על הספה - פורומי מומחים

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט מנהל הפורום גבי זקס
פסיכולוג מורשה המתמחה בתחום של פסיכולוגית ספורט בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות פורום פסיכולוגיית ספורט
מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותואר שני בפסיכולוגיה של המצוינות מאוניברסיטת לודוויג מקסימילאן שבמינכן, גרמניה.

גבי בעל ניסיון עשיר בתחום פסיכולוגיית הספורט, תחילה תחת מכון לעוף לפסיכולוגיית ספורט, וכיום בעל קליניקה פרטית. שימש כמרצה בתחום פסיכולוגיית הספורט במכון ווינגייט ומכללת אוהלו, בקורסי הכשרה למדריכים ומאמנים ספורטיביים.


ברוכים הבאים לפורום פסיכולוגית ספורט- הינכם מוזמנים להעלות כל שאלה ולהתייעץ בתחום פסיכולוגיית הספורט.

הפורום נועד לספורטאים, הורים ומאמנים.

היעד העיקרי של פסיכולוגיית הספורט הינו לעזור לספורטאי למצות את הפוטנציאל הטבוע בו ולהיות הספורטאי הטוב ביותר שהוא יכול להיות. פסיכולוג ספורט עוזר לספורטאי להתגבר על אתגרים פסיכולוגיים ולשפר כישורים מנטאליים כגון:

התמודדות עם לחץ וחרדה, הגברת הביטחון העצמי, שיפור יכולות ריכוז, התמודדות עם טעויות וכישלונות, הגברת המוטיבציה ושמירה על קונסיסטנטיות, שיקום מפציעות ועוד.


 X

שלום רב, זה בטח מאוד מצער לראות את בנך עוזב עיסוק שהיה כה מרכזי בשבילו במשך שנים רבות. זה בטח גם מדאיג, שכן שאלות חשובות עולות בעקבות השינוי האפשרי. שאלות כגון, מה יעשה כעת? האם יהיה במשבר בעקבות השינוי? האם ימלא את זמנו הפנוי בעיסוקים שיתרמו לו ולתהתפחותו, או בעיסוקים ועם חברה שעלולים להרע לו? גיל ההתבגרות הינו גיל מאתגר ומורכב מאוד, לנערים ולהורים. תקופה זו מתאפיינת בניגודים וקונפליטקים רבים אצל הילד ואצל ההורים, לצד כורח בקבלת החלטות בעלות השפעה משמעותית על ההוה והעתיד של הנער. לכן שוררים מתח, בלבול ואף חרדה אצל ההורים והמתבגרים. דוגמא לניגוד וקונפליט שיופיע אצל הורים יכול להיות כאשר הורים ינסו להוביל את בניהם לדפוסים של בגרות, אחריות ועצמאות (בתקווה שכך קורה :)), אך באותה עת יחששו, לאפשר להם 'מקום' וחופש לפתח הישגים התפתחותיים אלו. אולי מתוך חשש לכיוונים שיבחר ולהשלכותיהם (חשש שיכול להיות גם מוצדק שכן כושר השיפוט של מתבגר לעיתים אינו מפותח כפי הנדרש ומתאפיין בפרספקטיבה לקויה). לעיתים הורים מתקשים לוותר על רצונותיהם ומשאלויהם לגבי עתידו ואישיותו של הנער. רצונות ומשאלות השייכם יותר אליהם מאשר לילדם (במקרה הקיצוני, הורים ש'חיים דרך' ילדם. מצב מאוד לא רצוי בעל השלכות פתולוגיות). במקרים רבים פרישה מענף ספורט הינו מצב משברי, בפרט בגיל ההתבגרות שבו המשימה העיקרית הינה בניית זהות חיובית וקוהרנית. לכן, ספורטאים המעוניינים לפרוש עלולים להיות במצב מבולבל מאוד, חרד, ולעיתים אף לסבול מדיכאון. אך לעיתים לא, שכן ההחלטה כבר התגבשה בליבם מזה זמן רב והם שלמים עימה. הייתי מייעץ לך לברר עימו באשר לתחושותיו, סיבותיו לפרישה ומידת שלמותו עם החלטתו, אך נסי לשים את רצונותיך וחששותיך שלך ו/או של בעלך בצד. במקרים שהנער לא שלם עם ההחלטה, או שהיא מגיע עקב מניעים חיצוניים וניתנים לשינוי (כגון מאמן, מצב חברתי בקבוצה וכו'), רצוי לשקול להיעזר בשירותי פסיכולוג ספורט, שכן הוא יכול ללוות את הנער, ולעזור לו להגיע להחלטה הטובה ביותר בשבילו, תוך שמירה על פרספקטיבה נכונה ומתוך הבנה מעמיקה ומקיפה (של הנער) למצבו. בברכה, גבי.


