על הספה - פורומי מומחים

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט מנהל הפורום גבי זקס
פסיכולוג מורשה המתמחה בתחום של פסיכולוגית ספורט בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות פורום פסיכולוגיית ספורט
מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותואר שני בפסיכולוגיה של המצוינות מאוניברסיטת לודוויג מקסימילאן שבמינכן, גרמניה.

גבי בעל ניסיון עשיר בתחום פסיכולוגיית הספורט, תחילה תחת מכון לעוף לפסיכולוגיית ספורט, וכיום בעל קליניקה פרטית. שימש כמרצה בתחום פסיכולוגיית הספורט במכון ווינגייט ומכללת אוהלו, בקורסי הכשרה למדריכים ומאמנים ספורטיביים.


ברוכים הבאים לפורום פסיכולוגית ספורט- הינכם מוזמנים להעלות כל שאלה ולהתייעץ בתחום פסיכולוגיית הספורט.

הפורום נועד לספורטאים, הורים ומאמנים.

היעד העיקרי של פסיכולוגיית הספורט הינו לעזור לספורטאי למצות את הפוטנציאל הטבוע בו ולהיות הספורטאי הטוב ביותר שהוא יכול להיות. פסיכולוג ספורט עוזר לספורטאי להתגבר על אתגרים פסיכולוגיים ולשפר כישורים מנטאליים כגון:

התמודדות עם לחץ וחרדה, הגברת הביטחון העצמי, שיפור יכולות ריכוז, התמודדות עם טעויות וכישלונות, הגברת המוטיבציה ושמירה על קונסיסטנטיות, שיקום מפציעות ועוד.


 X

היי דניאל, לגבי השאלה הראשונה, " מה האפשריות שלי מבחינה תעסוקתית"? קשה לי לענות על שאלה זו כי אין בידי נתונים אובייקטיבים, למשל של הלשכה לסטטיסטיקה לגבי רמות שכר, אחוזי תעסוקה וכו'. אומר לך שלדעתי, בגלל שאין הרבה משרות קבועות לפסיכולוגים של הספורט, עבודה בתחום נוטה יותר להיות כעוסק עצמאי, לבטח במידה מסוימת. לכן, ככל עוסק עצמאי בישראל ההצלחה קשורה לא מעט בדרייב שלך, ביצירתיות ובגמישות, ביכולת לייצר קשרים ולשווק, וכמובן בתשוקה ובאהבה שלך למקצוע. אתה לא חייב את כל אלו כמובן אך לפחות חלק. בנוסף אומר שמהחוויה שלי בשנים האחרונות, נראה שהתחום בצמיחה גדולה. יש יותר ויותר שימוש באנשי מקצוע בתחום וזה פותח הרבה אפשרויות תעסוקתיות. בכלל ניתן לאמר שהתחום של טיפול פסיכולוגי זכה בשנים האחרונות לקבלה ולגיטימציה כשאוכלוסיות רבות שפעם נרתעו מלפנות עושות זאת היום. לגבי השאלה השניה, " האם כדי להתחיל מסלול למידה בארץ או בארהב?" חושב שכדאי שתתייעץ עם אנשי אקדמיה, כגון דר. איריס אורבך, פרופ. סימה זך ודר. רועי סמואל. האחרון למד בארה"ב. אישית, בתפיסה שלי בלבד, אם אתה רוצה לחיות ולעבוד בישראל ואינך מחפש קריירה אקדמית בתחום, ואתה מתעניין בתחום הטיפולי, אני נוטה להמליץ לבצע לאחר הלימודים התמחות טיפולית כגון התמחות בפסיכולוגיה חינוכית. או לחלופין אם יקבלו אותך ללמוד בבית ספר טוב לפסיכותרפיה. אני יודע שזה בהחלט תוספת למסלול, אך יש לכך שני יתרונות משמעותיים. זה יאפשר לך להיות פסיכולוג ספורט הרבה יותר טוב כי בתפיסה שלי פסיכולוגיית ספורט הינה טיפול לכל דבר. ב. זה יכול לאפשר לך להתפרנס גם מטיפול כללי ולא רק בתחום הספורט ובכך להגביר את הביטחון התעסוקתי/כלכלי. הבחירה בתחום לימודי היא בהחלט בחירה בעלת השלכות ולכן מציע שתמשיך לשאול שאלות ולחקור כמה שיותר לפני קבלת ההחלטה. בברכה, גבי



