על הספה - פורומי מומחים

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה

פורום אמהות, היריון ולידה מנהלת פורום רחלי שרון גרטי
מטפלת בעלת ניסיון רב במבוגרים ובבוגרים צעירים. עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית פורום אמהות, היריון ולידה
בשילוב גוף נפש ורוח, אמא לשלושה.


להיות אמא- פירושו כניסה לעולם רחב, אינסופי, של התמודדויות ומורכבויות. זוהי רכבת הרים רגשית בה אנו נעות במהירות בין רגעים של אושר, סיפוק עילאי, אהבה בעוצמה לא מוכרת ומשמעות קיומית ובין רגעים רבים של אי שקט, קונפליקטים, חוסר שליטה ופחד. המעבר בין תחושת הביטחון לבין הספק יכול להיות חד ומטלטל.

להיות אמא - פירושו מפגש מחודש עם הילדות שבנו, הילדות שבתוכנו- הניבטות אלינו מעיני הילדים שלנו ומתוך הקשר שאנו בונות עימם. זהו מפגש ייחודי ומרגש עם מי שהיינו ומי שעודנו, ולא פעם זהו מפגש המעורר חרדה ושאלות שאנו מפנות כלפי עצמנו- האם אני האם שקיוויתי להיות? האם ומתי אני פועלת כשם שאימי נהגה כלפיי?

פורום זה נועד לכן, אימהות ונשים חשובות, במטרה ללוות, לסייע ולעודד אתכן במסע האימהות, להיות אוזן קשבת וחושבת ביחד איתכן. רבות נכתב, נאמר ונשאל על מה הילד צריך. אבל כאן תישאל קודם לכן השאלה- מה אני, אמא, צריכה? וברור לכולנו כי כאשר אנחנו רגועות וברורות לעצמנו- גם לילדים שלנו ולמשפחות שלנו קל יותר.

אני מזמינה אתכן לשתף, להתלבט ולהתייעץ על כל נושא אישי המעסיק אתכן, ומאמינה כי בכוחן של התמיכה וההכוונה לאפשר לכן למצוא את הדרך הנכונה עבורכן.


 X

חשוב לי לומר לך כי עצם החיפוש אחר פתרון הוא כבר תחילתו של הפתרון למצב עימו את מתמודדת. הקשר שנבנה עם התינוק הינו תהליך של בירור צרכים ומתן מענים. זהו תהליך שדורש זמן ומאפשר את ההתפתחות של התינוק ושל הקשר עימו. אני מציעה לך לנסות דברים שונים עם ילדתך ולבדוק ביחד עימה מה עובד יותר ופחות. זהו תהליך של ניסוי ותהייה- כפי שאת עושה:עם מנשא או בלי, בעגלה, במיטה. לא למהר להרים ואפשר לתת קצת לבכות. אם לא הולך- להרים ולהמשיך את היום ולנסות שוב בהמשך. אני מעריכה שיש סיכוי טוב שתראי עם הזמן שיש שיפור. אם לא את בהחלט יכולה להתייעץ עם טיפת חלב או האחות המטפלת.


פורום זה אינו מיועד לשיח של תגובות גולשים על כן אתייחס באופן אישי אלייך... תינוקות בגיל של בנך מתעוררים בלילות מסיבות שונות שאינן רק רעב- התעוררויות סתמיות, כאבי שיניים, חלומות ועוד. הם בין היתר מגיבים לשינויים בסביבתם כמו למשל היריון של אמא...הדרך שלהם לבטא את השינוי שהם חשים מתרחשת פעמים רבות בערוץ השינה. זה מאד נורמלי ולא אומר דבר וחצי דבר עלייך ועל הטיפול שלך.ואולם זה קשה להכיל התעוררויות מרובות, בייחוד אם את בהיריון. אני מציעה להקשיב לו ולעצמך, לנסות לעודדו לשוב ולהירדם לאחר מגע קצר ודיבור רך. אם ניתן להיעזר באנשי משפחה נוספים. בהצלחה


