעה את הדברים הבאים: לדחוק הצידה דברים פחות חשובים (כמו ניקיון הבית), להשתדל לישון או לפחות לנוח כשניתן, לבקש החלפה במשמרת בשעות השינה. כך נניח שאם את לא מיניקה אז שיקומו פעם אחת בלילה במקומך או שאם את מיניקה אז בין ההנקות לא לקום. עוד מומלץ לדאוג לך לאוכל מזין, מנחם ומשביע ולא להיות רעבה. וכמובן שאציין את החלק הנפשי והבינאישי- התמיכה רגשית חשובה מאין כמוה. נסי להיעזר בדמויות הקרובות לך וביחד לצלוח את התקופה הקשה.


אמא יקרה את מתארת מצוקה מאד קשה ומורכבת. מצד אחד אני מלאת פליאה לכוחות שלך וליכולת להמשיך ולתפקד כאם חרף הקשיים, ומאידך אני סבורה שהמצוקה שלך בלתי נסבלת ושאין זה נכון משום סיבה שתמשיכי ככה. כאישה בעלת מקצוע טיפולי אני מניחה שאת מאמינה בכוחו של טיפול נפשי לסייע לאדם. אני ממליצה שתעשי זאת בהקדם. ישנם טיפולים ממוקדי טראומה כגון emdr וחשיפה ממושכת. ישנה אפשרות טובה לפנות לפסיכיאטר ולהעריך את המצב הנפשי. אל תזניחי את עצמך. זה פוגע גם בך וגם יכול להשפיע על התפתחות בנך והקשר עימו. באמת שלא צריך לסבול ככה.


השאלה שאת מעלה נוגעת לענייני האכלה של התינוקת שלך.. זו אינה במדויק הטריטוריה המקצועית שלי לכן אתייחס לכך מנקודת המבט הנפשית.. לוקח זמן להכיר את התינוק ולהבין את הצרכים הפיזיים שלו. מתי הוא בוכה כי עייף? מתי הבכי הינו מתוך רעב? כאבי בטן? גם לתינוק לוקח זמן להבין מה מתחולל בו וכיצד הוא צריך לתקשר את הצרכים שלו מול האם כדי שתבין ותיענה לו. הדרך של התינוק והאם להבין זה את זה כרוכה בתסכול, בכאב וגם בהצלחות ובהקלה. זוהי תחילתה של ההורות ושל החיים של התינוק. החיפוש שלך אחר הקלה וסיפוק עבור התינוקת שלך הוא הדבר החשוב. בחיפוש הזה תמשיכי לבדוק אפשרויות ולנסות לראות למה היא מגיבה בחיוב. אני אישית (וזו כרגע עמדתי הלא פורמלית, כאם וכאשת מקצוע בתחום הנפש) מאמינה שבחודשיים שלושה הראשונים אין מקום לסדר יום קבוע ולא צריך לחכות 3 שעות בין האכלה להאכלה. בעיני כאשר היא בוכה, אם לא ברור עדיין שמדובר ברעב, שווה לבדוק כיוונים נוספים- עייפות, כאב בטן, אי נוחות. לנסות ולהרגיע. אם זה לא הולך- לנסות אוכל. אם היא אוכלת בשקיקה- שיהיה לה בתיאבון. היא עדיין בגיל מאד לא מסונכרן וזה ייקח זמן. אני לא בעד לכפות עליה סדר יום בשלב זה. המלצה נוספת היא ללוות את תהליך החיפוש אחר הפתרון עבורה במילים מרגיעות - דברי אליה, ספרי לה שאת כאן בשבילה, שאת בודקת מה היא רוצה עכשיו.. תני לה לחוש את המאמץ והנוכחות שלך. אני מאמינה שביחד תמצאו אט אט את השביל המשותף לכן. אם המצוקה אינה חולפת פני לייעוץ מקצועי בתחום.


