על הספה - פורומי מומחים

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה מנהלת פורום רחלי שרון גרטי
מטפלת בעלת ניסיון רב במבוגרים ובבוגרים צעירים. עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית פורום אמהות, היריון ולידה
בשילוב גוף נפש ורוח, אמא לשלושה.


להיות אמא- פירושו כניסה לעולם רחב, אינסופי, של התמודדויות ומורכבויות. זוהי רכבת הרים רגשית בה אנו נעות במהירות בין רגעים של אושר, סיפוק עילאי, אהבה בעוצמה לא מוכרת ומשמעות קיומית ובין רגעים רבים של אי שקט, קונפליקטים, חוסר שליטה ופחד. המעבר בין תחושת הביטחון לבין הספק יכול להיות חד ומטלטל.

להיות אמא - פירושו מפגש מחודש עם הילדות שבנו, הילדות שבתוכנו- הניבטות אלינו מעיני הילדים שלנו ומתוך הקשר שאנו בונות עימם. זהו מפגש ייחודי ומרגש עם מי שהיינו ומי שעודנו, ולא פעם זהו מפגש המעורר חרדה ושאלות שאנו מפנות כלפי עצמנו- האם אני האם שקיוויתי להיות? האם ומתי אני פועלת כשם שאימי נהגה כלפיי?

פורום זה נועד לכן, אימהות ונשים חשובות, במטרה ללוות, לסייע ולעודד אתכן במסע האימהות, להיות אוזן קשבת וחושבת ביחד איתכן. רבות נכתב, נאמר ונשאל על מה הילד צריך. אבל כאן תישאל קודם לכן השאלה- מה אני, אמא, צריכה? וברור לכולנו כי כאשר אנחנו רגועות וברורות לעצמנו- גם לילדים שלנו ולמשפחות שלנו קל יותר.

אני מזמינה אתכן לשתף, להתלבט ולהתייעץ על כל נושא אישי המעסיק אתכן, ומאמינה כי בכוחן של התמיכה וההכוונה לאפשר לכן למצוא את הדרך הנכונה עבורכן.


 X

תיארת בצורה כנה וקולחת את מה שנשים רבות מרגישות וחוות סביב היריון ולידה, אבל לא תמיד מדברות עליו, וחבל. כל מה שאת מרגישה הוא נורמלי לגמרי. הכניסה להורות נושאת משמעויות רבות, בוודאי לאם, שחייה מתהפכים באחת. אין סתירה בין תינוק חמוד לבין תחושה של אבל על אורח החיים שנגמר, הזוגיות שנדחקת הצידה והקשיים הפיזיים או העייפות הרבה. אני לכן דווקא מציעה לך להרפות מהציפיות שלך להרגיש אחרת. אין לנו שליטה על הרגשות שלנו, על כן עדיף לקבל אותם .. לשם כך אני מציעה להיפרד יפה לשלום מהשיפוטיות שאת אולי מחזיקה בנוגע לתחושתך. זה מה שיש כרגע ונראה שזה לא פוגע בתפקוד או בטיפול בתינוק. ייתכן וכדאי לשוחח על הדברים בקשר הזוגי וגם אולי חברה טובה איתה תקבלי לגיטימציה ... אומר ואוסיף- דברים רבים עוד יקרו בקשר עם התינוק. הוא יגדל, הקשר יתפתח ותחושותייך צפויים להשתנות. אם את חשה במצוקה שאינה עוברת תמיד ניתן לפנות לעזרה מקצועית שתסייע לך.