היי אורי, הקדמה קטנה: אין ספק שכדורעף החופים הינו ספורט מאוד מאתגר מבחינה פסיכולוגית. שחקן כדורעף חופים נדרש לשמור על ריכוז ודריכות מאוד גבוהים על מנת להתמודד עם הדרישות הטכניות הגבוהות של המשחק, בפרט לאור המהירות הרבה שבה הדברים מתרחשים. בנוסף לכך, המשחק מאתגר מאוד מבחינה פיזית ודורש נכונות לתת 100% מעצמך בכל מהלך! כמו-כן, ישנה חשיבות רבה לתחושת הביטחון העצמי של שחקן כדור-עף החופים, אשר עקב טבעו של המשחק, נוטה לתנודתיות רבה לאורך המשחק. לבסוף, נדרשת התמודדות נוספת, התמודדות עם בן הזוג שלך למשחק. לאור כל הדרישות הללו, ישנה חשיבות מכרעת למערכת היחסים של בני הזוג. לעולם לא תוכל להתמודד עם אתגרים אלו, ולנצח בצורה קונסיסטנטית בספורט זה, אם אינך מסתדר עם בן הזוג שלך, או אם אתה מגלה קשיים להסתדר עם בני זוג שונים. אתה מציין שטעויות של בני הזוג שאיתם אתה משחק פוגעות בך מאוד מבחינה פסיכולוגית. הן פוגעות בריכוז שלך, במוטיבציה שלך ובמצב הרגשי שלך בעת המשחק. ציינת גם שאתה מגלה רגישות גבוהה לטעויות שלך עצמך. אסתכן בניחוש מלומד ואומר, שאולי אתה מגלה נטייה לביקורתיות באופן כללי? גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמך? אם כן, מתוך פרספקטיבה קוגניטיבית ניתן לאמר שאתה נוטה להבחין יותר בהיבטים השליליים של המשחק מאשר בחיוביים, אך לא רק זאת, החוויה הרגשית בעקבות ההבחנות הללו נוטה להיות שלילית ועוצמתית. כהערת אגב, ובהנחה שאני צודק באבחנתי,עולות מתוך כך שאלות מעניינות: מדוע נטייה זו קיימת אצלך? מה מקורה? ומדוע החוויה הרגשית בעקבות הטעות שלך או של אחרים נוטה להיות עוצמתית? האם נטייה זו התקיימה מאז ומתמיד או התחילה לאחרונה? ניתן אולי לראות את הנטייה להתמקד בטעויות שלך או של אחרים, כביטוי לרמת לחץ וחרדה גבוהים שאתה חווה במהלך המשחק. לעיתים ספורטאים לא מודעים לרמות הגבוהות של הלחץ והחרדה הקיימים בהם, ובמיוחד לדרכים העקלקלות שבהם יבואו לידי ביטוי. אם זה כך, שאל את עצמך, מדוע אתה לחוץ כל כך? עד כמה חשוב לך הניצחון? האם הצלחה במשחק מחייבת ניצחון? האם זו היא חזות הכל? אלו שאלות מעניינות שיכולות להוות קרקע פורייה לצמיחה פסיכולוגית על ידי דיון בהן בעזרת פסיכולוג. מעבר לבדיקת נחיצותו של טיפול פסיכולוגי, הייתי מייעץ לך מספר דברים שהינך יכול לעשות בעצמך: א. רשום לעצמך דיבור עצמי לשימוש במהלך המשחק. מטרתו העיקרית של דיבור זה הינה להניע אותך מן המיקוד בטעויות שנעשו. למשל, לאחר טעות תרגל לאמור לעצמך דברים כגון 'קדימה, נקודה הבאה' 'כאן ועכשיו, העבר מת' וכדומה. נסה מספר משפטים קצרים, ואמץ את מה שעובד בשבילך. ככל שתוכל לחזור ולהתמקד בהווה ובעתיד, יש לך סיכוי טוב יותר לצמצם את החוויה הרגשית המתרחשת בעקבות המיקוד בשלילי. ב. נסה לראות את בן זוגך למשחק באור חיובי יותר. נסה להתמקד בדברים הטובים שהוא עושה, אני בטוח שהם קיימים. כאשר הוא עושה משהו טוב, התלהב מכך והחמא לו (גם אם זהו דבר קטן). תן לו 'כיף' ותשמח בשמחתו ובהצלחתו. המטרה הינה להניע אותך לחשוב ולהרגיש כלפיו גם דברים אחרים. ג. אם ההנחה שלי נכונה, לגבי חשיבותו של הניצחון בעיניך, נסה להרחיב את מושג ההצלחה שלך. ההתמקדות בהיבטים תוצאתיים בספורט מעמידה אותך בסיכון ללחץ וחרדה גבוהים, אשר כאמור, ייתכן ומניעים את המיקוד השלילי והחוויה הרגשית הנלווית. המיקוד הרצוי הוא בהיבטים תהליכיים (כגון טכניקה ואסטרטגיה), שכן אלו נמצאים בשליטתך הישירה. בהצלחה, גבי