היי, סליחה על התשובה המאוחרת. אני חושב שאתה שואל 3 שאלות חשובות אך שונות. א. מדוע הביטחון העצמי כה חשוב להצלחה בפעילות ספורטיבית תחרותית? ב. כיצד הוא משפיע? מה המנגנון הפסיכולוגי שעובד כאן? ואולי? ג. מדוע הביטחון העצמי שלי יכול להיפגע באופן משמעותי? ואם הבנתי נכון גם מתמשך? במהלך המשחק. אני חושב שבניגוד למה שאנשים יחשבו, התשובה לשאלות אלו לא כ"כ פשוטות. אפשר להבין זאת כך: הסיטואציה התחרותית היא סיטואציה שבה הספורטאי עומד למבחן חיצוני ו/או פנימי. חיצוני- מהדרך שבה הוא חושב שרואים אותו, וממה שהוא חושב שאחרים מצפים ממנו , או מהדרך שיגיבו לאי ההצלחה. פנימי- עקב הסטנדרטים והציפיות של הספורטאי מעצמו. לספורטאים מסוימים, ולבטח בתחרויות מסוימות, התחרות עלולה לגרום ללחץ ולעיתים לחרדה (על ההבדל בהמשך). למשל פרפקציוניסטים, עקב ציפיותיהם הגבוהות מעצמם והתגובות הרגשיות העוצמתיות שלהם לאי עמידה בסטנדרטים האלה, נוטים לחוות חרדה תחרותית גבוהה יותר. ניתן להגדיר תגובת לחץ כנובעת מהפער בין הרצון או החשיבות של השגת משהו לעומת התפיסה של האדם לגבי היכולת להגיע להישג. כך למשל, אם במשחק כדורסל חשוב לי מאוד להצטיין במשחק (כאמור, אם בעקבות הציפיות של אחרים או שלי ,או מתוך שניהם), ואני מרגיש שאינני יכול לעשות זאת, סביר להניח שאחווה לחץ. ככל שהפער גדול יותר בין הרצון לבין תחושת המסוגלות סביר שהלחץ יגבר, ובעוצמה מסוימת יהפוך לחרדה. לעיתים, במצב שבו מתקיים הפער שתואר לעיל אנו יכולים לחוות בעצם איום פסיכולוגי. במקום דוב שרוצה לאכול אותנו, ניתן לאמר שהאיום הוא על העצמי שלנו (ניתן לאמר על התפיסה העצמית שלנו). במצב זה המוח האבולוציוני שלנו לא מבדיל בין האיומים ויפעיל את המערכת ה-fight or flight שלו (תחפש בגוגל אם אינך מכיר). וכשהיא מופעלת קורים דברים עוצמתיים לגוף ולנפש. מבחינה קוגניטיבית (מיקוד גבוה, חדות), מבחינה רגשית (רגשות שונים בעוצמה גבוהה), מבחינה התנהגותית (תוקפנות, בריחה או קיפאון) מבחינה ופיזיולוגית (טונוס שרירים גבוהה, הפרשת נוירו-אדרנלין ועוד). זה לא אומר שבמצב זה נהיה בחרדה. חרדה היא אחת מהתגובות הרגשיות של המערכת fight or flight. אז איך הביטחון קשור לכל זה? ככל שהביטחון גבוה יותר קטן הפער בין הרצון להשיג את ההישג לבין התפיסה שאני יכול להשיג אותו, ולכן פוחת הלחץ/החרדה. אני אוסיף, שכאשר אני מרגיש ביטחון אני גם מחובר לחלקי עצמי "חיוביים יותר" ולכן ה"אגרופים הפסיכולוגיים "לעצמי שאנו יכולים "לחטוף" במשחק עושים פחות נזק ואני יכול להמשיך לתפקד טוב למרות הטעויות. ראה זאת כך, אם אני מרגיש שאני שחקן כדורסל מצוין (מחובר לחלקי עצמי חיוביים), אז כשאני מחטיא זריקה לבטח ארגיש אכזבה מסוימת או תסכול מעצמי ("אגרוף "פסיכולוג לעצמי), אך לא ארגיש שאני לא שווה או שאני כישלון וכו, או שאחרים חושבים שאני לא שווה וכו'. אם כן אחווה זאת, גובר הסיכוי להרגיש לחץ/חרדה, שכן שוב יש איום על העצמי על רקע הסיטואציה התחרותית. מקווה שעניתי על שאלתך. אם הינך מרגיש שהתנודות בביטחון העצמי גבוהות מדי, א שהתגובות הרגשיות שלך לטעויות גבוהות מדי ואתה מתקשה לתפקד טוב אחרי טעויות, ככל הנראה יש מקום להתערבות פסיכולוגית. בברכה,


