על הספה - פורומי מומחים

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט מנהל הפורום גבי זקס
פסיכולוג מורשה המתמחה בתחום של פסיכולוגית ספורט בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות פורום פסיכולוגיית ספורט
מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותואר שני בפסיכולוגיה של המצוינות מאוניברסיטת לודוויג מקסימילאן שבמינכן, גרמניה.

גבי בעל ניסיון עשיר בתחום פסיכולוגיית הספורט, תחילה תחת מכון לעוף לפסיכולוגיית ספורט, וכיום בעל קליניקה פרטית. שימש כמרצה בתחום פסיכולוגיית הספורט במכון ווינגייט ומכללת אוהלו, בקורסי הכשרה למדריכים ומאמנים ספורטיביים.


ברוכים הבאים לפורום פסיכולוגית ספורט- הינכם מוזמנים להעלות כל שאלה ולהתייעץ בתחום פסיכולוגיית הספורט.

הפורום נועד לספורטאים, הורים ומאמנים.

היעד העיקרי של פסיכולוגיית הספורט הינו לעזור לספורטאי למצות את הפוטנציאל הטבוע בו ולהיות הספורטאי הטוב ביותר שהוא יכול להיות. פסיכולוג ספורט עוזר לספורטאי להתגבר על אתגרים פסיכולוגיים ולשפר כישורים מנטאליים כגון:

התמודדות עם לחץ וחרדה, הגברת הביטחון העצמי, שיפור יכולות ריכוז, התמודדות עם טעויות וכישלונות, הגברת המוטיבציה ושמירה על קונסיסטנטיות, שיקום מפציעות ועוד.


 X

שלום יהודה, תודה על הפנייה. ברגרסיה אתה מתכוון שההתנהגויות הללו אפיינו אותו פעם וכעת הם חוזרות? אם כן, אז תמיד חשוב לבדוק מדוע מתרחשת הרגרסיה, שכן ילדים מבטאים את מצבם הרגשי דרך התנהגויות, ורגרסיה מתמשכת היא ביטוי למצוקה פסיכולוגית בעלת עוצמה. ובכל מקרה, אם זו לא רגרסיה, אז גם צריך לבדוק מפאת משך המצב. אפשר לומר שהכותרת שנתת: "חיזוק מנטאלי ובטחון עצמי של ילד טניסאי", הינה בעצם האבחנה שלך של הבעיה והמטרה של ההתערבות? אלו בהחלט יכולים להיות נכונים, אך לא בטוח שזוהי כל התמונה וההתערבות היחידה שמתבקשת. זוהי הסיבה שברוב המקרים, אני נוטה להמליץ על פניה לפסיכולוג לעומת מאמן מנטאלי. לפסיכולוג ההכשרה המתאימה לראות, בהינתן הצורך, תמונה רחבה או עמוקה יותר ולהתאים את ההתערבות אל מעבר לסימפטומים (אם תרצה, במקום אקמול לכאב ראש של חצי שנה, לבדוק מה גורם לכאב ראש). יכול להיות שהמקרה שלכם מצריך התבוננות כזו. שאלות שהייתי שואל בתור פסיכולוג שלו: • האם התרחשו או מתרחשים דברים בחייו מחוץ לטניס שמשפיעים על מצבו הרגשי הכללי? (כגון שינויים משפחתיים, או קשיים משפחתיים, מצב בית ספרי וחברתי...) • האם לקשר עם המאמן או עם חברי הקבוצה השפעה? • האם המעורבות ההורית שלכם מצריכה התבוננות? בברכה, גבי זקס


