על הספה - פורומי מומחים

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט מנהל הפורום גבי זקס
פסיכולוג מורשה המתמחה בתחום של פסיכולוגית ספורט בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות פורום פסיכולוגיית ספורט
מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותואר שני בפסיכולוגיה של המצוינות מאוניברסיטת לודוויג מקסימילאן שבמינכן, גרמניה.

גבי בעל ניסיון עשיר בתחום פסיכולוגיית הספורט, תחילה תחת מכון לעוף לפסיכולוגיית ספורט, וכיום בעל קליניקה פרטית. שימש כמרצה בתחום פסיכולוגיית הספורט במכון ווינגייט ומכללת אוהלו, בקורסי הכשרה למדריכים ומאמנים ספורטיביים.


ברוכים הבאים לפורום פסיכולוגית ספורט- הינכם מוזמנים להעלות כל שאלה ולהתייעץ בתחום פסיכולוגיית הספורט.

הפורום נועד לספורטאים, הורים ומאמנים.

היעד העיקרי של פסיכולוגיית הספורט הינו לעזור לספורטאי למצות את הפוטנציאל הטבוע בו ולהיות הספורטאי הטוב ביותר שהוא יכול להיות. פסיכולוג ספורט עוזר לספורטאי להתגבר על אתגרים פסיכולוגיים ולשפר כישורים מנטאליים כגון:

התמודדות עם לחץ וחרדה, הגברת הביטחון העצמי, שיפור יכולות ריכוז, התמודדות עם טעויות וכישלונות, הגברת המוטיבציה ושמירה על קונסיסטנטיות, שיקום מפציעות ועוד.


 X

היי, תודה שפנית, ומצטער שהמתנת לתשובה. אני יכול לתאר לעצמי את התסכול והקושי שאתה בטח חווה לאורך השנים, כשאתה רואה את בנך מתוסכל ומתקשה למצה את כשרונו. לצערי, הדיבור העצמי של בנך ("אני אפס, לא שווה" וכדומה), בהיותו רפטטיבי, כנראה מלמד על הדימוי העצמי שלו. כפסיכולוג אני נשאל פעמים רבות על ידי הורים לגבי המקור של דימוי עצמי נמוך או פגיע. התשובה תהיה לרוב מורכבת וקשורה לגורמים רבים, אך ההשלכות של מצב כזה חזקות ומצריכות לרוב טיפול ארוך טווח. גילוי נאות יהיה לציין שלאחר שכתבת בפורום התקשרת אליי והעלנו השערה שאולי בנך סובל מפרפקציוניזם לא אדפטיבי. פרםקציוניזם מל-אדפטיבי הינו מצב שבו האדם דורש מעצמו מצוינות ואף מושלמות בדברים שעושה (ובפרט בדברים החשובים לו), כשהתגובה הרגשית לאי עמידה בדרישות הללו היא שלילית ולא פרופורציונלית (לרוב אכזבה, בושה ואשמה חזקים). כמו כן, פרפקציוניסטיים מתאפיינים באמונות ועיוותי חשיבה עוצמתיים, כגון חשיבת שחור או לבן ("או מושלם או לא שווה") ובעצם הדרישות הבלתי אפשריות שהם מציבים לעצמם. כמו כן, כשרמת הפרפקציוניזם גבוהה שכיח למצוא גם דפוסי חשיבה והתנהגות אובססיביים (קומפולסיות). האובססיות והקומפולסיות נועדו בעיקר להשיג תחושת שליטה על רקע רמות החרדה והסטרס הגבוהות שהפרפקציוניסטיים חווים. כמובן שהן לא עוזרות ואף פוגעות, מפאת העומס שהן יוצרות, וגם כי הן הופכות להיות מקור חרדה בפני עצמן ("אם לא אחשוב או אעשה כך לא אצליח"). בעצם, פרפקציוניזם קיצוני הינו ביסודו הפרעת חרדה, שבמרכזו דימוי עצמי לא קוהרנטי ושלילי ("אני שווה רק כשאני מושלם"). אינני יודע אם בנך מתאפיין בפרפקציוניזם, ואם כן את רמתו וטבעו, אך אתה מתאר דינמיקה שנמשכת שנים ולכן מחייבת טיפול. אינני יודע אילו טיפולים הוא עבר, אך כאמור לטענתך התוצאות לא מספקות. לכך יכולות להיות סיבות שונות: א. אי התאמה של הטיפול לסוג הבעיה. למשל טיפול דינאמי פחות יתאים כאשר פרפקציוניזם הוא הבעיה המרכזית. במצב כזה, מטפל השם דגש על שיטות קוגניטיביות התנהגותיות, אשר הוכחו כבעלות הצלחה רבה בטיפול בפרפקציוניזם, יתאים הרבה יותר. ב. ליקוי באיתור ובטיפול בגורמים מערכתיים, אם ישנם, המשמרים את הבעיה (דינמיקה משפחתית, דפוסי הורות, מאמן...). ג. העוצמה והעומק של הסוגיה מול רמת "הטיפוליות" של הנער (יכולת אינטרוספקציה, חשיבה מופשטת ויכולת ליצור קשר ולשתף פעולה). למרות כל זאת, אין סיבה להתייאש, טיפול טוב ומתאים לפרפקציוניזם יכול ממש לעשות שינוי, או לפחות להקל מאוד את נזקיו. במיוחד כאשר הנער בוגר יותר ורכש יכולות להבין רעיונות מופשטים יותר ואת עצמו בצורה מורכבת יותר (להבין דפוסי חשיבה ורגש). פסיכולוג ספורט בעל התמחות טיפולית ובעל ניסיון מתאים יכול להיות אופציה מצוינת, שכן יוכל להתאים את הטיפול לעולמו הספורטיבי. צימוד כזב סביר שיהיה טוב לבניית הקשר, וגם יקל מבחינת מוטיבציה והשקעה בטיפול מצד המטופל. גם פסיכולוג בעל אוריינטציה קוגניטיבית התנהגותית יוכל לבטח לעזור, אם אין מורכבות משפחתית או סוגיות נוספות. כאן לכל שאלה נוספת. גבי