אחד הממצאים החזקים ביותר שנמצאו בפסיכולוגיה הוא בתחום חקר מטרות. לפי המחקר נמצא שלמטרות השפעה חזקה על רמת ההנעה, הריכוז, המאמץ וההתמדה של האדם, לעומת מצב שלאדם אין מטרה ספציפית. ניתן אולי להבין את ההבדל בין יכולת ההתמדה בין שני התנאים על פי ממצאים אלו. בתנאי שבו נשארו כך וכך קילומטרים או תרגילים, ככל הנראה מוצבת מטרה בראשך באופן ספונטני (להגיע למספר התרגילים/קילומטרים) ולכן מקל על היכולת להתמיד מול הקושי. בהמשך לרעיון זה מציע לך לחשוב אלו מחשבות מופיעות בזמן שאתה מבצע פעילות גופנית ומתחיל להיות קשה. או כמו שאנחנו הפסיכולוגים אוהבים לשאול, כיצד מצב זה פוגש אותך? או מה מצב/טריגר זה פוגש? האם פוגש דפוסי חשיבה שליליים/פסימיים שמאפיינים אותך באופן כללי? או שמופיעים רק בזמן זה? אם כן מדוע מופיעים? האם זה קשור לרמת מוטיבציה שלך לפעילות הגופנית או משמעות הפעילות בשבילך? דפוסי חשיבה שחוזרים על עצמם יכולים לספק הצצה למשהו משמעותי/עמוק או כללי יותר לגביך או לחייך. רצוי כמובן לאחר הגברת המודעות לנסות לעבדם בכדי להגיע יותר לשורש העניין, אם יש כזה, ולעמדה פסיכולוגית שתאפשר לך להתמודד עם הקושי העולה בפעילות גופנית. לעיתים כמובן אין שורש של עניין וזה פשוט הקושי שפוגש נטייה טבעית חזקה להימנע מכאב ?. בברכה, גבי


