על הספה - פורומי מומחים

טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי לילדים

טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי לילדים

טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי לילדים מנהלת פורום מיכל דביר קורן
פסיכולוגית התפתחותית מומחית מומחית בטיפול ובאבחון ילדים ופעוטות, ובהדרכת הורים טיפול פסיכולוגי ילדים/ טיפול רגשי לילדים
וצוותים חינוכיים וטיפוליים. מנוסה בטיפול דיאדי ובטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים.


במציאות הכללית השוחקת, הורות לא חייבת להיות עוד משימה שמעמיסה על סדר היום. הקשר בין הורים לילדים הוא ייחודי ונדיר וכשהעניינים יוצאים מכלל שליטה, חשוב להחזירם למסלול חיובי של הנאה, מגוון רגשות וחוויות משותפות.

טיפול התפתחותי משמעו מפגש, מפגש בין הורה לילדו, מפגש בין ההורה לבין הילד שהיה בעצמו, בין ההורה לבין ההורה שהיה לו. המפגש הזה לא תמיד קל, ולפעמים מלווה במכשולים ומהמורות שמציבה המציאות. כל ילד מביא איתו לעולם את הייחודיות שלו, וכל הורה מחפש את הדרך לעשות עבורו את הטוב ביותר

 X

דרור שלום, הסדרים שנקבעים בהסכמים של הורות משותפת וברורים מאוד למבוגרים, לא תמיד ברורים עבור פעוטות צעירים. הקשר המצוין שכל אחד מכם ייסד עם בנך יאפשר לו בעתיד להבין את המורכבות יותר לעומק, אבל יתכן שכיום, בגילו הצעיר, זה עדיין מצב מבלבל. הוא לא 'רגיל' למציאות שבה שניכם, אתה וגם אימו, יכולים "להתקיים" במקום אחד, מבחינתו בכל פעם שהורה אחד נוכח זה כנראה בגלל שהשני לא "קיים" והמצבים הספורדיים האלה כנראה מבלבלים. בנוסף, המצבים שתיארת הינם רוויי-התרגשות ממילא, למשל סביב מסיבה או חגיגה וכנראה שגם כן מוסיפים למתח. בהנחה שהיחסים של שניכם עמוקים וטובים איתו, ושאתם משתפים פעולה בצורה טובה כדי לדאוג לרווחתו, אני בטוחה שככול שיגדל יצליח לגשר על הפער הזה במורכבות וליהנות מנוכחות שניכם גם יחד. אני מציעה בינתיים לנסות להכין אותו כל שביכולתכם, ולהסביר במילים את המתרחש ואת הצפוי לבוא - מחר ניפגש במסיבת חנוכה בגן, גם אני וגם אימא נהיה שם יחד, ואולי זה יהיה קצת מבלבל בהתחלה, אבל לשנינו חשוב לחגוג איתך את החג. בהצלחה, מיכל


שלום רב, פחד מפני מפלצות אינו שכיח בגיל 11, בגילה מרבית הילדים מבינים לגמריי שמפלצות הן יציר דימיונם הפרטי, ומצליחים להפריד את הדמיון מהמציאות. לפיכך, אני מניחה שהיא נאחזת באמירה הזו על מנת לגייס התייחסות לפחד שלה שקיים, אך הוא כנראה מורכב מעיניינים אחרים לגמריי, שהינם תואמי גיל. לא ציינת עד כמה מדובר בילדה שמתמודדת עם חרדות או עם קשיים אחרים, אבל אני חושבת שהעובדה שהיא נאלצת לישון אתכם בהכרח מפריעה גם לה, ומאותת על תחושת מצוקה. אני מציעה לפנות להתייעצות מקצועית, אולי בתור התחלה עם יועצת בית הספר שתנסה לחשוב אתכם על התפקוד שלה בשאר תחומי החיים ותעזור לכם לפנות למטפל באיזור המגורים שלכם. בהצלחה מיכל



דנה שלום, קשה מאוד להיפטר ממחשבה טורדנית כיון שכשמנסים לגרש אותה היא הרי חוזרת ומופיעה. המטרה תהיה ללמד את בתך ללמוד לחיות ולהתנהל לצד המחשבות האלה: כולנו חושבים מידיי פעם על מחשבות מפחידות, ואפילו על המוות, אבל זה לא גורם לנו לא לחיות את חיינו או להימנע מפעילויות אחרות. במידה וזה לא חולף מוטב לפנות להתייעצות. בהצלחה, מיכל


דפנה שלום, כפי שציינת בנך 'עבר' הרבה באחרונה, לידת אח ומעבר לגן. אלו הם שני אירועים דרמטיים ביותר בחייו של פעוט שדורשים ממנו הסתגלות ומאמץ רב. אני חושבת שדפוסי התגובה שלו אומנם קשים לכם ולו, אבל כנראה מאפשרים את מידת יכולתו לתפקד בכל זאת מחוץ לבית. הוא זקוק לזמן, תשומת לב והכלה רבה ככול הניתן, ובהדרגה יוכל לקבל על עצמו את המציאות החדשה והמורכבת. בהצלחה, מיכל