שלום רב, סליחה על העיכוב בתשובה. איזה כיף שהיא כה מוכשרת, איזו מתנה מיוחדת זו נכון? מצד שני, לעיתים קרובות קורה ש"הבריכה" נהיית קטנה מדי לכישרון הגדול ויש צורך לעבור לגדולה יותר. מעברים שכאלו הם תמיד לא פשוטים ודורשים תהליך של הסתגלות. לעיתים קורה שהמעבר לא צולח טוב, והסיבות יכולות להיות מגוונות. על מנת לפתור את הבעיה כדאי לנסות לבחון מהיכן נובעים הקשיים העיקריים. אכן כפי שהעדת על ביתך, ישנם אנשים החווים מעברים בצורה קשה יותר, כשלוקח להם זמן רב יותר להסתגל וליצור חברויות. כאמור, יכול להיות שיש קושי נוסף ומשמעותי, עקב שינוי אפשרי ממצב של "דג גדול בברכה קטנה" ל"דג קטן בבריכה גדולה" (ואני כמובן אומר זאת בלי לפקפק בכישרון שלה). כאן זאת הזדמנות גם לכם ההורים לבדוק מעט את מידת וטיב המעורבות שלכם בספורט של בתכם. האם יש מעורבות יתר? האם יש חרדה מסוימת של הנערה לאכזב אתכם? או לחלופין, האם המעורבות לוקה מעט בחסר? אם הקשיים נובעים בעיקר מנטייה אישיותית הפוגשת שינוי, כדאי לתת לזמן לעשות את שלו ולרוב זה יסתדר מעצמו. לעומת זאת, אם הסיבות העיקריות לקשיים הינם שילוב של שינוי "מצב הבריכה" יחד עם קליטה לא רגישה ומושקעת מבחינה פסיכולוגית של האגודה, כדאי לשוחח עם המאמן ואולי דמויות נוספות באגודה. זאת על מנת לבחון את המצב העכשווי ולהתאים את תהליך הקליטה באופן פרטני לנערה. בספורט קבוצתי תחושת השייכות, הנראות, החברות וכמובן המסוגלות חשובות ביותר, הרבה מעבר לתפקוד הספורטיבי, שהרי אלו צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, ובפרט בגיל ההתבגרות. נדמה שברוב הצרכים שלעיל היה שינוי או פגיעה כלשהי, ולכן יש לבצע חשיבה בנושא עם המאמן ולבצע התאמות. יש הטוענים שאצל ספורטאיות קשיים חברתיים ישפיעו בצורה חזקה יותר על המצב הפסיכולוגי של הספורטאית, אך בהחלט יכול להיות שגם אצל גברים זה כך, רק שאצלם תתבצע הדחקה או שישמרו את הקושי לעצמם. כמובן שעם הקשיים לא נפתרים, כדי לפנות ליעוץ של פסיכולוג ספורט שיכול להיפגש עם הנערה וללוות אותה בתהליך. רצוי גם שפסיכולוג הספורט ימצא ביחד עם המאמן דרכים ולהקל את תהליך הקליטה ולהתאימו לאישיותה של הנערה ולצרכיה. כאן לכל שאלה נוספת. גבי זקס