שלום רב, מתנצל על העיכוב בתשובה. טוב לשמוע שהיא בעלת מוסר עבודה ומוטיבציה גבוהים. מאוד חשוב בשחייה כמובן. המצב שתיארת יכול להיות לא קל לכל אחד בקבוצה תחרותית. יחד עם זאת, הפסיכולוגיה תמיד מנסה להרחיב ו/או להעמיק את המבט. במקרה הזה ניתן לשאול, מהו האקלים הפסיכולוגי הקבוצתי בקבוצה? ברור שזהו אקלים תחרותי מאוד, אך האם תחרותי מדי? כמו כן, האם הלכידות הקבוצתית נמוכה? אם זהו המצב כדי לשוחח עם המאמן לנסות לגרום לו לשפר את האקלים/התרבות הקבוצתית ואת הלכידות. זהו אחד מתפקידיו החשובים ביותר. אם נראה שתהיה הגנתיות מצדו, כדאי לשקול לגייס הורים אחרים לעניין. אפשר לשאול גם, איך המצב הנתון "פוגש" את הפסיכולוגיה של בתך? או, מה האקלים הפסיכולוגי שהיא מגיעה איתו? האם גם הוא תחרותי מדי? האם הביטחון העצמי שלה בתור שחיינית היה נמוך והמצב הנתון רק מגביר משהו קיים? האם הדימוי העצמי הכללי שלה היה לפעמים נמוך? האם יש נטייה לפרפקציוניזם? אם נראה לך שהתשובות לשאלות הללו חיוביות כדאי לפנות לפסיכולוג ספורט. עבודה אידיאלית שלו תהיה בשני התחומים, האישי והמערכתי (הקבוצה/המאמן), בהתאם למה שהוא רואה. אם נראה לך שהמצוקה נובעת בעיקר מהמצב הנוכחי, כדאי, בעזרת המאמן, להכווין אותה להתמקד במטרות שלה, ולהגדיר הצלחה בהתאם להן בלבד. חשוב לזכור שבגילאים הללו תפקיד ההורים והמאמנים לאזן את האקלים הספורטיבי האישי והקבוצתי של הספורטאים, וזאת על מנת לתרום לחוויה ספורטיבית בריאה, שבסופו של דבר גם תתרום להישגים. כאן לכל שאלה נוספת, גבי