ראשית אומר כי הורות הינה תהליך שיש לרכוש ולהיכנס לתוכו.. הרבה מאד מצבים ודילמות כרוכים בהפיכה לאם, הרבה מאד שאלות... לוקח זמן עד שהתשובות מתגבשות ויש הרבה ניסוי ותהייה בדרך. זה לגיטימי ומה שהכי חשוב בעיניי הוא שאת בודקת וחושבת על הדברים. שאת בוחנת את עצמך. אשר לסוגייה עצמה- צריך לברר איתך ממה את חוששת? מחלות? זיהומים? גועל שאת חשה? האם יש היסטוריה שלך עם נושא הניקיון או הפחד ממחלות? אם כן- זה רלבנטי. על פניו, המערכת החיסונית של התינוק נבנית בתהליך שנע על פני חודשים ושנים אולם החודש הראשון מועד בעיקר לפורענות. ךאחר מכן אם הכל בסדר תינוקות יכולים להנות ממגע אנושי מבלי שהדבר יפגע בבריאותם (כמובן אם האדם האחר בריא). צריך לזכור שחיידקים ןמחלות נמצאים בכל מקום וכך גם סכנה להידבקות. עלייך להיערך לאפשרות כי בשלב מוקדם או מאוחר היא תחלה,כמו כל בני האדם והתינוקות בפרט, וביחד עם הטיפול המסור שלך היא גם תבריא... במידה ואינך מצליחה להירגע, את חשה אי נוחות מתגברת בתקשורת שלך עם הסביבה, נסי לפנות לגורם ייעוץ מקצועי שיסייע לך להתמודד עם האתגר הזה, כדי שהיא תוכל להנות מקרבת אחרים ואת תוכלי לחוש נינוחה.


את מביעה חשש לגבי היכולת של חמותך לטפל בביתך כהלכה. זו סוגייה מרכזית באימהות- עד כמה ניתן לחוש ביטחון להעביר את הטיפול בתינוק שלך לאדם אחר. היטבת לציין כי בתך עברה ניתוח שככל הנראה העלה את רמת הדאגה שלך ואת רמת הטיפול וההשגחה עליה לאחר מכן. זה באמת קשה לשחרר מנקודה כזו את התינוקת לאחרים. יחד עם זאת אני מבינה מדברייך שחשוב לך לאפשר לתינוקת שאנשים אחרים יטפלו בה ויש בכך מן המוצדק. ככל שהיא תגדל יהיה עליה להכיר את העולם ואת האחרים שבו. במקביל את אולי תצטרכי לשוב יותר לעניינייך שאינם גידול ילדים. אני מציעה קודם כל לברר עם עצמך האם יש סיבה לכך שאינך סומכת על חמותך- בהנחה שאף אחד לא יעשה זאת טוב כמוך. כלומר, אינך מצפה לטיפול זהה לשלך, אבל עם זאת יש לבדוק האם נשקפת לה סכנה. אם מדובר רק במה שציינת שהיא אינה חמה מספיק לטעמך, תצטרכי לשאול את עצמך מה את מוכנה לאפשר כדי שיתקיים ביניהן קשר. זוהי סבתה, סביר להניח שהיא עצמה שלא תשתנה.. האם הקשר שלהן חשוב בעינייך או בעיני בעלך? אם כן, נדמה לי שחשוב לאפשר קשר זה. בחייה היא תפגוש הרבה סוגים של אנשים וזוהי רק ההתחלה. ייתכן שכדאי לדבר גם עם בעלך על חששותייך כדי שאולי גם הוא יוכל להרגיע אותך (במידה והוא אכן מרגיש כך...) ותחזיקו את זה יחדיו. בהצלחה.