לפני שאגש לתשובה לשאלתך, ברשותך הקדמה קצרה שיכולה להיות רלוונטית. רבים מהספורטאים לא מודעים מספיק לעוצמה ולמורכבות של ההשפעות הפסיכולוגיות שיכולות להופיע בתהליך שפתיעה ושיקום. מחקרים למשל הראו שלעיתים ספורטאים החווים פציעה משמעותית יכולים לעבור תהליך שדומה לאבל וכולל תגובות כגון זעם, הכחשה, דיכאון וחרדה. במחקר וגם בקליניקה נתקלתי במקרים של טראומה לאחר פציעה שהקשתה על החזרה לפעילות באופן שהצריך התערבות פסיכולוגית. מאידך, לא מעט ספורטאים מצליחים לצלוח את תקופת השיקום ולחזור לפעילות, גם אם בסבל נפשי (שלדעתי מיותר) לאורך הדרך. לשאלתך, אישית אינני מכיר מחקרים שבדקו את הקשר בין השפעות המצב הפסיכולוגי, ובפרט סטרס על תהליך השיקום ברמות הפיזיות, אך בטוחני שיש. בהחלט צפוי לראות השפעות של מצב פסיכולוגי על היכולת לבצע שיקום טוב. למשל, צפוי שספורטאי שמדוכא עקב פציעתו יתקשה לגייס את המשאבים הנדרים להתמיד בתהליך הסיזיפי של השיקום. או למשל ספורטאי שבחרדה יכול אולי להשקיע יתר על המידה ולפגוע בתהליך. בכל מקרה, לא יפתיע אותי כלל אם הממצאים יצביעו על השפעה שלילית של סטרס ומצב פסיכולוגי ירוד על השיקום גם ברמה הפיזית, שהרי כפי שכבר לבטח ידוע לך, ניתן לאמר שהוכח כבר קשר משמעותי בין הפסיכולוגיה למצבנו הגופני ובפרט הקשר בין מצב פסיכולוגי להצלחה בהתמודדות עם חולי. אם הינך מרגיש שמצבך הפסיכולוגי לאור הפציעה אינו כשורה אז א. זה נורמטיבי ולגיטימי. ב. ממליץ שלכל הפחות תתייעץ עם פסיכולוג לבדוק אם המצב מצריך ליווי פסיכולוגי ולפעול בהתאם להמלצה.


היי יוחנן, לצערי הרב, אין תהליך התמחות המוכר על ידי מדינת ישראל בפסיכולוגיית ספורט. המדינה לא מכשירה פסיכולוגים של הספורט ולכן גם לא מנהלת רישום ומעקב. בבחירה של פסיכולוג בתחום הספורט מציע לך את הדברים הבאים: 1. חפש באתר משרד הבריאות את פנקס הפסיכולוגים וראה שהפסיכולוג שבחרת רשום שם. זה אומר שהמדינה הכירה בתואר השני שלו כפסיכולוג מבין תחומי ההתמחות השונים (קלינית, חינוכית, תעסוקתית/ארגונית ושיקומית). 2. שאל לגבי הרקע וההכשרה שלו, וכמובן הניסיון שלו בתחום. 3. בעיני חשוב מאוד שהפסיכולוג יחזיק בהתמחות טיפולית (קלינית או חינוכית) או חניה בתהליך התמחות.שכן פסיכולוגיית ספורט הינה לרוב מפגש שמצריך ידע, הכשרה וניסיון בתחום הטיפול. כרגע בגלל העדר ההתמחות פסיכולוג בעל התמחות שאינה טיפולית יכול לעבוד בתחום, למשל פסיכולוג קוגנטיבי או ארגוני, וזה בעיני פחות רצוי. בברכה גבי


היי נלה, כשישנו פער מתמשך בין היכולת הפוטנציאלית לבין היכולת שבאה לידי ביטוי בתחרויות, שאינה מוסברת על ידי פציעות, ההמלצה שלי היא לראות פסיכולוג ספורט, ולו לשם התייעצות ובדיקה. לצערי, רוב הפניות לפסיכולוג ספורט נעשות באיחור רב, לאחר תקופה ממושכת של אי הצלחות בהן הספורטאי צבר חוויות רגשיות שליליות שבד"כ פגעו בדימוי העצמי הספורטיבי ובמוטיבציה, לעיתים עד כדי רצון לפרוש. יחד עם זאת, לעיתים, אי ההצלחה בתחרויות יכולה לנבוע בעיקר מהיכולת המקצועית. גילאי הנערים והנוער בספורט הן תקופות שבהן פועלת מעין מסננת מקצועית שמקשה על הספורטאים הפחות מוכשרים להישאר בספורט. לספורטאים שלא מצליחים לעמוד בעלייה ברמה ובתחרות תקופה זו יכולה להיות מורכבת מאוד, ואף משברית של ממש עבורו ו/או הוריו. ספורטאי, יכול לחוות אבדן של תחושת הזהות (מי אני?), וגם של המצע המרכזי סביבו ארגן את אישיותו, ובפרט את דימויו העצמי. להורה זה יכול להיות אבדן של חלום שבחלקו היה שלו. לעיתים רעיון הפרישה יכול לעורר חששות אצל ההורים שמא הנער ילך לאיבוד או יפנה לדרכים פחות רצויות. אגב, אם החלום הוא יותר מדי שלו זה בד"כ מרמז על מעורבות הורית לא בריאה שמחייבת התבוננות פסיכולוגית. בפרט במצב שבו יש לשקול פרישה. שכן תפקיד ההורה במצב זה היא לעזור לנער המתבגר להתגבר על האבדן, ולבצע לעיתים תהליך של אבל של ממש. בסופו של תהליך אבל נכון הנער יוכל להצמיח זהות חדשה ולמצוא אפיק אחר להתפתחות פסיכולוגית וחברתית. אינני יודע באיזה מן המקרים מדובר, אך מקווה לעורר חשיבה שתעזור. גבי