שלום, ממש מצטער על העיכוב בתשובה. שאלתך חשובה מאוד, אך לצערי לא נידונה באופן ראוי במחקר של פסיכולוגיית ספורט, וככל הנראה גם לא בפרקטיקה. השאלה חשובה כי יש במצב שתיארת סיכון לקשיים פסיכולוגיים עוצמתיים. תמיכה הורית טובה בספורטאי תחרותי דורשת משאבים רבים ומגוונים כגון זמן, כסף ולוגיסטיקה, אך לא רק. המשאב החשוב והמשפיע ביותר הוא המעורבות והנוכחות הרגשית של ההורה. למשל, באיזון המחשבתי והרגשי לאחר כישלונות והצלחות, או בהבנה של ההורים במתרחש בקבוצה או בקשר של הספורטאי עם המאמן, ומתוך אלו להתערב באופן שקול, אסרטיבי, רגיש ומותאם לילד ולסיטואציה. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל להבין שמצב שבו מושקעים משאבים לוגיסטיים ורגשיים כה רבים בילד אחד לעומת האח/ים, הינו מצב שיכול להביא לקשיים במערכת המשפחתית. העניין הוא שמשפחה זה דבר מורכב יותר ממה שהורים רבים חושבים. פסיכולוגיים העוסקים בטיפול משפחתי מדגישים את החשיבות של ראיית המשפחה כמערכת, במספר מובנים. ראשית, בכך שהפרטים במערכת משפיעים פסיכולוגית אחד על השני באופן הדדי, עוצמתי ומורכב. מכאן נובע שההבנה של המתרחש במשפחה מחייב גם התבוננות על היער, ולא רק על המתרחש בין שניים או שלושה עצים. שנית, שבני המשפחה נוטים באופן לא מודע, לפעול לשמירת קיומה של המערכת, אך לא תמיד באופן המיטיב עימם רגשית, אלא על פי הדינמיקות המוכרות להם, ועל פי הרמה והאיכות של האינטימיות לה הם רגילים. לעיתים לשם כך, בני המשפחה לוקחים על עצמם מעין תפקידים לא פורמליים (וכאמור לרוב ללא מודעות) על מנת לשמר את המערכת המשפחתית כפי שהם מכירים אותה. למשל, על מנת למנוע גירושין, ילד עלול להתחיל או להגביר התנהגות שלילית, ובזאת לאחד את ההורים מול הבעיה. לאור זאת, ברור שהספורט התחרותי יכול להוות אתגר למשפחות, כאמור, בגלל הפוטנציאל לחוסר איזון משפחתי והמורכבות הפסיכולוגית שעלולה להופיע או להתגבר בעקבותיו. לעיתים, בכדי להתמודד עם האתגר והקונפליקט בין הרצון למעורבות הורית נכונה מחד, ושמירה על האיזון המשפחתי ועל הצרכים הרגשיים של כל הילדים מאידך, ההורים "יחלקו" ביניהם את התפקידים ההוריים. למשל, אבא מספק מעורבות ותמיכה נכונה לספורטאי ואימא מעורבת ונוכחת בחייו של הלא ספורטאי. אך כמובן שחלוקה שכזו יכולה להוביל למחנות/קליקות בתוך המשפחה, ולקנאה ומורכבות ביחסים בין האחים ובין ההורים. לעיתים, החלוקה עצמה אינה טריוויאלית, אלא מבטאת מערכות יחסים דיספונקציונליות או לא מאוזנות שהתקיימו לפני החלוקה, ובכך מגבירה אותם. בקיצור, מורכב ואינטראקטיבי מאוד. לסיכום, אין פתרונות פשוטים כאן. ראשית כל יש לשאוף להימנע מחלוקות נוקשות כדוגמה שלעיל. החלוקות לעיתים מתרחשות עקב מעורבות יתר או פתולוגית של אחד ההורים בילד הספורטאי, והניסיון של ההורה השני "לפצות" על כך. לעיתים הסיבות לחלוקה מבטאות סוגיות בין אישיות ופסיכולוגיות בין בני המשפחה. במצב הראשון רצוי מאוד לפנות לפסיכולוג ספורט ולעבוד על המערבות הספורטיבית של ההורים, ואולי בכך לפתור או לפחות לשפר מאוד את המצב. בסצנריו השני רצוי לפנות לטיפול משפחתי, שבעיני יכול להיות דבר נפלא ומתרים מאוד. בכל מקרה, מומלץ תמיד לקרוא ספרות על דינמיקה משפחתית מתוך האסכולה של הטיפול המשפחתי. זאת על מנת לשפר את היכולת להבין טוב יותר את המתרחש בתוך המשפחה, ומתוך כך לפעול. כאן לכל שאלה נוספת, גבי


היי, לאורך השנים שואלים אותי על כך לא מעט, אנשים המעוניינים להיכנס לתחום. אני רק יכול לענות לך מהמבט האישי שלי על הדברים, ולכן חשוב שתיקח דברים אלו בהקשרם הצר הזה. לגבי השאלה הראשונה: אין לי היכרות מספקת עם התוכניות שציינת בכדי לענות לך היכן כדאי ללמוד. בכל מקרה, התואר הראשון בפסיכולוגיית ספורט בארץ לא קריטי בשביל ההתפתחות שלך בתחום. זה יכול להיות חשוב, מעשיר ותורם, אך התואר השני בפסיכולוגיה קובע את הבסיס לזהות המקצועית שלך. שאלה שניה: האם כדי להיות פסיכולוג ספורט חייבים תואר שני בתחום? לא, אך כדי להחזיק בתואר פסיכולוג בישראל חייבים תואר שני בפסיכולוגיה. הסיבה שאתה לא חייב תואר שני בפסיכולוגיית ספורט היא כי אין התמחות מוכרת בישראל. לכן, בהיעדר התמחות מוכרת ומוסדרת, כגון פסיכולוגיה קלינית חינוכית וכדומה, התחום בעצם פתוח מבחינה חוקית לכל פסיכולוג לעסוק בו. כמובן שזהו מצב מצער מאוד, שלבטח גובה את "קורבנותיו", ובסופו של דבר פוגע במידה כזו או אחרת באמינות המקצוע. מצד שני, מצב זה יאפשר לך לעסוק בתחום לאחר תואר שני כלשהו בפסיכולוגיה. בארה"ב למשל, אם לא למדת פסיכולוגיית ספורט לא תוכל לעסוק בתחום. אגב, למצב כמו בארה"ב גם יכולים להיות חסרונות. כגון הכשרת אנשי מקצוע בעלי רקע תיאורטי ומקצועי צר מדי. בכל מקרה, לאור המצב בארץ (בהקשר של התמחות מוכרת בפסיכולוגיית ספורט), שלא נראה שעומד להשתנות בשנים הקרובות, הייתי ממליץ לך לעשות תואר שני טיפולי, כגון פסיכולוגיה קלינית וחינוכית, ולאחריהם התמחות. זה אומנם מסלול ארוך ולא קל, אך לתפיסתי פסיכולוגיית ספורט הינו מקצוע טיפולי לכל דבר. לטעמי אפילו מקצוע טיפולי מאתגר ביותר, מסיבות שלא ניכנס להם כאן. על כן, השאלה שאולי אתה צריך לשאול היא: מה עלי לעשות כדי להיות פסיכולוג ספורט מקצועי ומוצלח בישראל. ותשובתי היא שעליך להחזיק גם בידע מקצועי רב בתחום פסיכולוגיית הספורט (תוכל לבנות אותו גם לבד וגם בהדרכות ובהשתלמויות), אך גם בבסיס מקצועי טיפולי רחב ומובנה היטב. גבי