את מתארת תופעה שבעיקרה הינה נורמלית ומהווה חלק מהתפתחות תקינה- הילדה בגיל שבו היא מתחילה לזהות את הרצונות שלה. משום כך היא מבטאת את העדיפות הברורה שיש לה להנקה על פני בקבוק. אין הדבר אומר שעלייך להישאר בבית לצמיתות, אלא שיש למצוא את הדרך ביחד איתה להרחיב את המענים שהיא מקבלת בעניין זה. ככל הנראה שתפגשי את התסכול שלה מכך שאינה מקבלת בדיוק את הדבר שהיא רוצה, אך ברוב המקרים- אם תהיה עקביות מצידכם- היא תתרצה ותיקח את מה שנותנים לה. ייתכן ורצוי לתרגל זאת מספר פעמים וכשאת לא נמצאת לידה ולא זו שנותנת לה את הבקבוק (אז ברור לה שהאפשרות שהיא רוצה נמצאת ולא תבין מדוע אינה יכולה לקבל אותה). כדאי להכין את בני המשפחה שזה יכול להיות מתסכל אך אני מאמינה שכשהיא תהיה רעבה מספיק היא תעדיף לאכול ותנטוש את המאבק.


את מתארת מצוקה משמעותית ביותר המצריכה לדעתי מענה מקצועי אישי עבורך חיבור המשפחה. את יכולה לפנות לטיפול פרטי, לטיפול דרך מרפאות לבריאות הנפש של קופת החולים שלך או דרך היחידה לטיפול משפחתי ששייכת לעירייה היכן שאת גרה. אני מציעה לא לדחות אלא לגשת ולקבל עזרה בקשיים שאת מתארת.


קשה לי להעריך את מצבך לפי תיאור זה. השאלה לגבי מידת הנורמליות צריכה להיבחן בהתאם אלייך, להיסטוריה שלך, לסימפטומים אחרים, לבדיקות קודמות וכד'. לכן חשוב ללכת לרופא ולהיבדק. לגבי התיאבון - האם זה קשור למצב רוח או לנושאים אחרים? במסגרת פורום זה אציע כי אם אין לך תיאבון משום שאת סובלת מדכדוך או מחרדה וכיו"ב אזי כדאי ללכת להתייעץ עם איש מקצוע בתחום בריאות הנפש.


אין ספק כי בנכם נמצא בתקופה של שינויים, יחד עימכם, ועל כן תגובותיו נורמליות ותואמות הסיטואציה. השאלה לגבי מידת האיזון בין הרגעה של חרדת הילד לבין ציפייה להתמודדות תלווה אתכם כהורים לאורך החיים שלו..וזו שאלה שאין לה מענה מדוייק אלא שעליה להיות , בעיניי, חלק מההורות החושבת והבודקת שלכם . אני מציעה להיות קשובים אליו ואליכם. לדבר איתו על זה שאולי קשה לו עכשיו בגלל שעברתם בית, בגלל שעוד מעט יהיה לו אח קטן.. ששינויים זה מפחיד אבל זה גם דבר טוב ושאתם כאן איתו כל הזמן. אולי כדאי בתקופה הזו להישאר לידו יותר עד שהוא נרדם, להשקיע בטקס הלילה (סיפורים, שירים). לפעמים גם תרשו לעצמכם ולו לישון איתכם במיטה (אם זה מקובל עליכם ונוח לכם כמובן) ולעיתים תרגישו שאפשר לדרוש ממנו יותר, בהדרגה.. חשוב לזכור שזהו מצב חולף. אם הוא מצליח להירדם בחדר- אל תשכחו להתפעל מזה למחרת.


בתיאורך חסרים פרטים שחשוב להתייחס אליהם- האם ביררת עם הילדה מדוע אינה רוצה ללכת לגן? האם הגננת מבחינתה סיפרה מה קרה? אני מציעה לבדוק אם קרה משהו בגן שאליו היא מגיבה. ומדוע הגננת חושבת שהפתרון היחיד הוא לעבור גן?! בהמשך, אני מציעה לשוחח עימה על הדברים, לבחון ביחד עימה מה קשה לה בגן הנוכחי. ישנה מרדנות שהיא טבעית לגיל (בת כמה היא ? ) ושוב, ייתכן שזה מתיישב על חוויה לא נעימה שהיא מנסה להימנע ממנה (לדוגמא- ריב עם ילד מהגן שלא קיבל מענה והותיר אותה דחויה וכו'..) . לאחר הבירור והשיח שתעשי עימה השלב הבא יהיה להסביר שכולנו הולכים בבוקר לעניינים שלנו, לגן ולעבודה, ושזה חלק מהחיים. הציעי לה דרכים שיכולות להקל עליה את ההליכה לגן ואת הפרידה ממך, שלהערכתי מעוררת בה חרדה בשלב זה (אולי גם בשל ההיריון שלך) - דרכים כאלו יכולות להיות התארגנות בערב שלפני (בגדים) , משחק משותף איתה בגן, לתת לה להוביל אותך למשחקים שהיא רוצה ואפשר חוויה של שליטה. לפני הפרידה בגן צייני שאת עוד כך וכך דקות הולכת. היעזרי בגננת כדי שתחליף אותך כשאת הולכת וחשוב לא לחזור אחורנית מרגע שהלכת. ספרי לה שאת גאה בה כשאת אוספת אותה מהגן ונסי לתת לה חיזוקים על כך.