אמא יקרה, כל מה שתיארת בפנייתך הוא נורמלי ותקין, ומהווה חלק מחבלי הלידה, שבוודאי אינם רק תהליך פיסיולוגי.. זה באמת מאד קשה. הכל השתנה, הסדר הופר. ישנו יצור קטן ותלותי אשר מנהל כרגע על ידי צרכיו את החיים שלך. זה מדהים, לכל הכיוונים. ציינת שכמובן שאת מטורפת עליו כבר. זה לא מובן מאליו כלל. פעמים רבות גם הקשר הרגשי עם התינוק הינו תהליך בפני עצמו, וחשוב שאימהות לא יבקרו את עצמן אם הן לא חשות אהבה או חיבור מאד חזק מהרגע הראשון. זו מערכת יחסים תובענית הדורשת זמן וסבלנות. הגוף אחרי הלידה צריך גם הוא את הזמן שלו- נשים מצפות תיק תק לחזור למה שהיו, ומתעלמות מהעובדה שנשאו בתוך הגוף שלהן יצור שלם. המסר המרכזי שלי אלייך הוא שאת צריכה לתת לעצמך ולתינוקך זמן. זמן להכיר, לבחון, לטעום, להתלבט ולישון. לראשונה מזה זמן רב את לא הקובעת היחידה על גופך וחייך. על התפקודים הבסיסיים ביותר כמו שינה ואכילה. זה לוקח זמן להתרגל לזה ולארגן את החיים סביב זה. את עוברת למצב של תגובה למישהו אחר כאשר במקביל לכך עליך להמשיך לדאוג לעצמך. אני מאמינה שהדברים יילכו ימצאו את מקומם עם הזמן, ואת ובנך איתם... בהצלחה.


יקירתי. את מתארת מצוקה גדולה שניכר מתיאורך כי התפתחה מאירועים שנחוו ככל הנראה כטראומטיים על ידך. זה לא משנה לטראומה העובדה שהצלחת שילדת ושהילד בריא. אין סיבה לחוש אשמה או תמיהה נוכח הקשיים העצומים. כאשר טראומה מתרחשת היא מטלטלת ומנפצת הרבה מאד ממה שהיינו לפני. הסימפטומים הפוסט-טראומטיים הינם רבים וכוללים סיוטי לילה, פלשבקים, חרדות, אי שקט ןדריכות, מחשבות אובססיביות, פגיעה בתחושת הביטחון והערך העצמי והשורה ארוכה. את האירועים לא ניתן לשנות אבל יש ביכולתנו לשנות את האופן בו אנו מתייחסים אליהם. זאת יכול להתרחש בטיפול נפשי ממוקד טראומה. ישנן שיטות ממוקדות לאירועים טראומטיים כגון emdr, pe ועוד. על שיטות אלו ניתן לקרוא באינטרנט ובאתר "על הספה". חשוב שלא תזניחי את עצמך כדי להשיב את חייך למסלולם.


הי לך... החודשים הראשונים לאחר הלידה סובלים לרוב מאי ספיקה של הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו- אוכל, שינה, הגיינה. זאת ביחס הפוך לצורך שלנו על מנת שנוכל גם לטפל באחר החדש שנכנס לחיינו. החדשות הטובות הן כמובן שזהו מצב זמני שעובר. בחיי... זה יילך וישתפר עוד זמן לא רב. בינתיים אני מציעה את הדברים הבאים: לדחוק הצידה דברים פחות חשובים (כמו ניקיון הבית), להשתדל לישון או לפחות לנוח כשניתן, לבקש החלפה במשמרת בשעות השינה. כך נניח שאם את לא מיניקה אז שיקומו פעם אחת בלילה במקומך או שאם את מיניקה אז בין ההנקות לא לקום. עוד מומלץ לדאוג לך לאוכל מזין, מנחם ומשביע ולא להיות רעבה. וכמובן שאציין את החלק הנפשי והבינאישי- התמיכה רגשית חשובה מאין כמוה. נסי להיעזר בדמויות הקרובות לך וביחד לצלוח את התקופה הקשה.