היי אור, לא אתיימר שאוכל להסיק מתוך התיאור מה בדיוק הסוגיות שפועלות בנושא הריצה אצלך. אז אנא קחי את מה שאכתוב כהשערות ואפשרות לחשיבה. את מעידה שהתמכרת לריצה. הרבה אנשים היום אומרים אני מכור לכך וכך. ואכן מצד אחד, כולנו קצת מכורים או מפתחים תלות בדברים מסוימים והתמכרות כמו רוב הדברים מתקיימת בספקטרום. יחד עם זאת, התמכרות שהיא נאמר באמצע ומעלה על הספקטרום לרוב מעידה על מורכבות פסיכולוגית, או סוגיות פסיכולוגיות בעלות עוצמה שאנו לא ממש במגע עימם או לא מעובדות דיו. לכן, כשיש התמכרות הכרחי לבצע תהליך פסיכולוגי להבנת העומד מאחוריה ולא רק לנסות להיגמל או להוריד במינונים. אם רק נפסיק את ההתמכרות, ברוב המקרים הניסיון יכשל ונחזור אליה, או במקרה הטוב נחליף התמכרות בהתמכרות. אינני יודע מה עומד מאחורי ההתמכרות לריצה אצלך, אך לפי תיאורך אפשרי שסוגיות של מראה או אולי דימוי עצמי, ו/או חרדות סביב הבריאות משחקות תפקיד? תמיד קשה מאוד להיגמל ואפילו להוריד מינונים בהתמכרות, לבטח בהתחלה. האמביוולנטיות (רצונות מנוגדים חוגגת במקרה הטוב. קודם כל, וכמו שאת מתארת, כי זה מאוד מפחיד, שהרי כאמור להתמכרות יכולים להיות תפקידים פסיכולוגים משמעותיים (כגון, לשמור על הדימוי העצמי, להרגיע חרדות, לווסת מצבי רוח ורגשות ועוד). ובעצם, אם לא היינו חשים שאנו תלויים בפעילות לא היינו מתמכרים לה. אך כל מי שהתגבר על התמכרות יספר על חוויה מעצימה וחיובית ביותר במובנים ורבדים רבים, לעיתים מעין לידה מחדש או התחלה של חיים חדשים. נראה שאת נמצאת במקום מצוין להתחיל תהליך שכזה וכל הכבוד! את מודעת שיש כנראה התמכרות. יש אמביוולנטיות שצד אחד בה הוא כמובן המוטיבציה לשנות/להשתחרר (לעומת שימוש עיקרי במנגנוני הגנה כגון הכחשה, הדחקה או רציונליזציה). אם צדקתי ואכן מדובר בהתמכרות לריצה. מציע בחום לפנות לטיפול מהסיבות שתיארתי לעיל, ומתוך העובדה שקשה לעשות תהליך פסיכולוגי שכזה לבד. פסיכולוג ספורט בעל אוריינטציה טיפולית יכול להיות האיש (אך הכרחי שתהיה לו התמחות טיפולית כגון פסיכולוגיה קלינית או חינוכית וניסיון בעבודה עם התמכרויות). באותה המידה ניתן כמובן לפנות לפסיכולוג שמתמחה בנושא התמכרויות. בברכה, גבי