שלום, ממש מתנצל על העיכוב בתשובה. מהתיאור שסיפקת קשה לקבל תמונה שתאפשר להבין את הקשיים המונעים ממנו למצות את הפוטנציאל, אך אנסה לנחש מה שנקרא ניחושים מלומדים. ראשית, חשוב להבין שהפרעת קשב יכולה לספק יתרונות רבים בספורט, אך גם יכולה לפגוע בביצוע הספורטיבי באופן משמעותי. מעבר לקשיים הברורים של התארגנות וקשיי ריכוז שיכולים לפגוע באימונים ותחרויות, הפרעת קשב מקושרת לעיתים עם חרדות, ובמקרים רבים עם דימוי עצמי נמוך. מיותר לציין כיצד חרדות יכולות למנוע מיצוי הפוטנציאל הספורטיבי. באשר לדימוי עצמי, יש להבדיל בין דימוי עצמי כללי (אני יפה, חכם, טוב וכו') לבין התפיסה של העצמי הספורטיבי (איך אני רואה עצמי כשחיין). מכיוון הביטחון העצמי קריטי לתפקוד ספורטיבי, ובפרט לתפקוד בתחרויות, ומכיוון שהוא מושפע מהתפיסה העצמית הכללית (דהיינו הדימוי העצמי), בהחלט ניתן לצפות שבמצבי תחרות תגבר החרדה, שתפגע בתורה בביצועים. כאמור, אינני יודע אם זהו המקרה של בנך, אך אני מציע את אלו כנקודות חשיבה. התיאור של שחיין התאפיין בגישה ויכולת של עבודה קשה + טכניקה גבוהה, מעלה אצלי מחשבה על נטייה לפרפקציוניזם? אם כן, חשוב להבין שגם לפרפקציוניזם, לצד המעלות והיתרונות, "תופעות לוואי" פסיכולוגיות משמעותיות. אלו בד"כ כוללות חרדה תחרותית גבוהה, דרישות תפקוד גבוהות מאוד, ביקורת עצמית גבוהה ולא גמישה (חשיבת שחור או לבן). כמו כן, מבחינה רגשית, אצל הפרפקציוניסט החוויה של אי עמידה בדרישות שהציב לעצמו, או חושב שאחרים מצפים ממנו, הינה חוויה עוצמתית של כישלון בעל גוון אישי וכללי (נכשלתי כאדם לא כשחיין). כמו כן, ל"כישלון" נלוות לעיתים תחושות של בושה ואשמה (אכזבתי את המאמן, מה יחשבו...). תחושות אלו (שללא טיפול לרוב לא ממש מודעות) מעלות את רמת החרדה לפני התחרות ומקשות על ההתמודדות עם כישלונות ותסכולים. אם הדברים שתיארתי או חלקם מתקיימים אז מומלץ ביותר לפנות לפסיכולוג ספורט. שכן אלו סוגיות שלא יעברו עם הגיל ולא יושפעו רבות משיחות עמכם או עם המאמן. כאן לכל שאלה, גבי