היי טל, תודה רבה על הפניה. ראשית כל, כל מה שאענה הינם השערות המבוססות על התיאור הראשוני שסיפקת, אז אנא ראי אותם ככאלו. המחקר בפסיכולוגיה של הספורט בנושא ספורט תחרותי בגיל הילדות הצביע באופן ברור על מספר גורמי סיכון שיש להימנע מהם, אם רוצים לאפשר לילד הספורטאי להמשיך להתפתח בצורה רצויה בתוך ענף הספורט שבחר, והכי חשוב, ליהנות ולהמשיך לאהוב את הספורט. לצערי הרב, מסגרות ספורטיביות רבות בישראל (במיוחד בכדורגל ומועדונים 'גדולים'), וכן הורים רבים, נוטים בשנים האחרונות לעשות בדיוק ההפך מהמומלץ ולהעמיד בסיכון פסיכולוגי ילדים רבים. הסיכונים הללו כוללים הגברת הלחץ והחרדה לרמות גבוהות ביותר, וכך לגרום לעיתים לדיכאון, פרפקציוניזם (תופעה רווחת כיום וחמורה מאוד), לפגיעה אנושה במוטיבציה הפנימית (אסביר את המושג בהמשך) ולבסוף לפרישה מהספורט. מודע זה קורה? ילדים רגישים ביותר לציפיות הוריהם ודמויות משמעותיות אחרות (כגון מאמנים), אפילו אם הם אלו לא נאמרות במפורש. רגישים במובן שהם נוטים לקלוט ולהפנים לתוכם ציפיות אלו. הם נוטים אז לגלות רצון עז לעמוד בציפיות הללו, שכן בגיל זה דימויים העצמי ובריאותם הפסיכולוגית מושפעים מאוד מהדרך שבה תופסים אותם הדמויות המשמעותיות בחייהם. לכן, המטרה הראשית בשלב זה חייבת להיות אחת: לאפשר לו ליהנות מהספורט ולפתח כמה שיותר את המוטיבציה הפנימית שעימה הגיעה לספורט (בתקווה שכך היה).



היי איריס, את אכן מתארת לולאה שלילית שקשה להשתחרר ממנה, הבעיה שהיא מתחזקת מכיוונים שונים. לאחר מספר משחקים שבו תפקד רע, הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות נפגעים. וזהו מצב בעייתי ביותר, מפני שהביטחון העצמי ותחושת המסוגלות הינם 'המנוע' של הספורטאי, ובלעדיהם פשוט לא ניתן לתפקד. במצב כזה, החרדה התחרותית מתגברת ועלולה להתגבש תפיסה של חוסר אונים נלמד, היכולה להוביל לפגיעה קשה במוטיבציה ואף לדיכאון. בנוסף לכל, המאמן מתחיל לאמן את אמונו בשחקן. וזהו כמובן הדבר האחרון שרצוי במצב כזה, שכן זהו מקור כוח חשוב מאוד שממנו הספורטאי יכול לשאוב כוח וביטחון ולשבור את הלולאה. פסיכולוג ספורט שיעבוד עם בנך וישתף את מאמנו בתהליך הינו המהלך הרצוי. אמליץ לך בשמחה. אנא צרי קשר: 0546666758