שלום רב, החיוך החברתי מופיע לראשונה מגיל 6 שבועות והלאה. גילו המתוקן של בנך הוא 6 שבועות - לכן הייתי מחכה קצת ונותנת לו צ׳אנס להגיע תשובה מאת: ד"ר רונית רוט חנניה


כתבת ברגישות ובכאב אודות הכמיהה הבסיסית כל כך של האימהות- לקבל אהבה ויחס מהתינוק שלך. את זקוקה ממנו לפידבק של קשר וחשה שאינך מצליחה בכך כפי שאת מצפה. אכן, המציאות הדיאדית (יחסי אם ילד) מורכבת מרגעים שונים, מתקופות. זוהי מערכת יחסים אשר כמו כל קשר- מאופיינת בתנועה בין מצבים רגשיים מגוונים. אם מסתכלים על הקשר מפרספקטיבה של יחסים ארוכי טווח- הרי שתקופה כזו יכולה ביחסים שלכם יכולה לקבל מקום מגודר, ספציפי, בתוך ים של מצבים בקשר. משמע שיהיו לכם עוד תקופות שונות בקשר. אז ראשית אני מציעה לך לנסות ולהכיל את המצב הנוכחי ביניכם ולאפשר לבן זוגך להנות מהיתרון הזמני שיש לו עלייך. נסי לבחון אפשרות שבה את לא מאויימת מהחיבה שהוא מפגין כלפי אביו אלא התבונני בכך. ייתכן ותלמדי משהו לגבי הקשר שלך איתו, משהו שתוכלי לקחת לקשר ביניכם. אני מבינה מדברייך שאת קושרת את יציאתך מן הבית ליומיים מלאים יחד עם ההתעלמות שלו ממך. זו יכולה להיות אפשרות, ואפשר לחשוב עליה. למשל, ניתן לשאול האם זהו יחס שאת מקבלת ביומיים הללו כשאת בלימודים ולאחריהם או גם לאחר שאתם מספר ימים רצופים ביחד? האם את חווה ממנו כעס? או שאולי הוא עסוק עם עצמו ונהנה מתחושת ביטחון בעצם נוכחותך? אני מקווה שאיני מתסכלת אותך אך אין לי באמת דרך לדעת מה תינוקך חווה, מה גם שהתשובה לכשעצמה אינה הדבר החשוב היחיד. חשוב העיסוק שלך בנושא, התגובה שלך אליו.. אני מציעה לך לנסות ולהרגע, לא להכניס אתכם ללחץ שלא יקדם אתכם. פשוט המשיכי להיות בשבילו ותני לו לבדוק איך הוא מתמקם מולך, מול אביו ומול העולם. את יכולה כשאת חוזרת הביתה לומר לו משהו בסגנון "אמא לא היתה בבית כי הייתה בלימודים. התגעגעתי אליך מאד וגם לך אולי היה עצוב שאמא הלכה- אבל עכשיו אני כאן ואני רוצה שנהיה ביחד/נשחק/..." אני בטוחה שהנוכחות והטיפול שלך, כמו גם התעקשותך על הקשר עימו גם כאשר הוא מגיב במחאה, יעשו את שלהם.