שלום גיא, נשמע מאוד לא קל, שהרי גם כך לא פשוט לעזוב משהו שאתה כ"כ טוב בו, ולבטח חלק מהזהות שלך (התחושה של מי אתה). למרות זאת, הצלחת לגבש החלטה (ועל כך כל הכבוד בלי קשר לתוכן ההחלטה), וכעת אתה נאלץ להתמודד עם לחצים מאנשים הקרובים אליך שמתקשים לקבל זאת. ברור לי שאם אתה לא נהנה מהמשחק וגמלה בליבך ההחלטה להפסיק, אז אין טעם להמשיך, לכן ואין מנוס לספר לאביך על תחושותך. אולי לומר שברצונך לקחת הפסקה מהמשחק ולהחליט אח"כ? ובכך לעזור לו להתמודד טוב יותר עם המצב. לפעמים כדאי להיעזר בפסיכולוג ספורט על מנת לעזור להורה לקבל את ההחלטה ולעזור לך לעזוב את הספורט בצורה נכונה יותר. פחות רצוי אך אפשרי להיעזר במאמן. במקרה שלך, אם להתעמת עם אביך קשה מדי, עזרה של פסיכולוג ספורט יכולה להיות רעיון טוב. שכן מהתיאור עולה חשש שהמעורבות של אביך בספורט אינה תקינה. וזה משהו שאביך חייב להבין טוב יותר, למען שניכם. גבי


שלום, אני מבין מאוד לליבך, שכן על פניו נראה שהסיבה המרכזית לרצונו לפרוש הינה הלחץ שהוא חווה במשחקים. כשילדים מרגישים לחץ בעוצמה גבוהה ובאופן מתמשך (בעצם חרדה), הם נוטים באופן טבעי ונורמטיבי לאמץ התנהגויות שונות של הימנעות (למסור את הכדור יתר על המידה, לא לחדור וכדומה). לעיתים יזייפו פציעות, ואף ירגישו באופן ממשי אך מוטעה שהם פצועים. בסופו של דבר אם החרדה אינה פוחתת יחפשו להימנע לגמרי ויפרשו. במובן מסוים בנך צודק ברצונו לפרוש, שכן לשחק לאורך זמן עם חרדה גבוהה זו לא רק חוויה קשה ושוחקת, היא גם אינה מאפשרת לו להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל הטמון בו, וזה לבטח דבר כואב ומתסכל מאוד. מצד שני, גם אתה צודק ,וברור שלאפשר לו לפרוש אינו המסר החינוכי האידיאלי (לוותר כשקשה). אני מציע שאולי יחד עם אשתך, תשבו לשיחה עימו בכדי לנסות ולברר את המניעים האמיתיים לפרישה. על מנת לא לעורר הגנות והתנגדות, שהרי לבטח הנושא כאוב או לכל הפחות קונפליקטואלי עבורו, ממליץ לעשות זאת מתוך רצון אמיתי ללמוד על החוויה שלו, ובאופן לא שיפוטי. אחרי שהקשבנו והבענו אמפתיה אמיתית, אפשר לשאול משהו כגון: "אם היה זה אפשרי, למשל על ידי מקל קסמים להעלים את הלחץ במשחקים, האם עדיין היית רוצה לפרוש?" אם התשובה חיובית, או לחלופין תתרשם שתשובתו השלילית אינה כנה, הייתי דוחק בו לפחות לנסות ולהיפגש פעם אחת עם פסיכולוג ספורט. לומר לו שמתוקף עבודתו הוא מומחה ללחץ, וככזה יכול בהחלט לעזור לו לשנות את המצב ולשחק בכיף וכמו שהוא יודע (ויש באמת מקום לאופטימיות). חשוב להעביר את המסר שלמרות שהלחץ שהוא מרגיש וגם הרצון לפרוש נורמטיביים ולגיטימיים, ניתן בהחלט להרגיש אחרת על המגרש. פשוט יש דברים שקשה לנו להתמודד לבד ומותר ורצוי להיעזר. אם אתה צופה התנגדות עיקשת מצדו, מומלץ לגייס את המאמן, שימליץ גם כן על הליכה לפסיכולוג, עם אותו מסר של נורמטיביות ואופטימיות. כאן לכל שאלה נוספת, גבי