סוגיית החלוקה בנטל בין בני הזוג, ככל שמדובר בגידול ילדים, הינה סוגיה רלבנטית כמעט בכל בית. זאת ועוד, נושא השינה בפרט (מי קם לילד) מעסיק הורים רבים משום שהקימה בלילה יכולה להיות מתישה ומרגיזה ואף לפגוע ביכולת לתפקד יום למחרת. בשנתיים הללו את מתארת שקמת אליה לבדך ואני תוהה מה השתנה כעת בחיים שלך או במחשבות שלך שאת פותחת שוב את הנושא? האם הדבר קשור באופן רחב יותר בקשר ביניכם, בשאלה לגבי חלוקת העומס וכיו"ב? אם כך הדבר, אני מציעה לפתוח את הדברים ולשוחח על כך. חשוב להבין, אם באמת יש לבעלך קושי מהותי לקום ולשמוע את הילדה, האם זה נכון להתעקש שיתחיל לעשות זאת כעת? מה הרווחים והמחירים של שינוי כזה? ואם את סבורה שהוא מתחמק מלקום בלילות ומוצאת עצמך כועסת עליו שוב ושוב- האם את יכולה לומר לו זאת ולברר איתו מה ניתן לעשות בעניין? שאלה נוספת שעלתה לי בצד העניין- מדוע ביתכם אינה ישנה לילה שלם בגיל זה? בגילה, על פניו, היא בהחלט יכולה לישון לילה שלם- הן לטובת עצמה והן לטובת ההורים שלה. אציע לכם בחום, אם אין בעיה ספציפית המקשה על כך, לעבור איתה תהליך של מעבר לשנת לילה רצופה. לילה טוב.


הי לך, את מתארת מציאות נפשית מאד מורכבת וקשה להכלה סביב נושא היריון ואימהות. ניכר מדברייך שהחוויה השלטת היא של פחד מפני העתיד, החשש שלא תוכלי לעמוד במשימה של ההורות כפי שאת מצפה מעצמך, שתתחרטי ולא תוכלי לסגת. אני יכולה להבין את זה. זה באמת מפחיד לפעמים להיות הורה (אם כי זה בהחלט לא רק מפחיד אלא בעיקר מאד מתגמל). לפעמים ההכחשה כמנגנון של הגנה היא דבר יעיל שכן הכחשה עוזרת לנו לעשות דברים שיכולים להיות מפחידים או מסוכנים עבורנו. למשל, על מנת להיכנס לרכב, לעלות על הכביש ולנהוג, עליי להכחיש באופן לא מודע את האפשרות והסבירות שאפגע בתאונת דרכים. אך לפעמים מנגנון ההכחשה האוטומטי לא מתפקד כהלכה מכל מיני סיבות (למשל אירועי חיים קודמים) ואז אנחנו חשופים מאד לחרדות שלנו. במקרה כזה צריך לפנות לטיפול וללמוד כיצד להכיל את הפחד ולהחזיר אותו למקום ממנו בא, מבלי שינהל את חיינו. אז לכן המלצתי לך היא אכן לפנות לעזרה של איש מקצוע. את מחזיקה את הקושי הזה זמן רב. מגיע לך ללמוד איך להתגבר עליו ולהמשיך בחייך.


נקודת ההתחלה של כל הנושא הרגיש הזה היא להבין שאת מאד מאד נורמלית. הפער בין מה שהחברה משדרת בעניין גידול תינוקות לבין המציאות הוא ענק ומתסכל ומעורר תחושות כישלון ואשמה. לא מדברים מספיק על התובענות שבגידול תינוק, על אובדן העצמי, על השעמום והתסכול, על הבדידות . פעם נשים היו מגדלות תינוקות באופן שבטי. אני בטוחה שהיה להן הרבה יותר קל. היום אנחנו נדרשות למצוא מסגרות חלופיות לשבט ולא תמיד זה זמין. נסי בכל זאת לשתף ולדבר ככל שאת יכולה ולמצוא עם מי להעביר את הימים. הקפידי לישון ולאכול הכי טוב שאת יכולה. נסי להיעזר בתמיכה שמסביבך. ישנה אפשרות לפנות למקורות תמיכה של אימהות בוגרות שמלוות אימהות צעירות כגון "מאם לאם". אם המצוקה גוברת פני לייעוץ ותמיכה נפשיים. מקווה שהתקופה הקשה תחלוף בהקדם ותוכלי להנות יותר מהתינוק שלך ובעיקר שיהיה לך יותר זמן לעצמך...