היי, שמח מאוד שפנית. נשמע שעברת תקופה לא פשוטה. יש לי תחשה שיש סוגיות מעבר לאיבוד ביטחון/פריקת כתף וכו שמשחקות תפקיד'. משהו עוצמתי ושאת לא כ"כ במגע איתו (שאגב זה בסדר גמור-תגובה נורמטיבית לחלוטין). יש לי תחושה שאני יודע במה מדובר, או לפחות בחלק מהעניין, אך לא הייתי רוצה לכתוב כאן. תזמון זה דבר קריטי בפסיכולוגיה. מאוד ממליץ שתפני לפסיכולוג ספורט, אך כזה שמחזיק ביכולת ובאוריינטציה טיפולית. או לפסיכולוג רגיל שיעזור להבין את המתרחש. אגב, כשיש משהו ספציפי שבו עוסקים, זה יכול להיות גם תהליך קצר. לפעמים אפילו כמה פגישות. אני אומר את זה כי לפעמים אנשים נרתעים מלפנות לפסיכולוג כי הם חושבים שזה חייב להיות שנה או שנים של מפגשים, ולעיתים לא כך הדבר. כאן לכל שאלה נוספת, גבי


היי, אני מניח שהוא לא רוצה ללכת כי רואה את עצמו כשחקן מקצועני ולכן אינו רואה טעם בבית הספר? בכל זאת, אשמח אם תוכלו לספר קצת יותר. האם יש קשיים לימודיים, חברתיים או התנהגותיים? מה מצבו הרגשי לדעתכם? האם קרה משהו משמעותי לאחרונה? איך הגישה שלו לכדורסל? מתאמן הרבה? האם הייתם מתארים אותו כאובססיבי לכדורסל? או אובססיבי בכלל? אם כן, כיצד זה בא לידי ביטוי בכדורסל או בחייו? תודה, גבי