היי גור, ממש מתנצל על העיכוב בתשובה. הייתי בחופשה. השאלה שאתה שואל חשובה מאוד לכל העוסק בתחום הטיפול, ולכל הספורטאים המבקשים עזרה. מפני שנדמה שבשאלתך מקופלות שאלות נוספות. אולי אתה שואל בעצם: האם קוא'צינג הדרך היעילה ביותר לעזור לספורטאים למצה את הפוטנציאל שלהם? או שיש צורך בהתערבות מעמיקה יותר? אולי אתה גם שואל, מי רשאי לטפל? רק פסיכולוגים? ו/או האם הכשרה קצרה יותר מספיקה לי בכדי להיות איש טיפול? התשובות לשאלות אלו מורכבות ודורשות דיון מעמיק שאינו מתאים לפלטפורמה זו. אני מזמין אותך לבקר באתר שלי, שם הבעתי את דעתי באריכות על נושא הקואצ'ינג ופסיכולוגיית ספורט. http://www.sportpsychology.co.il/#!sport-mental-training/c24rz. חשוב שתזכור שמה שכתבתי שם הינו דעתי בלבד ונובע מתוך ניסיוני האישי. יכול להיות שפסיכולוג אחר, ולבטח מאמן מנטאלי יחשוב אחרת. אז קח את הדברים עם מוגבלותם הסובייקטיבית, אוקי? בכל מקרה, הייתי ממליץ על קריירה בתחום האימון המנטאלי, אם יכולים להתקיים אצלך התנאים הבאים: א. הבנה והשלמה של היכן מתחילים ונגמרים תחומי פעילות הקואצ'ינג (על כך בהרחבה במאמר שציינתי) ב. הבנה וקבלה שעבודתך דורשת אחריות אדירה, וגם אתיקה נוקשה ומחייבת. ג. מחויבות ללמידה מתמדת ואינסופית. בנוסף, חשוב שתיקח בחשבון שסביר וקריירה בתחום האימון המנטאלי בישראל תהיה מאתגרת מבחינה כלכלית, לבטח בתקופה הראשונית, ולכן סביר שתצטרך לשלב זאת עם תחום עיסוק נוסף. למרות כל זאת, אם הינך מרגיש שהרצון לעזור ולקדם ספורטאים צעירים הינו בדמך, ושיש בך הרגישות ודפוסי האישיות המתאימים, כל עוד אתה שומר על 3 התנאים הללו, אימון מנטאלי וקואצ'ינג בכלל יכולה להיות דבר נפלא לך, ולספורטאים שתפגוש. מקווה שעזרתי, כאן לכל שאלה נוספת.



שלום רב, תודה שפנית. אתה מתאר שינוי לרעה בביצועים במשחקים, ובפרט חוסר ביטחון "מוחלט" ואף חרדה. אתה גם מציין שמצב כזה אינו מובן, לאור יכולותיו הגבוהות, מספר האימונים ואיכותם, וכן עקב קליטתו הטובה כביכול, בקבוצתו החדשה. מתוך התיאור, קשה לעלות על הסיבות מאחורי המצב. אשמח אם תוכל להוסיף עוד אינפורמציה. כגון, האם בעבר סבל מפערים בתפקוד באימונים ובמשחק? האם סבל בעבר מתנודות בביטחון ואף מחרדה תחרותית? תוכל לספר מעט על אישיותו? האם נוטה להיות ביקורתי עם עצמו? האם היית מגדיר אותו כפרפקציוניסט? האם סובל מהפרעת קשב וריכוז? לגבי קבוצתו: כיצד לדעתך השפיע עליו המעבר למסגרת החדשה? כיצד הוא חווה את זה? מהו מצבו החברתי בקבוצה? כיצד משפיע עליו המאמן החדש? ולבסוף, אם תוכל לספר מעט על מידת מעורבותכם? האם אתם חושבים שאתם מהווים בשבילו מקור לתמיכה או מקור ללחץ נוסף (לא בכוונה כמובן ?) תודה, גבי