החוויה שאת מתארת כל כך מובנת טבעית והגיונית. רוב הנשים שילדו והיו בבית לבדן עם תינוקת קטנה יסכימו איתך שזה קשה מאד מאד. יש רגעים טובים שהולכים ומשתפרים אבל ההתחלה מורכבת ומתישה. ברמה הגופנית ההורמונלית ישנם שינויים רבים, ההסתגלות אורכת זמן. אני מציעה כמה דברים: ראשית לשתף את בעלך, לבקש את תמיכתו ונוכחותו המתאפשרת. שנית, לשתף חברות ולנסות לקבוע עם מי שאפשר. שלישית, לראות כיצד את יכולה להעביר את היום והזמן עם נשים אחרות כמו שכנות. זו לא צריכה להיות חברת נפש אלא מישהי להעביר זמן בנעימים. רביעית, להמתין עוד קצת שהקטנה תגדל ואז תוכלו לצאת יותר ביחד מהבית וזה לכשעצמו מאד מאד עוזר. גם אם זה בשביל שיטוט בין חנויות או בפארק. חמישית, ישנם פרוייקטים יפהפיים וחברתיים בתחום זה, כמו למשל "מאם לאם" במהלכם נפגשות אימהות ותיקות עם אימהות צעירות בדיוק בשביל מטרה זו. ולסיום, תני לעצמך עוד קצת זמן להתרגל. דעי לך שרוב הסיכויים הם שהמצב יילך וישתפר עוד מספר לא רב של שבועות. כמובן שאם המצוקה גוברת או מתמשכת אציע לך לפנוץ לאיש מקצוע בתחום הנפש שיסייע לך. המון בהצלחה


הי . בואי נתחיל מלדבר על כמה שמה שאת עוברת הוא נורמלי ותקין לחלוטין. השינה היא מהצרכים הכי קריטיים ובסיסיים לאדם וכשהיא נפגעת בצורה דרמטית כל כך נפגעים גם תפקודים נוספים כמו מצב רוח, סבלנות, יכולת הכלה ולעיתים בכלל הרצון למשהו.. חודשיים וחצי לאחר לידה עדיין אין סנכרון וחזרה לשגרה ברמה ההורמונלית, הפיזית ובוודאי שלא הרגשית. על כך נוסיף את העדר החברה שאת חשה מתוך מציאות בה את היחידה שילדה בתקופה זו. זה משמעותי מאד!. בחברות קדומות מעגל הנשים היה מגדל ביחד עם האם הטרייה את ילדיה ובעולם המערבי הדבר בולט בחסרונו. חלק מרכזי מהפתרון למצב הינו הזמן. הזמן שיעבור קרוב לוודאי ישפר את הדברים, ישנה את המציאות המורכבת הזו ויעשה לך יותר קל. קשה לומר מתי זה יקרה משום שזה מאד אישי ותלוי בתינוק ובעוד גורמים, אך בוודאי שככל שהתינוקת תהיה לך ברורה יותר, צרכיה יהיו מתוזמנים יותר ואת תהיי בטוחה יותר בהורות שלך. עניינים צפויים לחזור לשליטה אט אט וזה ישפיע על מצב הרוח והלוואי גם על השינה. אבל אני סבורה שאת יכולה גם ליזום צעדים משלך שיסייעו לך במצב כיום. רכיב משמעותי אחד הינו בקשת תמיכה ונוכחות מהקרובים לך. נסי לשתף את בעלך את חברותייך במה שעובר עלייך ובקשי את המענה הדרוש לך מהם. זו יכולה להיות כוס קפה קטנה, עזרה בקיפול כביסה או חיבוק ארוך. אלו רגעים קטנים אבל ממלאים. בנוסף, נסי לחשוב על פעילות מחוץ לבית, גם אם קטנה. גם אם סתם בשביל איזה סידור לא משמעותי במיוחד. בזמנו קראנו לזה "סיבוב חמאה"- בשביל לצאת מהבית. אלו ימים יפים ושמשיים, קחי אותה בעגלה וצאו מן הבית. אל תנסי להיות יעילה או משמעותית לסדר ולניקיון. הכי חשוב כרגע שיהיה לך טוב ושתחושי מחוזקת. ולסיום, אמירה שתישמע אולי סתמית אך בעיניי עוזרת.. כרגע זה מה שיש, אלו הם פני הדברים. את יכולה לנסות ולשפר אותם אבל בעיקר לקבל את זה שכזו היא התקופה ואת מגדלת לראשונה בחייך ילד. האמיני בעצמך שיש בך היכולת להתמודד עם הקשיים והמורכבות. כמובן שאם לאורך זמן הדברים לא משתפרים כלל או מחמירים אציע לך לפנות לעזרה נפשית כדי לתמוך בך ולסייע לך. בהצלחה..