אני מאוד שמח על פנייתך אתי. המצב נשמע באמת מורכב ולא קל... סיפורך מכיל מספר נושאים מורכבים, אם כי לצערי גם שכיחים, אשר מצריכים התייחסות וטיפול. נושא המעורבות ההורית בספורט - אנו יודעים שמעורבות הורית רצויה בספורט, ובעצם חינוך נכון בכלל, מתאפיינים במרחב, חופש ואיזון. מרחב וחופש לילד ולמתבגר בפרט, לבחור את דרכו בספורט ובעולם, להתנסות ולבחור בתוכם (למשל את המשך דרכו בענף הספורט). הורות נכונה לספורטאי הינה הורות שמספקת תמיכה רגשית ברגעים הקשים שעוברים על כל ספורטאי, כמו גם וליווי ותמיכה לוגיסטיים. תמיכה וליווי שכזה יספקו לילד ולמתבגר את היכולת לבחור את בחירותיו, (שלעיתים אכן קשות ובעלות השלכות לא מבוטלות). לדוגמא, ילד שמאוד רוצה לשחק כדורגל אך לא טוב לו בקבוצתו. הורה יעשה טוב אם יברר מה מתרחש בקבוצה, ומדוע רע לו שם? אם יש צורך, יברר איתו אפשרויות למעבר לקבוצה אחרת וגם יגרום למעבר לקרות על ידי תמיכה לוגיסטית. מצד שני, מעורבות הורית וחינוך מתאפיינים גם באיזון באשר למידת החופש והמרחב הניתן. שהרי הילד והמתבגר אינם יודעים לעיתים לבחור ולהחליט באופן שקול תוך הבנה של ההשלכות למעשיהם. ברור שחופש מוחלט מצד ההורי עלול בסופו של דבר לפגוע בהם. האתגר המתמיד הוא למצוא את האיזון הנכון בכל הנושאים הללו, וכאן נראה שבעלך מתקשה. סוגיה נוספת בנושא חופש ואיזון הקשורה למקרה שלך, הינה שהורות נכונה מתאפיינת ביכולת להפריד בין המוטיבציה והרצונות של ההורים לאלו של הילד. ישנם הורים, כמו בעלך, אשר מסיבות שונות מתקשים לעשות זאת. זהו מצב לא רצוי אשר יכול לגרום למגוון נזקים פסיכולוגים ישירים ועקיפים, כאשר רק בחלקם ניתן יהיה להבחין, וחלקם עלולים להתגלות בהמשך הדרך. הנזק הראשון שבדרך כלל נראה במצב כזה הינה פרישה מהספורט (לרוב, כמו במקרה שלך יתרחש בגיל ההתבגרות). מדוע נזק? כי הילדים פורשים מספורט שהם מאוד אוהבים, שהיו טובים בו והפך להיות חלק אינטגראלי מזהותם ומדימויים העצמי. פרישתם עלולה לנבוע מתוך הסטרס המתמשך שבו הם נמצאים מתוך סביבתם המיידית, וכן עקב קונפליקטים האופייניים לגיל ההתבגרות (כגון, רצון 'להיפרד' מההורים ולבנות זהות ודרך עצמאית), אשר עלולים להתחדד ולהתחזק עקב ההורות שתוארה לעיל. פניה לפסיכולוג ספורט יכולה להיות בהחלט רעיון טוב, אך גם פסיכולוג קליני, פסיכולוג בעל רקע בפסיכולוגיה חינוכית או בעל הכשרה בטיפול משפחתי יכולים להתאים. היתרון של פסיכולוג ספורט הינו ביכולתו להבין בצורה טובה יותר את עולמם של הספורטאי ומשפחתו, את תרבות הספורט והלחצים הפסיכולוגים המאפיינים אותם. במקרה שלך, הפסיכולוג יעשה נכון אם יעבוד איתך ועם בעלך, וגם כמובן עם בנך (ביחד או בנפרד). הפסיכולוג יעזור למשל בעלך להבין בצורה רחבה ועמוקה יותר את הסיבות להתנהגותו, וגם את הנזקים שלה. אולי כך יוכל להתגבר על קשייו בתחום זה, ולחוות (ולאפשר) יותר מרחב וחופש בהורותו, ולבנות קשר המתאים יותר לאתגרי גיל ההתבגרות. בעבודה עם בנך, הפסיכולוג יוכל לעזור לו להבין את מניעיו לפרוש, את הרקע להם (בעלך, גיל ההתבגרות?) וכך לאפשר לו מרחב פסיכולוגי לקבלת ההחלטה הנכונה ביותר עבורו.