היי, תודה שפנית, ומצטער שהמתנת לתשובה. אני יכול לתאר לעצמי את התסכול והקושי שאתה בטח חווה לאורך השנים, כשאתה רואה את בנך מתוסכל ומתקשה למצה את כשרונו. לצערי, הדיבור העצמי של בנך ("אני אפס, לא שווה" וכדומה), בהיותו רפטטיבי, כנראה מלמד על הדימוי העצמי שלו. כפסיכולוג אני נשאל פעמים רבות על ידי הורים לגבי המקור של דימוי עצמי נמוך או פגיע. התשובה תהיה לרוב מורכבת וקשורה לגורמים רבים, אך ההשלכות של מצב כזה חזקות ומצריכות לרוב טיפול ארוך טווח. גילוי נאות יהיה לציין שלאחר שכתבת בפורום התקשרת אליי והעלנו השערה שאולי בנך סובל מפרפקציוניזם לא אדפטיבי. פרםקציוניזם מל-אדפטיבי הינו מצב שבו האדם דורש מעצמו מצוינות ואף מושלמות בדברים שעושה (ובפרט בדברים החשובים לו), כשהתגובה הרגשית לאי עמידה בדרישות הללו היא שלילית ולא פרופורציונלית (לרוב אכזבה, בושה ואשמה חזקים). כמו כן, פרפקציוניסטיים מתאפיינים באמונות ועיוותי חשיבה עוצמתיים, כגון חשיבת שחור או לבן ("או מושלם או לא שווה") ובעצם הדרישות הבלתי אפשריות שהם מציבים לעצמם. כמו כן, כשרמת הפרפקציוניזם גבוהה שכיח למצוא גם דפוסי חשיבה והתנהגות אובססיביים (קומפולסיות). האובססיות והקומפולסיות נועדו בעיקר להשיג תחושת שליטה על רקע רמות החרדה והסטרס הגבוהות שהפרפקציוניסטיים חווים. כמובן שהן לא עוזרות ואף פוגעות, מפאת העומס שהן יוצרות, וגם כי הן הופכות להיות מקור חרדה בפני עצמן ("אם לא אחשוב או אעשה כך לא אצליח"). בעצם, פרפקציוניזם קיצוני הינו ביסודו הפרעת חרדה, שבמרכזו דימוי עצמי לא קוהרנטי ושלילי ("אני שווה רק כשאני מושלם"). אינני יודע אם בנך מתאפיין בפרפקציוניזם, ואם כן את רמתו וטבעו, אך אתה מתאר דינמיקה שנמשכת שנים ולכן מחייבת טיפול. אינני יודע אילו טיפולים הוא עבר, אך כאמור לטענתך התוצאות לא מספקות. לכך יכולות להיות סיבות שונות: א. אי התאמה של הטיפול לסוג הבעיה. למשל טיפול דינאמי פחות יתאים כאשר פרפקציוניזם הוא הבעיה המרכזית. במצב כזה, מטפל השם דגש על שיטות קוגניטיביות התנהגותיות, אשר הוכחו כבעלות הצלחה רבה בטיפול בפרפקציוניזם, יתאים הרבה יותר. ב. ליקוי באיתור ובטיפול בגורמים מערכתיים, אם ישנם, המשמרים את הבעיה (דינמיקה משפחתית, דפוסי הורות, מאמן...). ג. העוצמה והעומק של הסוגיה מול רמת "הטיפוליות" של הנער (יכולת אינטרוספקציה, חשיבה מופשטת ויכולת ליצור קשר ולשתף פעולה). למרות כל זאת, אין סיבה להתייאש, טיפול טוב ומתאים לפרפקציוניזם יכול ממש לעשות שינוי, או לפחות להקל מאוד את נזקיו. במיוחד כאשר הנער בוגר יותר ורכש יכולות להבין רעיונות מופשטים יותר ואת עצמו בצורה מורכבת יותר (להבין דפוסי חשיבה ורגש). פסיכולוג ספורט בעל התמחות טיפולית ובעל ניסיון מתאים יכול להיות אופציה מצוינת, שכן יוכל להתאים את הטיפול לעולמו הספורטיבי. צימוד כזב סביר שיהיה טוב לבניית הקשר, וגם יקל מבחינת מוטיבציה והשקעה בטיפול מצד המטופל. גם פסיכולוג בעל אוריינטציה קוגניטיבית התנהגותית יוכל לבטח לעזור, אם אין מורכבות משפחתית או סוגיות נוספות. כאן לכל שאלה נוספת. גבי