אמא יקרה את מתארת מצוקה מאד קשה ומורכבת. מצד אחד אני מלאת פליאה לכוחות שלך וליכולת להמשיך ולתפקד כאם חרף הקשיים, ומאידך אני סבורה שהמצוקה שלך בלתי נסבלת ושאין זה נכון משום סיבה שתמשיכי ככה. כאישה בעלת מקצוע טיפולי אני מניחה שאת מאמינה בכוחו של טיפול נפשי לסייע לאדם. אני ממליצה שתעשי זאת בהקדם. ישנם טיפולים ממוקדי טראומה כגון emdr וחשיפה ממושכת. ישנה אפשרות טובה לפנות לפסיכיאטר ולהעריך את המצב הנפשי. אל תזניחי את עצמך. זה פוגע גם בך וגם יכול להשפיע על התפתחות בנך והקשר עימו. באמת שלא צריך לסבול ככה.


השאלה שאת מעלה נוגעת לענייני האכלה של התינוקת שלך.. זו אינה במדויק הטריטוריה המקצועית שלי לכן אתייחס לכך מנקודת המבט הנפשית.. לוקח זמן להכיר את התינוק ולהבין את הצרכים הפיזיים שלו. מתי הוא בוכה כי עייף? מתי הבכי הינו מתוך רעב? כאבי בטן? גם לתינוק לוקח זמן להבין מה מתחולל בו וכיצד הוא צריך לתקשר את הצרכים שלו מול האם כדי שתבין ותיענה לו. הדרך של התינוק והאם להבין זה את זה כרוכה בתסכול, בכאב וגם בהצלחות ובהקלה. זוהי תחילתה של ההורות ושל החיים של התינוק. החיפוש שלך אחר הקלה וסיפוק עבור התינוקת שלך הוא הדבר החשוב. בחיפוש הזה תמשיכי לבדוק אפשרויות ולנסות לראות למה היא מגיבה בחיוב. אני אישית (וזו כרגע עמדתי הלא פורמלית, כאם וכאשת מקצוע בתחום הנפש) מאמינה שבחודשיים שלושה הראשונים אין מקום לסדר יום קבוע ולא צריך לחכות 3 שעות בין האכלה להאכלה. בעיני כאשר היא בוכה, אם לא ברור עדיין שמדובר ברעב, שווה לבדוק כיוונים נוספים- עייפות, כאב בטן, אי נוחות. לנסות ולהרגיע. אם זה לא הולך- לנסות אוכל. אם היא אוכלת בשקיקה- שיהיה לה בתיאבון. היא עדיין בגיל מאד לא מסונכרן וזה ייקח זמן. אני לא בעד לכפות עליה סדר יום בשלב זה. המלצה נוספת היא ללוות את תהליך החיפוש אחר הפתרון עבורה במילים מרגיעות - דברי אליה, ספרי לה שאת כאן בשבילה, שאת בודקת מה היא רוצה עכשיו.. תני לה לחוש את המאמץ והנוכחות שלך. אני מאמינה שביחד תמצאו אט אט את השביל המשותף לכן. אם המצוקה אינה חולפת פני לייעוץ מקצועי בתחום.