היי רונית, זה בטח לא פשוט לראות את בנך פורש כך באופן פתאומי מהדבר שהוא כה אהב, וגם כה טוב בו! לרוב זה מצב משברי מאוד לשחקן המתבגר שכן כפי שאפשר לנחש, עם השנים הכדורסל הפך להיות לא רק אורח חיים, אלא חלק גדול מזהותו, מדימויו העצמי ומעולמו החברתי. כל זאת מתרחש דווקא בתקופה שהוא הכי זקוק ליציבות בכל אחד מהצרכים הפסיכולוגים הללו. שהרי בגיל ההתבגרות אלו הנושאים הפסיכו-התפתחותיים או המטרות המרכזיות: גיבוש זהות ודימוי עצמי חיובי, קוהרנטיים ונפרדים וגיבוש יכולות חברתיות. במצב כזה מתחדד הצורך בתקשורת ביניכם (ההורים) ובינו, שכן הוא בטח זקוק לתמיכה והבנה. מסיבה כלשהי התקשורת הזאת לא מתקיימת, ולטעמי חשוב לעצור רגע ולשאול באופן מעמיק מדוע. חשוב גם כמובן לנסות להבין לעומק את הסיבות לפרישה. לעיתים החוסר הצלחה המתמשך הוא הסיבה ולפעמים הרצון לפרוש היה קודם והחוסר הצלחה עזר להגיע לשם. בכל מקרה חשוב שהוא יהיה שלם עם ההחלטה ושהיא באמת תגיע מהמקום הנכון. אם אתם לא מצליחים לייצר את הדיאלוג הזה או חושבים שההחלטה לא הגיע מהמקום הנכון, כדי לפנות לפסיכולוג ספורט שיעזור לו בתהליך קבלת ההחלטה, לעבד את הרגשות השונים ואם בכל זאת פורש לעזור לו להסתגל למעבר. בברכה, גבי זקס