חרדות סביב לידה והיריון הינן תופעה מאד שכיחה והגיונית. יתרה מכך, הימים שלאחר הלידה הינם ימים סוערים מבחינה הורמונלית נפשית ופיזית, וזוהי קרקע פוריה להופעתם של פחדים רבים. ברוב המקרים הסערה שוככת אט אט וישנו חיפוש אחר איזון מחודש בתוך ההורות המתהווה. אם החרדות מציפות אותך מדיי ואינן מאפשרות תפקוד עצמי תקין או מפריעות מאד לטיפול בתינוק כדאי לפנות לייעוץ. בכל מקרה אמליץ שלא להישאר לבד עם התחושות הללו אלא לשתף בני משפחה וקרובים אשר יוכלו לתמוך ולסייע באופן טבעי.


היי... להיות אמא הינה משימה מורכבת, קשה, מאתגרת ומתגמלת. מבחינה פיזיולוגית האימהות מתרחשת עם הלידה, אולי עוד בתקופת ההיריון. מבחינה פסיכולוגית עם זאת מדובר בתהליך הרבה יותר ארוך, רצוף שינויים ומהמורות. זה דורש לא רק הרבה סבלנות אלא גם קבלה של עצמך את עצמך במצבים חדשים שאולי לא חווית עד היום- עם שינויים הורמונליים, מצבי רוח מתחלפים, עייפות ורעב חדשים וכן, כפי שאמרת, הרבה מאד בדידות. יכולתי מאד להזדהות עימך- בהיותך היחידה שיכולה להיניק את התינוק שלך טמונה בדידות רבה. בדידות שיש בה גם הרבה כוח ועוצמה שבהענקת חיים. כל מילה שכתבת, כל תחושה שתיארת- הכל בטווח הנורמלי והמתבקש בהיותך שבועיים לאחר לידה. התחושות הללו יכולות להימשך עוד זמן מה. נדמה לי כי מה שבדרך כלל קורה הוא שלתוך בליל התחושות הללו נכנסות אט אט תחושות אחרות, במקביל להתפתחות התינוק. כך למשל החיוך הראשון שלו, סביב גיל חודש, מעניק כוחות חדשים ומסמן תחילה של קשר עם הילד. אני מציעה לך לפני הכל להיות עם חמלה וקבלה כלפי עצמך. לבחון כיצד את יכולה להקל על עצמך ומה שעובד לך- לעשות ממנו עוד. דברי עם הסביבה הקרובה שלך ובקשי תמיכה נפשית ולא רק עזרה קונקרטית. אני מבטיחה לך שהתקופה הזו תעבור ויגיעו ימים מוצלחים ומספקים. בהצלחה!