סוגיית החלוקה בנטל בין בני הזוג, ככל שמדובר בגידול ילדים, הינה סוגיה רלבנטית כמעט בכל בית. זאת ועוד, נושא השינה בפרט (מי קם לילד) מעסיק הורים רבים משום שהקימה בלילה יכולה להיות מתישה ומרגיזה ואף לפגוע ביכולת לתפקד יום למחרת. בשנתיים הללו את מתארת שקמת אליה לבדך ואני תוהה מה השתנה כעת בחיים שלך או במחשבות שלך שאת פותחת שוב את הנושא? האם הדבר קשור באופן רחב יותר בקשר ביניכם, בשאלה לגבי חלוקת העומס וכיו"ב? אם כך הדבר, אני מציעה לפתוח את הדברים ולשוחח על כך. חשוב להבין, אם באמת יש לבעלך קושי מהותי לקום ולשמוע את הילדה, האם זה נכון להתעקש שיתחיל לעשות זאת כעת? מה הרווחים והמחירים של שינוי כזה? ואם את סבורה שהוא מתחמק מלקום בלילות ומוצאת עצמך כועסת עליו שוב ושוב- האם את יכולה לומר לו זאת ולברר איתו מה ניתן לעשות בעניין? שאלה נוספת שעלתה לי בצד העניין- מדוע ביתכם אינה ישנה לילה שלם בגיל זה? בגילה, על פניו, היא בהחלט יכולה לישון לילה שלם- הן לטובת עצמה והן לטובת ההורים שלה. אציע לכם בחום, אם אין בעיה ספציפית המקשה על כך, לעבור איתה תהליך של מעבר לשנת לילה רצופה. לילה טוב.


הי לך, את מתארת מציאות נפשית מאד מורכבת וקשה להכלה סביב נושא היריון ואימהות. ניכר מדברייך שהחוויה השלטת היא של פחד מפני העתיד, החשש שלא תוכלי לעמוד במשימה של ההורות כפי שאת מצפה מעצמך, שתתחרטי ולא תוכלי לסגת. אני יכולה להבין את זה. זה באמת מפחיד לפעמים להיות הורה (אם כי זה בהחלט לא רק מפחיד אלא בעיקר מאד מתגמל). לפעמים ההכחשה כמנגנון של הגנה היא דבר יעיל שכן הכחשה עוזרת לנו לעשות דברים שיכולים להיות מפחידים או מסוכנים עבורנו. למשל, על מנת להיכנס לרכב, לעלות על הכביש ולנהוג, עליי להכחיש באופן לא מודע את האפשרות והסבירות שאפגע בתאונת דרכים. אך לפעמים מנגנון ההכחשה האוטומטי לא מתפקד כהלכה מכל מיני סיבות (למשל אירועי חיים קודמים) ואז אנחנו חשופים מאד לחרדות שלנו. במקרה כזה צריך לפנות לטיפול וללמוד כיצד להכיל את הפחד ולהחזיר אותו למקום ממנו בא, מבלי שינהל את חיינו. אז לכן המלצתי לך היא אכן לפנות לעזרה של איש מקצוע. את מחזיקה את הקושי הזה זמן רב. מגיע לך ללמוד איך להתגבר עליו ולהמשיך בחייך.


נקודת ההתחלה של כל הנושא הרגיש הזה היא להבין שאת מאד מאד נורמלית. הפער בין מה שהחברה משדרת בעניין גידול תינוקות לבין המציאות הוא ענק ומתסכל ומעורר תחושות כישלון ואשמה. לא מדברים מספיק על התובענות שבגידול תינוק, על אובדן העצמי, על השעמום והתסכול, על הבדידות . פעם נשים היו מגדלות תינוקות באופן שבטי. אני בטוחה שהיה להן הרבה יותר קל. היום אנחנו נדרשות למצוא מסגרות חלופיות לשבט ולא תמיד זה זמין. נסי בכל זאת לשתף ולדבר ככל שאת יכולה ולמצוא עם מי להעביר את הימים. הקפידי לישון ולאכול הכי טוב שאת יכולה. נסי להיעזר בתמיכה שמסביבך. ישנה אפשרות לפנות למקורות תמיכה של אימהות בוגרות שמלוות אימהות צעירות כגון "מאם לאם". אם המצוקה גוברת פני לייעוץ ותמיכה נפשיים. מקווה שהתקופה הקשה תחלוף בהקדם ותוכלי להנות יותר מהתינוק שלך ובעיקר שיהיה לך יותר זמן לעצמך...