שלום שרון, אני מניחה שהעיניין התחיל באופן אקראי-כדרך של חקירה טבעית, והפך והתקבע לדפוס קבטע ואף לטקס. קשה אומנם שלא להגיב לזה באיסור ואף בכעס, אבל בהנחה שמדובר בפעוט עם התפתחות תקינה, אני חושבת שצריך לנסות פשוט להתעלם. סביר שהוא גם קצת נהנה מהתגובה שלכם ומהעובדה שמדובר ברעיון פרטי שלו, שהוא המציא, וכעת על מנת להכחיד את זה תאלצו להפחית את התגובות. במידה ואתם חוששים לגבי עוד הבטים בהתפתחותו אני מציעה לפנות להתייעצות. בהצלחה, מיכל


הי ורד, הכנת שיעורים משותפת של הורים וילדים יכולה להידרדר בקלות למאבק כוחות שמאוד פוגע ביחסים ובאוירה בבית. בהינתן שאכן יש לו קושי אמיתי, אני מציעה לפנות לסיוע של מורה להוראה מתקנת כדי לחשוב איתה על אמצעי למידה יעילים יותר וכן להוציא את המאבק הזה מהבית. גם ילדים נבונים ואינטליגנטים מתמודדים לעיתים עם לקויות למידה ובמידת הצורך אפשר גם לפנות להערכה איבחונית מקיפה יותר ולקבל התאמות בבית הספר. ניתן גם להתייעץ עם היועצת. בהצלחה, מיכל


אבי שלום, ההחלטה האם לפנות לטיפול קדורה במידה בה החרדה המוגברת מחומרי ניקוי משבשת לבנך ולכם את השגרה. אם מדובר ברתיעה קלה שהוא מצליח לווסת אחרי תיווך קל ושיחה מרגיעה אתכם יתכן שאין צורך, אולם אם מדובר בהתקפים תדירים של פחד שמעוררים הימנעות-לא רוצה ללכת לבית הספר כדי שלא לפגוש את המנקה, מסרב להסתפר וכו', כדאי לפנות לייעוץ. בהצלחה, מיכל


מיכל שלום, דפוסים אלה אופיינים אצל ילדים שמפתחים הרגל תגובה לאי שביעות הרצון שלהם, יתכן והתגובה הראשונית שלכם שביטאה את הלחץ והבהלה היוותה מעין חיזוק להתנהגות והוא כעת משחזר את זה. מאחר ומדובר בפעוט מאוד צעיר, וחשובה מאוד ההזדמנות שלו לרכישת יחסי אמון ובטחון אתכם, אני מציעה להקפיד על נוכחותכם המרגיעה במצבים האלה. למשל, גם את אתם מחליטים לא להוציאו מהעגלה, לרכון לעברו ולדבר, להמשיך ללטף ולהסביר ברוגע שאת מבינה שהוא רוצה לרגת עכשיו אבל העגלה שומרת עליו. בגילו הוא למד שעדיף להיות אתכם ולא לבד ולכן מנסה להשיג את קרבתכם בכל דרך. במידה וזה לא חולף בקרוב אני מציעה לפנות להתייעצות. בהצלחה מיכל


מיכל שלום, עולמם הדימיוני של ילדים מעשיר אותם ומזמן סיטוציות מהנות: למשל, לדמיין במהלך משחק שהכדור הוא מפלצת מתגלגלת, ומאידך עשוי להציף כאשר נראה באופן מוחשי שהכדור הוא מפלצת מתגלגלת. אני מציעה לנסות לשחק עם האפשרויות האלה יחד איתה. לומר לה ששמת לב לפחד החדש ושאת רוצה לעזור לה, ללכת יחד לנפח במשאבה כדור בקצב שמתאים לה ואינו מאיים, ולהיות קשובים לתגובות שלה. אפשר להציע לה להדביק על הכדור עיניים/אוזניים/פה ולהחליף אותם באופן מישחקי, בין אם אלו הם פרצופים מפחידים ובין אם דווקא חמודים או מצחיקים. בהצלחה! מיכל


ענת שלום, העובדה שאתם זיהתם את המצבים שמעוררים בו חשש ובהלה, תעזור לכם להסביר לו את זה: 'אתה ילד שנלחץ כש.... '. אם הוא ילמד על עצמו שזה קורה לו או שהוא נבהל, הוא ידע גם להכין את עצמו לעיניין הזה. העובדה שהוא חכם ורגיל להצליח, ובוודאי מקבל על כך חיזוקים ונתפעלות מהסביבה, מגבילה את יכולתו לשאת עמימות ומעוררת בהלה: הוא לא רגיל שלא להצליח או להבין, וצריך בזה עזרה. בהצלחה, מיכל


שלום עינת, כפי שציינת, הקנאה כלפיי האחות הצעירה נוכחת מאוד בחייכם, ועל כן מקבלת ביטוי הן ברצון להישאר בבית והן בתוקפנות שמפגין כלפיה. הסירוב ללכת לגן מופיע פעמים רבות לא בגלל שלא טוב בגן, אלא כי יותר טוב בבית, וזה ברור ומובן בהקשר הנוכחי. בהקשר לתוקפנות, כדאי לנסות להקטין את התגובות שלכם לתוקפנות ולחזק את המצבים בהם הוא מפגין התנהגות נחמדה וחיובית כלפיה, כמו לחלוק או לשתף. כמובן שצריך להגיב במצבים של אלימות, גם כדי להגן עליה, וגם כדי לסייע לו שלא לחוש כה אכזרי ו"רע". בהצלחה, מיכל