קראתי בעיון את שאלתך ותהיתי מה את מרגישה באופן כללי, מה מצב רוחך? מצד אחד את מספרת שאת נהנית מאד עם הילדה בבית, אך מאידך את כותבת שאין לך חשק לעשות כלום. למה את מתכוונת? האם רק לתחום העבודה או שאין לך חשק בכלל (לטיפול בילדה, בבית, ליחסים עם בן הזוג, חברים וכד') אם הכיוון הוא שאת בסה"כ במצב רוח תקין, נהנית בבית עם הילדה ופשוט לא רוצה לחזור לעבוד- הרי שאם אינך נתונה במגבלות כלשהן המחייבות אותך לחזור לעבוד (הכרח כלכלי לדוג) אני אציע שתאפשרי לעצמך להישאר בבית. מדוע לא? ההנאה מגידול ילד היא קסומה ומופלאה והיא לעולם חוזרת. גם אם יהיו ילדים נוספים הרי זוהי חוויה חד פעמית עם הילדה הנוכחית. שוק העבודה אמנם אינו פשוט ואיני יודעת במה את עוסקת אך מניסיוני ומתפיסתי ישנן הזדמנויות רבות לחזור לחיפוש עבודה וצריך להרגיש מתי זה נכון מבחינה נפשית, לא רק מבחינת לוח הזמנים או לוח השנה הקלנדרי. אשר לאפשרות השנייה- אם את מרגישה מדוכאת וחסרת כוחות, והקושי לחפש עבודה הינו סימפטום לדבר רחב יותר- אני מציעה לפנות לאיש מקצוע ולברר מה את עוברת וכיצד לסייע לך. בהצלחה.


תיאורך את המאבק על השינה של תינוקך במהלך היום הזכיר לי חוויות דומות.. אכן, מתסכל מאד, מתיש, מוציא את החשק מהכל.. אני ממש לא מתכוונת להציע לך עוד טיפים (אולי רק אחד אם לא אתאפק)- נשמע שאת כבר מנסה/ניסית את הכל. אני רוצה להציע לך לעשות את ההפך. להציע לך להרפות. לשחרר את הצורך שלך לשלוט בשינה שלו במהלך היום. מי אמר שכל התינוקות חייבים לישון באופן מסוים ובשעות מסוימות?? ידוע כי ישנם הבדלים רבים בין תינוקות בכל הפרמטרים הקיימים- אכילה, שינה, ויסות תחושתי ועוד. באופן כללי אני סבורה כי עד גיל ארבעה-חמישה חודשים התינוק עובר תהליכים פנימיים של הסתגלות לעולם ולעצמו ולא כדאי להתעקש יותר מדיי על חינוך. אפשר לנסות בהחלט, אבל גם לדעת מתי המלחמה הזו גובה מחירים או שאינה יעילה. אני מציעה לך לא להילחם עמו שיירדם אלא לנסות ולהקשיב וללמוד אותו- מתי הוא באמת עייף? כאשר הוא עייף (לפני שהוא מגיע לשלב של העצבים ועייפות היתר) להשכיב אותו לישון באחת מהדרכים שאת מכירה שטובה עבורו (בהחלט כולל הנדנדה) וכשהוא מתעורר- להמשיך איתו את היום. יכול להיות שהוא מעדיף שינות קצרות. הדבר מתיישב לדעתי עם שנת הלילה שלו שהיא בהחלט טובה באופן יחסי. וכך, לנוע עימו ולהסתגל עימו לראשית החיים. השינה שלו תשתנה עוד עשרות פעמים במהלך התקופה הקרובה. יום אחד הוא יהיה ילד מתבגר שלא תצליחי להעיר... (טיפ קטן בכל זאת שאינו מחייב- להסתובב בחוץ.. לבלות ולהנות והוא בעגלה או במנשא יחליט מתי הוא נרדם ונותן לאמא שלו לשתות קפה).