היי רנן, קודם כל מזל טוב וכל הכבוד לבנך. התיאור שלך מעלה בי חששות לגבי מצבו הפסיכולוגי ואולי העתיד להתרחש ללא שינוי או טיפול פסיכולוגי. אתה צודק לכאורה, צפוי היה שירגיש דברים הפוכים לגמרי, והשאלה העיקרית שעולה בי היא, האם זוהי תגובה ללחץ גדול שהוא חווה? לעיתים במצבי לחץ גדולים ומתמשכים האדם יגן על עצמו (לרוב באופן לא מודע) על ידי דרכי חשיבה, רגש והתנהגות, שלצופה מהצד לא יראו הגיוניים. שינויים, עם כל הדרישות החדשות וההסתגלויות שהם דורשים מהספורטאי, יכולים להיחוות כעומס פסיכולוגי גדול. כמו כן, דווקא הצלחה יכולה להוות סטרסור גדול שהרי בצדה דרישות/ציפיות חדשות מעצמו או מאחרים משמעותיים. אם זה כיוון הדברים, יכול להיות שבנך, כמנגנון הגנה ביצע מעין "התרחקות/התנתקות" פסיכולוגית מכל זאת. באופן דומה, כאשר הלחץ הגבוה מתמשך מתגבשת מעין תחושת מיאוס מהכדורגל שכן הוא נחווה יותר ויותר כדבר אברסיבי מאוד (לא נעים). מצב זה חמור שכן לרוב הספורטאי יחווה בלבול וקונפליקט מאוד גדול על רקע המקום המרכזי שהכדורגל תפס בחייו עד לנקודה זו, כמרכז של דימויו העצמי וזהות.



שלום, תודה על הפניה. נשמע באמת פשוט. זה מאוד קשה כשאתה מרגיש שאתה לא יכול להתמקצע בספורט שאתה אוהב. להיות בצומת ולא לדעת לאן לפנות הוא אחד המצבים הכי קשים שיש, ועוד לאדם צעיר כמוך. נשמע שיעזור לך מאוד להיפגש עם פסיכולוג ולשוחח איתו על הלבטים שלך. תפקידו אולי יהיה לעזור לך להבין טוב יותר את המקום שאתה נמצא בו וללוות אותך בו בכדי שתוכל לקבל את ההחלטה שטובה ביותר בשבילך. אל תחשוש ופנה, זה יכול להיות פסיכולוג ספורט או כל פסיכולוג אחר שמתמחה בטיפול רגשי. אגב התהליך יכול להיות קצר וממוקד. בהצלחה, אשמח לשמוע איך הלך. גבי



שלום רב, זה בטח מאוד מצער לראות את בנך עוזב עיסוק שהיה כה מרכזי בשבילו במשך שנים רבות. זה בטח גם מדאיג, שכן שאלות חשובות עולות בעקבות השינוי האפשרי. שאלות כגון, מה יעשה כעת? האם יהיה במשבר בעקבות השינוי? האם ימלא את זמנו הפנוי בעיסוקים שיתרמו לו ולתהתפחותו, או בעיסוקים ועם חברה שעלולים להרע לו? גיל ההתבגרות הינו גיל מאתגר ומורכב מאוד, לנערים ולהורים. תקופה זו מתאפיינת בניגודים וקונפליטקים רבים אצל הילד ואצל ההורים, לצד כורח בקבלת החלטות בעלות השפעה משמעותית על ההוה והעתיד של הנער. לכן שוררים מתח, בלבול ואף חרדה אצל ההורים והמתבגרים. דוגמא לניגוד וקונפליט שיופיע אצל הורים יכול להיות כאשר הורים ינסו להוביל את בניהם לדפוסים של בגרות, אחריות ועצמאות (בתקווה שכך קורה :)), אך באותה עת יחששו, לאפשר להם 'מקום' וחופש לפתח הישגים התפתחותיים אלו. אולי מתוך חשש לכיוונים שיבחר ולהשלכותיהם (חשש שיכול להיות גם מוצדק שכן כושר השיפוט של מתבגר לעיתים אינו מפותח כפי הנדרש ומתאפיין בפרספקטיבה לקויה). לעיתים הורים מתקשים לוותר על רצונותיהם ומשאלויהם לגבי עתידו ואישיותו של הנער. רצונות ומשאלות השייכם יותר אליהם מאשר לילדם (במקרה הקיצוני, הורים ש'חיים דרך' ילדם. מצב מאוד לא רצוי בעל השלכות פתולוגיות). במקרים רבים פרישה מענף ספורט הינו מצב משברי, בפרט בגיל ההתבגרות שבו המשימה העיקרית הינה בניית זהות חיובית וקוהרנית. לכן, ספורטאים המעוניינים לפרוש עלולים להיות במצב מבולבל מאוד, חרד, ולעיתים אף לסבול מדיכאון. אך לעיתים לא, שכן ההחלטה כבר התגבשה בליבם מזה זמן רב והם שלמים עימה. הייתי מייעץ לך לברר עימו באשר לתחושותיו, סיבותיו לפרישה ומידת שלמותו עם החלטתו, אך נסי לשים את רצונותיך וחששותיך שלך ו/או של בעלך בצד. במקרים שהנער לא שלם עם ההחלטה, או שהיא מגיע עקב מניעים חיצוניים וניתנים לשינוי (כגון מאמן, מצב חברתי בקבוצה וכו'), רצוי לשקול להיעזר בשירותי פסיכולוג ספורט, שכן הוא יכול ללוות את הנער, ולעזור לו להגיע להחלטה הטובה ביותר בשבילו, תוך שמירה על פרספקטיבה נכונה ומתוך הבנה מעמיקה ומקיפה (של הנער) למצבו. בברכה, גבי.