טוב שכתבת סובייקטיבית. כי חשוב שתיקח את דברי בהקשר זה בלבד. זוהי החוויה שלי, ואינני יודע עד כמה היא מייצגת. בשנים האחרונות אני עובד לרוב בקליניקה. מדי פעם מרצה בקורסים להכשרת מאמנים או להורים. מדי פעם מבצע סדנאות או נקרא "להציל" קבוצות במשבר. הטוב שבמקצוע בשבילי הוא כדלקמן: • בשבילי אופי העבודה צריך, ברוב המקרים, להיות טיפולי. כלומר, טיפול פסיכולוגי לכל דבר, שתחום לספורט. זהו דבר שאני מאוד אוהב לעשות ומרתק אותי יותר ויותר ככל שאני מעמיק ומרחיב את ידיעותיי בתחום. • לרוב, פסיכולוג ספורט עובד עם אוכלוסייה בעלת מוטיבציה גבוהה, שלמרות קשיים משמעותיים עימם יכולה להגיע, בגלל המוטיבציה והרצון לשתף פעולה ניתן לבצע שינויים של ממש. זה כמובן דבר מאוד מרגש ומתגמל. • אצלי חלק ניכר מהעבודה היא עם ילדים ובני נוער. זה דבר מאתגר ומתמגל שאני מאוד אוהב. • כל ספורט וכל ספורטאי הוא עולם שונה, ולמרות 9 שנים בתפקיד בכל פעם שאני נחשף לספורט חדש זה נחווה כהרפתקה מרגשת. אתה עובר את החוויות עם הספורטאי או הקבוצה- השמחה והאקסטזה של הניצחון והתוגה שבהפסד. • התחום יכול להיות רחב אם תרצה שיהיה. למשל, עבודה עם רקדנים, מוזיקאים ומבצעים אחרים, ואפילו עם עסקים. הגבול היחידי הוא היצירתיות והדרייב. • העבודה אינה רק בקליניקה. ההליכה למגרשים ולמשחקים, במיוחד ברמות הגבוהות היא דבר סופר מרגש ומעניין. זה מאוד מאתגר ודורש ממך להיות גמיש ויצירתי בהתערבויות שלך. כל זאת דורש ממך להמשיך ללמוד ולהתפתח, דבר שאני מאוד אוהב. החסרונות בעיני כוללים: • העומס והשחיקה שיכולה להיות בעבודה טיפולית- בסופו של דבר אתה עוסק בדיספונקציונליות וקשיים פסיכולוגיים על בסיס יום יומי. ולכן ככל פסיכולוג מטפל אתה עלול לסבול מעומס רגשי. לטפל זה יכול להיות דבר מאוד לא פשוט. • זה תלוי בך אך להתפרנס מהתחום בישראל יכול להיות מאתגר. אני עברתי לשמחתי את השלב הזה אך בהתחלה לא היה קל בכלל. נדרשתי לסבלנות והתמדה רבה. • עבודה עם הורים ועם ילדים- אני מנסה לעבוד כמה שיותר עם הורים, אך בתקפותנו ובמדינתנו זה יכול להיות מאוד מאתגר. ההורים הישראלים בימינו מתקשים לראות את עצמם כחלק מהתהליך, ואם כן, סבלנותם לתהליך לרוב נמוכה. כמו כן, כמו רוב ההורים יכולים להגיע למפגש עם המון הגנות עוצמתיות שמצריכות סבלנות יכולת הכלה רבה. נראה לי שבפסיכולוגיית ספורט הקושי בעבודה עם הורים יכול להיות רווח יותר שכן שכיח שההורים שמביאים את ילדם לפסיכולוג ספורט מגיעים עם איזושהיא אמביוולנטיות לטיפול פסיכולוגי. הם נוטים לראות בפסיכולוג ספורט כמאמן מנטאלי, או פסיכולוג שתחום עבודתו צריכה להיות רק בספורט. התפיסה יכולה להיות משהו כזה: לילד או לנער אין קושי פסיכולוגי. הוא רק צריך שתגביר לו את הביטחון. בטח שאני כהורה לא קשור לחוסר הביטחון. לרוב, זה לא המקרה ואתה נדרש להפגיש את ההורה עם דברים שהוא מתקשה ו/או לא רוצה לראות. חשוב לציין שהלקוח הוא הילד והוריו (בסדר הזה), והם אלו שקובעים את אופי וגבולות ההתערבות. אך כשיש קושי משמעותי שאתה מרגיש שחוסמים אותך מלטפל בו, כאיש טיפול זה יכול לתסכל ולצער מאוד. בפרט כשמדובר בילדים. • עבודה עם ילדים יכולה להיות מרגשת וקסומה אך בעיני יותר מאתגרת מעבודה עם בוגרים. שכן לבוגרים יכולות אינטרוספקציה ויכולות הבנה והפשטה גבוהות יותר שמקלות על התהליך. עבודה עם מתבגרים יכולה להיות גם מאוד מאתגרת ומצריכה סבלנות רבה.


אני יודע שפתחו תואר שני במכללה למינהל. מעניין לראות אם זה יוביל להסדרת התחום מבחינת משרד הבריאות. כלומר, הקמה של התמחות מוכרת בפסיכולוגיית ספורט. כל עוד זה לא קורה, המשמעות לתואר שלמדת אינו כה גבוה, אלא מבחינת הידע שעימו תתחיל את המקצוע ואולי גם בהיבט שיווקי. אם התחום יוסדר בעתיד, מי שלמד פסיכולוגיית ספורט בתואר שני לבטח יחזיק ביתרון מבחינת הכרה ורישוי. שווה לברר עם פסיכולוגיים של הספורט וותיקים, (למשל גילי גולדצווייג מהקריה האקדמית אונו) לאן לדעתם נושא ההסדרה ילך. לגבי חו"ל אינני האיש לייעץ לך. יש במיאמי אוניברסיטה מפורסמת. בזמנו בראשות פרופ. טטנבאום. יש בבריטניה מקומות ידועים, בגרמניה ובאוסטרליה. שווה לך לבדוק עם פסיכולוגים של הספורט שבאקדמיה. הם יוכלו לייעץ לך היטב בנושא זה.