תודה על הפניה איתי. מצד אחד, הטניס הוא אחד מענפי הספורט המאתגרים ביות מבחינה פסיכולוגית, ובפרט לילדים ונערים צעירים. זהו ענף ספורט המתאפיין בלחץ כמעט מתמיד בין אם אתה המוביל או המובל . בנוסף, זהו ספורט אשר יכול להיחוות כמאוד מכעיס ומתסכל ולכן דורש מהספורטאי יכולת וויסות רגשית גבוהה (יכולת לשלוט ולחוות רגשות בצורה אדפטיביות יותר). היותו ספורט יחידני תורם לאתגרים הפסיכולוגיים שלעיל, בכך שהספורטאי נותר להתמודד לבד, ללא תמיכה מאחרים משמעותיים, או אפשרות להיות מוחלף. מצד שני, אפשר לחשוב על אתגרים אלו כאפשרויות. אפשרויות לחינוך של ערכים ודרכי התנהגות רצויות, וכן אפשרויות לתיקון או שיפור של כישורים פסיכולוגים הרצויים בטניס ובחיים בכלל, כגון יכולת התמודדות עם מצבי לחץ, תסכולים וכישלונות. על פי תיאורך, נראה שהדבר הרצוי הינו מעורבות של פסיכולוג ספורט. מחד גיסא, נראה שיכולתו להתמודד עם לחץ ותסכול (שני דברים שונים) מובנית באישיותו ולכן ספורט הטניס יהווה אתגר ייחודי אשר ימשיך ללוות אותו. מאידך, כפסיכולוג, הייתי מעוניין לברר איתו לגבי סיבות נוספות לקשיים שלו לשלוט ברגשותיו. הייתי מנסה לברר איתו כיצד הוא חווה רגשות אלו? (מה המשמעות בשבילו כאשר מרמים אותו, או כאשר הוא מפסיד או טועה?). מדוע הוא בוחר בדפוסי התנהגות הרסניים (להפסיק לשחק ולהעיף כדורים ליציע)? תהליך זה של בירור הסיבות להתנהגותו ופיתוח הבנה טובה יותר לגביהם (אצלו), הינו בעצמו תהליך טיפולי, הצפוי לספק את פירותיו בדמות שינוי החוויה וההתנהגות על המגרש (ואולי אף מחוצה לו). לאחר מכן, הייתי מנסה לברר איתו דרכים אלטרנטיביות לפרש ולחוות אירועים כאלו, ועל כן, גם תגובות אדפטיביות יותר לאירועים. לבסוף, היינו מתרגלים דרכי חשיבה והתנהגות אלו על מנת להטמיעם, וכך לרכוש יכולות להתמודד טוב יותר עם האתגרים הפסיכולוגים של הטניס, ואולי גם של החיים.


היי אמיר, אולי תשמח לדעת שלחץ או חרדה תחרותית הינה תופעה נפוצה מאוד בספורט. אולי יפתיע אותך לדעת שמחקרים על ספורטאי עלית (ספורטאים בינלאומיים או אולימפיים) מראים שגם הם סובלים מלחץ תחרותי, בדומה לרמות הלחץ הגבוהות המאפיינות ספורטאים צעירים. ההבדל ביניהם הוא בעיקר ביכולתם של ספורטאי העלית להרגיע את הלחץ ולהתמודד עם השפעותיו (למשל רגשות פחד וחרדה). נשמע שסוגיה זו מלווה אותך זמן מה ולכן הייתי ממליץ לך להיפגש עם פסיכולוג ספורט. כמו כן, הערתך לגבי העתיד שתמיד צפו לך הינה מעניינת והייתי מייעץ לך לחשוב עליה. לעיתים הפער בין הציפיות של הסביבה שלנו ורצוננו למלא אותם, ובין התפקוד בפועל יכול לגרום למגוון תגובות רגשיות כגון חרדה תחרותית ודיכאון, אשר כמובן פוגעים בתפקוד הספורטיבי. אלו לעיתים פועלים ברמה פחות מודעת, ובשיחה עם פסיכולוג ניתן להבין אותם טוב יותר ולהתגבר על השפעתם. לבסוף, ניתן לומר שתחום הלחץ והחרדה התחרותית הינו 'הלחם והחמאה' של פסיכולוגיית הספורט, אשר פיתחה כלים יעילים ביותר בכדי להתמודד עימם. אם אינך מעוניין לפנות לפסיכולוג ספורט אני ממליץ לך לבצע את הצעדים הבאים: א. בצע תרגילי נשימות, במיוחד לפני משחקים. תוכל למצוא מגוון של תרגילים טובים באינטרנט, אך תצטרך לתרגל אותם לפחות 3 פעמים בשבוע. ב. נסה להיזכר במשחקים טובים שלך. תנסה להיזכר מה קרה שם? מדוע שיחקת טוב? כיצד התנהגת ומה חשבת והרגשת? לאחר שביררת לעומק, נסה להביא את המחשבות, הרגשות וההתנהגות הללו למשחק, אם הצלחת לעשות זאת בעבר מדוע שלא שתצליח עכשיו? ג. קבע לעצמך מטרה אחת או שתיים למשחק. חשוב מאוד שהמטרה תתמקד 'בדרך' ולא בתוצאה! למשל, להילחם חזק בכל נקודה, או להיות מאוד טכני, או בעצם כל דבר אחר שתבחר. שתף את המאמן שלך במטרות ובקש שייתן לך ציון עליהם בסוף המשחק. דבר זה יעזור לך להתמקד בדברים שתחת שליטתך, יתרום למיקוד נכון יותר, ומוטיבציה וביטחון עצמי גבוהים יותר, אשר יפחיתו את תחושות הלחץ.