שלום רב, סליחה על העיכוב בתשובה. איזה כיף שהיא כה מוכשרת, איזו מתנה מיוחדת זו נכון? מצד שני, לעיתים קרובות קורה ש"הבריכה" נהיית קטנה מדי לכישרון הגדול ויש צורך לעבור לגדולה יותר. מעברים שכאלו הם תמיד לא פשוטים ודורשים תהליך של הסתגלות. לעיתים קורה שהמעבר לא צולח טוב, והסיבות יכולות להיות מגוונות. על מנת לפתור את הבעיה כדאי לנסות לבחון מהיכן נובעים הקשיים העיקריים. אכן כפי שהעדת על ביתך, ישנם אנשים החווים מעברים בצורה קשה יותר, כשלוקח להם זמן רב יותר להסתגל וליצור חברויות. כאמור, יכול להיות שיש קושי נוסף ומשמעותי, עקב שינוי אפשרי ממצב של "דג גדול בברכה קטנה" ל"דג קטן בבריכה גדולה" (ואני כמובן אומר זאת בלי לפקפק בכישרון שלה). כאן זאת הזדמנות גם לכם ההורים לבדוק מעט את מידת וטיב המעורבות שלכם בספורט של בתכם. האם יש מעורבות יתר? האם יש חרדה מסוימת של הנערה לאכזב אתכם? או לחלופין, האם המעורבות לוקה מעט בחסר? אם הקשיים נובעים בעיקר מנטייה אישיותית הפוגשת שינוי, כדאי לתת לזמן לעשות את שלו ולרוב זה יסתדר מעצמו. לעומת זאת, אם הסיבות העיקריות לקשיים הינם שילוב של שינוי "מצב הבריכה" יחד עם קליטה לא רגישה ומושקעת מבחינה פסיכולוגית של האגודה, כדאי לשוחח עם המאמן ואולי דמויות נוספות באגודה. זאת על מנת לבחון את המצב העכשווי ולהתאים את תהליך הקליטה באופן פרטני לנערה. בספורט קבוצתי תחושת השייכות, הנראות, החברות וכמובן המסוגלות חשובות ביותר, הרבה מעבר לתפקוד הספורטיבי, שהרי אלו צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, ובפרט בגיל ההתבגרות. נדמה שברוב הצרכים שלעיל היה שינוי או פגיעה כלשהי, ולכן יש לבצע חשיבה בנושא עם המאמן ולבצע התאמות. יש הטוענים שאצל ספורטאיות קשיים חברתיים ישפיעו בצורה חזקה יותר על המצב הפסיכולוגי של הספורטאית, אך בהחלט יכול להיות שגם אצל גברים זה כך, רק שאצלם תתבצע הדחקה או שישמרו את הקושי לעצמם. כמובן שעם הקשיים לא נפתרים, כדי לפנות ליעוץ של פסיכולוג ספורט שיכול להיפגש עם הנערה וללוות אותה בתהליך. רצוי גם שפסיכולוג הספורט ימצא ביחד עם המאמן דרכים ולהקל את תהליך הקליטה ולהתאימו לאישיותה של הנערה ולצרכיה. כאן לכל שאלה נוספת. גבי זקס