היי אורי, הקדמה קטנה: אין ספק שכדורעף החופים הינו ספורט מאוד מאתגר מבחינה פסיכולוגית. שחקן כדורעף חופים נדרש לשמור על ריכוז ודריכות מאוד גבוהים על מנת להתמודד עם הדרישות הטכניות הגבוהות של המשחק, בפרט לאור המהירות הרבה שבה הדברים מתרחשים. בנוסף לכך, המשחק מאתגר מאוד מבחינה פיזית ודורש נכונות לתת 100% מעצמך בכל מהלך! כמו-כן, ישנה חשיבות רבה לתחושת הביטחון העצמי של שחקן כדור-עף החופים, אשר עקב טבעו של המשחק, נוטה לתנודתיות רבה לאורך המשחק. לבסוף, נדרשת התמודדות נוספת, התמודדות עם בן הזוג שלך למשחק. לאור כל הדרישות הללו, ישנה חשיבות מכרעת למערכת היחסים של בני הזוג. לעולם לא תוכל להתמודד עם אתגרים אלו, ולנצח בצורה קונסיסטנטית בספורט זה, אם אינך מסתדר עם בן הזוג שלך, או אם אתה מגלה קשיים להסתדר עם בני זוג שונים. אתה מציין שטעויות של בני הזוג שאיתם אתה משחק פוגעות בך מאוד מבחינה פסיכולוגית. הן פוגעות בריכוז שלך, במוטיבציה שלך ובמצב הרגשי שלך בעת המשחק. ציינת גם שאתה מגלה רגישות גבוהה לטעויות שלך עצמך. אסתכן בניחוש מלומד ואומר, שאולי אתה מגלה נטייה לביקורתיות באופן כללי? גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמך? אם כן, מתוך פרספקטיבה קוגניטיבית ניתן לאמר שאתה נוטה להבחין יותר בהיבטים השליליים של המשחק מאשר בחיוביים, אך לא רק זאת, החוויה הרגשית בעקבות ההבחנות הללו נוטה להיות שלילית ועוצמתית. כהערת אגב, ובהנחה שאני צודק באבחנתי,עולות מתוך כך שאלות מעניינות: מדוע נטייה זו קיימת אצלך? מה מקורה? ומדוע החוויה הרגשית בעקבות הטעות שלך או של אחרים נוטה להיות עוצמתית? האם נטייה זו התקיימה מאז ומתמיד או התחילה לאחרונה? ניתן אולי לראות את הנטייה להתמקד בטעויות שלך או של אחרים, כביטוי לרמת לחץ וחרדה גבוהים שאתה חווה במהלך המשחק. לעיתים ספורטאים לא מודעים לרמות הגבוהות של הלחץ והחרדה הקיימים בהם, ובמיוחד לדרכים העקלקלות שבהם יבואו לידי ביטוי. אם זה כך, שאל את עצמך, מדוע אתה לחוץ כל כך? עד כמה חשוב לך הניצחון? האם הצלחה במשחק מחייבת ניצחון? האם זו היא חזות הכל? אלו שאלות מעניינות שיכולות להוות קרקע פורייה לצמיחה פסיכולוגית על ידי דיון בהן בעזרת פסיכולוג. מעבר לבדיקת נחיצותו של טיפול פסיכולוגי, הייתי מייעץ לך מספר דברים שהינך יכול לעשות בעצמך: א. רשום לעצמך דיבור עצמי לשימוש במהלך המשחק. מטרתו העיקרית של דיבור זה הינה להניע אותך מן המיקוד בטעויות שנעשו. למשל, לאחר טעות תרגל לאמור לעצמך דברים כגון 'קדימה, נקודה הבאה' 'כאן ועכשיו, העבר מת' וכדומה. נסה מספר משפטים קצרים, ואמץ את מה שעובד בשבילך. ככל שתוכל לחזור ולהתמקד בהווה ובעתיד, יש לך סיכוי טוב יותר לצמצם את החוויה הרגשית המתרחשת בעקבות המיקוד בשלילי. ב. נסה לראות את בן זוגך למשחק באור חיובי יותר. נסה להתמקד בדברים הטובים שהוא עושה, אני בטוח שהם קיימים. כאשר הוא עושה משהו טוב, התלהב מכך והחמא לו (גם אם זהו דבר קטן). תן לו 'כיף' ותשמח בשמחתו ובהצלחתו. המטרה הינה להניע אותך לחשוב ולהרגיש כלפיו גם דברים אחרים. ג. אם ההנחה שלי נכונה, לגבי חשיבותו של הניצחון בעיניך, נסה להרחיב את מושג ההצלחה שלך. ההתמקדות בהיבטים תוצאתיים בספורט מעמידה אותך בסיכון ללחץ וחרדה גבוהים, אשר כאמור, ייתכן ומניעים את המיקוד השלילי והחוויה הרגשית הנלווית. המיקוד הרצוי הוא בהיבטים תהליכיים (כגון טכניקה ואסטרטגיה), שכן אלו נמצאים בשליטתך הישירה. בהצלחה, גבי