היי חווה, תודה על הפניה. את צודקת כמובן שאין לכפות עליה את השחייה בשום דרך, סביר שפעולות בכיוון הזה רק ירעו את המצב וגם עלולות לפגוע בקשר ביניכם. אני מאוד מבין את החששות שלך באשר לפרישה מהשחיה. השחייה היא השגרה שממלאת את יומה של בתך, מספקת מסגרת חברתית בשבילה, והכי חשוב, מהווה חלק מזהותה ואישיותה. סביר שהפסקה פתאומית של כל אלו יגרמו למשבר לא פשוט, במיוחד בגיל ההתבגרות. מצד שני, זהו חלק מהותי וגם רצוי של גיל ההתבגרות. השלה של זהויות והתנסות בחדשות, וכן, גם מרידה זמנית בסמכות ובכללים. חשוב שכהורה, אם ותחליט לפרוש, תקבלי את החלטתה ותהיי שם ללוות אותה. בעבודתי כפסיכולוג ספורט אני נתקלתי לא מעט פעמים בשאלות ומצבים מהסוג הזה. אם זה בגלל ההורים שהחליטו לפנות, או אם זה הספורטאי שיזם את הפניה. לרוב, אתחיל תהליך עם הספורטאים על מנת לבדוק יחדיו את הסיבות לרצונם לפרוש מהספורט שנתן להם כה רבות, ושבו שהשקיעו שנים רבות מזמנם ומנפשם. לעיתים הספורטאים מגיעים למסקנה שפרישה היא אכן הדבר הנכון, כשהתהליך הפסיכולוגי עוזר להם לקבל את ההחלטה ולהתמודד עם ההשלכות שלה. ולעיתים, הם מבינים שפרישה היא לא הדבר שנכון עבורם. בשני המקרים תפקיד הפסיכולוג ההורה דומים- ללוות אותם בצומת קשה זו, לעזור להם להבין את מצבם ולהגיע להחלטה שנכונה עבורם.


היי רוני, אני לא חושב שיש שחקן כדורסל, קלעי טוב ככל שיהיה שלא נתקל בבעיה כזו בקריירה שלו. אני יכול כבר לומר לך שאם יש לך את היכולת והטכניקה הנכונה בקליעה, אין לך יותר מדי מה לדאוג, שהרי אלו לא נעלמו. כל מה שאנו צריכים לעשות הוא להבין מה חוסם אותך מלבטא יכולות אלו, לבצע מספר דברים על מנת 'לפנות את הדרך' ולתת ליכולת שלך לבוא לידי ביטוי. יש המון מה לעשות מבחינה פסיכולוגית, אך הייתי רוצה דווקא לתת לך עצות 'פחות פסיכולוגיות'. ראשית כל הביטחון בקליעה הינו קריטי ויש לפעול על מנת להחזירו. אז מה עושים? התשובה אולי לא תפתיע אותך: אימונים, אימונים אימונים... א. הכפל את רמת האימונים שלך. בקש מחבר שיעזור לך, וזרוק לסל מספר זריקות כפול מאשר אתה רגיל אליו. 300 או 400 זריקות לסל ביום, 3 פעמים בשבוע למשך שבועיים צריכים לעשות את העבודה. בעזרת החבר, אם שניכם זורקים, זה בטח ייקח כשעתיים. אני מבטיח לך שכמות זריקות כזו תגרום לך להרגיש שוב את הזריקה, תהפוך אותה שוב לאוטומטית ותתרום המון לביטחון שלך. ב. נסה באימונים לקלוע מספר זריקות רצוף. למשל, אל תעבור מקום עד שאתה לא קולע 5 זריקות ברצף. המטרה הינה לתת לך לחוות הצלחות ותחושות טובות בקשר לקליעה שלך. בנוסף, אתה תשים לב מה קורה בראשך ובגופך כשאתה קולע ומחטיא וכך תחזור להתמקד בדברים הרצויים (הטכניקה), התחושה... תחושת ביטחון הינה כמובן תחושה סובייקטיבית, אך היא מושפעת מהמציאות שאתה חווה. כרגע אתה חווה כישלונות בהקשר של הקליעה ואת זה יש לתקן. כיצד? נסה במשחקים לקחת זריקות טובות יותר- בחר את המצבים שלך ואם אינך מרגיש בנוח אם המצב אל תזרוק. בחירת זריקות נכונה תתרום לאחוזים טובים יותר וכמובן לתחושת הביטחון. נסה להתחיל את המשחקים עם כניסות לסל, ותמיד תנסה להיכנס לסל עם הזריקות לא נכנסות. שים לעצמך מטרה במשחק לבצע כמה שיותר פעולות חיוביות. זכור שכדורסל הוא לא רק קליעה! כרגע הייתי ממליץ לך להפסיק להתמקד בקליעה ולחשוב על היבטים נוספים של המשחק שלך שבהם אתה יכול לתרום. למשל, פעולות טובות בהגנה, מסירות או ריבאונדים. המטרה כאן היא לשפר את הביטחון העצמי שלך והתחושה הנוחה שלך בעת המשחק. לאחר שאלו ישתפרו תראה שהקליעות ייכנסו ללא מאמץ מיוחד, וזה כמובן יפעל כמעגל קסמים חיובי המחזק את עצמו. פעולות טובות מובילות לביטחון עצמי ותחושה נינוחה, שמובילים לריכוז ומוטיבציה, שמובילים לקליעה, שמובילה ביטחון עצמי וחוזר חלילה...


אולי שני המצבים הפסיכולוגים הקשים ביותר לאדם הינו כאשר זהותו מתערערת וכאשר הוא עובר תהליך של אבל. אלו שני התהליכים העלולים להתרחש כאשר ספורטאי מקצועני פורש. אין פלא שכאשר כל הדברים שהשרו לנו תחושת ביטחון, יציבות והמשכיות נעלמים אנו חווים משבר גדול (תחושתנו לגבי מי אנחנו, המטרה לשמה אנו קמים בבוקר, שגרת יומנו ופרנסתנו). בדומה לתיאורך, ספורטאים שפורשים (ולא רק מקצוענים) מדווחים על תחושות ריקנות, דיכאון וחרדה. לצערי, סבורני שלא יהיה לך מנוס מלהרגיש דברים אלו, השאלה היא באיזה עוצמה ולכמה זמן. הייתי ממליץ לך: א. קודם כל לנסות להיות שלמה עם ההחלטה לפרוש. לפרוש תוך ידיעה שזה אכן הדבר הרצוי והנכון לעשות. ב. לנסות לפרוש עם תחושת סיפוק ומיצוי מהקריירה שלך. נסי להסתכל על ההצלחות שהיו לך ולהרגיש גאווה וסיפוק על הדרך שעשית ומהדברים שהשגת. ג. נסי להישאר בתחום אם את רוצה בכך. מצאי לעצמך תפקיד כמאמנת, או בכל תפקיד שמעורבים בו עזרה, העצמה ונתינה לאנשים. נשיג בכך שני ציפורים במכה אחת: הנתק מהתחום לא יהיה כה פתאומי וחד, וגם תצמצמי את הנזקים הפסיכולוגים שציינתי (מחקרים בפסיכולוגיה חיובית מוצאים שאלו תפקידים התורמים רבות לרמות האושר ולמצב הפסיכולוגי הכללי). אם את מרגישה שאת לא מצליחה להתגבר על המשבר ולהמשיך הלאה בחייך, פני לטיפול פסיכולוגי. לפעמים אפילו טיפול קצר טווח יוכל לעזור לך בתהליך האבל ובצליחת המשבר. בהצלחה, אני כאן לכל שאלה.