היי טל, תודה רבה על הפניה. ראשית כל, כל מה שאענה הינם השערות המבוססות על התיאור הראשוני שסיפקת, אז אנא ראי אותם ככאלו. המחקר בפסיכולוגיה של הספורט בנושא ספורט תחרותי בגיל הילדות הצביע באופן ברור על מספר גורמי סיכון שיש להימנע מהם, אם רוצים לאפשר לילד הספורטאי להמשיך להתפתח בצורה רצויה בתוך ענף הספורט שבחר, והכי חשוב, ליהנות ולהמשיך לאהוב את הספורט. לצערי הרב, מסגרות ספורטיביות רבות בישראל (במיוחד בכדורגל ומועדונים 'גדולים'), וכן הורים רבים, נוטים בשנים האחרונות לעשות בדיוק ההפך מהמומלץ ולהעמיד בסיכון פסיכולוגי ילדים רבים. הסיכונים הללו כוללים הגברת הלחץ והחרדה לרמות גבוהות ביותר, וכך לגרום לעיתים לדיכאון, פרפקציוניזם (תופעה רווחת כיום וחמורה מאוד), לפגיעה אנושה במוטיבציה הפנימית (אסביר את המושג בהמשך) ולבסוף לפרישה מהספורט. מודע זה קורה? ילדים רגישים ביותר לציפיות הוריהם ודמויות משמעותיות אחרות (כגון מאמנים), אפילו אם הם אלו לא נאמרות במפורש. רגישים במובן שהם נוטים לקלוט ולהפנים לתוכם ציפיות אלו. הם נוטים אז לגלות רצון עז לעמוד בציפיות הללו, שכן בגיל זה דימויים העצמי ובריאותם הפסיכולוגית מושפעים מאוד מהדרך שבה תופסים אותם הדמויות המשמעותיות בחייהם. לכן, המטרה הראשית בשלב זה חייבת להיות אחת: לאפשר לו ליהנות מהספורט ולפתח כמה שיותר את המוטיבציה הפנימית שעימה הגיעה לספורט (בתקווה שכך היה).