שלום, אני שמח לשמוע שהתחלת לרוץ, ועכשיו מתאמן למרתון! כל הכבוד! אולי האתגר הנפוץ והקשה ביותר של רצים הינו ההתמדה באימונים. ישנם מספר דברים חשובים שידועים על מוטיבציה בספורט שאולי יעזרו לך לדעת. ישנם שני סוגי מוטיבציה עיקריים בספורט: מוטיבציה פנימית (intrinsic motivation) ומוטיבציה חיצונית (extrinsic motivation). מוטיבציה פנימית הינה צורת הנעה הנובעת מגורמים אישיים/פנימיים של הספורטאי. בצורתה הטהורה היא מתאפיינת ברצון לעסוק בפעילות למען הפעילות עצמה. אנשים המונעים ממוטיבציה זו מוצאים הנאה בפעילות שהם מבצעים ללא קשר לתוצאותיה. כך, ספורטאים בעלי מוטיבציה פנימית ישאפו וימקדו את מאמציהם בשיפור כישוריהם ויכולותיהם, ופחות בניצחונות או תוצאות. דוגמא טובה תהיה פסנתרן המתאמן מספר שעות ביום, לא בשביל לנגן טוב יותר מחברו או לנצח בתחרות מסוימת, אלא בגלל רצונו לנגן את היצירה בצורה מושלמת, שביעות רצונו מפיתוח כישוריו, והנאתו תהליך הלמידה עצמו. לעומת זאת, מוטיבציה חיצונית בצורתה הטהורה הינה בעצם רצון לבצע פעילות למען תגמול חיצוני (לנצח בתחרות, לנצח מתחרה, לזכות בפרס כספי). מחקרים מראים שספורטאים המונעים בעיקר ממוטיבציה חיצונית מתקשים יותר לעמוד באתגרים או לקום לאחר כישלונות. הם גם נוטים להתאפיין בחרדה תחרותית גבוהה יותר ונמצאים בסיכון גבוה יותר לפרוש מהספורט. אצל אנשים מבוגרים העוסקים בספורט באופן רציני, המצב הרצוי הינו שילוב של שני המוטיבציות, אך עם דגש על מוטיבציה פנימית. אולי, אחד האתגרים של הריצה ושל ענפי ספורט אחרים המתאפיינים בדרישה לסיבולת ובמונוטוניות גבוהות, הינו היכולת ליישם מצב זה. לכאורה ניתן לשאול, כיצד מוצאים מוטיבציה פנימית בריצה כאשר המיקוד העיקרי והטבעי הוא בשיפור התוצאות, או במיקום בתחרויות, או בהשוואות מול עמיתים? ואיזו הנאה אפשר למצוא באימונים הסיזיפיים? אך כמובן שאפשר וצריך! מהתיאור שלך ניתן להתרשם שהמוטיבציה השלטת אצלך הינה החיצונית. חלק מהסיבות למצב זה תוכל למצוא אצלך בתהליך שתעשה עם עצמך או בעזרת פסיכולוג. אך חלק מהם ניתן למצוא בתיאור שלך. למשל, ידוע שתחושת מסוגלות עצמית נמוכה ורצף של כישלונות הינם גורמים שבהחלט עלולים לפגוע ברמות המוטיבציה הפנימית ('אני מרגיש שאני לא מצליח להשתפר'). דבר נוסף שעולה מתיאורך ומשפיע כמובן על המוטיבציה הכללית שלך, הינו המצב הנפשי שלך. אתה בטח יודע על השפעות הסטרס (לחץ מתמשך) על הגוף ועל הנפש. סטרס נחשב כיום בעיני רבים לגורם תמותה מספר 1 בעולם. בין השפעותיו הקלות נמנים לדיכאון, חרדה הפרעות שינה, עייפות כרונית, רמת אנרגיה נמוכה ולחץ דם גבוה. אין שום ספק שתחת תנאים כאלה קשה מאוד להתאמן למרתון. כך למשל, תופעות הלוואי של הסטרס משפיעות על ההישגים שלך, שמשפיעים על תחושת המסוגלות העצמית שלך, שמשפיע על המוטיבציה שלך וחוזר חלילה במעגל קסמים שלילי. המלצות: א. ראשית כל, פעל כמה שיותר ליצירת work life balance ולהנמכת הסטרס, קודם כל למען בריאותך. ב. נסה להפוך את המוטיבציה הפנימית לצורת ההנעה העיקרית. ישנם המון דרכים למצוא הנאה ומשמעות בריצה: צפה בסרטים מרגשים על ריצה ועל אצנים גדולים. נסה למצוא השראה בריצה, בדברים שהיא מסמלת בשבילך. נסה לרוץ עם חברים או בקבוצת ריצה. ג. עשה לעצמך תוכנית הצבת מטרות, המכילה מטרות קצרות וארוכות טווח. שתף את החברים שלך במטרות אלו, ותגמל את עצמך לאחר השגת כל מטרה (המחקר מראה ששני אלו מגבירים את הסיכוי למימושם של המטרות) בהצלחה, אני כאן לכל שאלה.