על הספה - פורומי מומחים

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט מנהל הפורום גבי זקס
פסיכולוג מורשה המתמחה בתחום של פסיכולוגית ספורט בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות פורום פסיכולוגיית ספורט
מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותואר שני בפסיכולוגיה של המצוינות מאוניברסיטת לודוויג מקסימילאן שבמינכן, גרמניה.

גבי בעל ניסיון עשיר בתחום פסיכולוגיית הספורט, תחילה תחת מכון לעוף לפסיכולוגיית ספורט, וכיום בעל קליניקה פרטית. שימש כמרצה בתחום פסיכולוגיית הספורט במכון ווינגייט ומכללת אוהלו, בקורסי הכשרה למדריכים ומאמנים ספורטיביים.


ברוכים הבאים לפורום פסיכולוגית ספורט- הינכם מוזמנים להעלות כל שאלה ולהתייעץ בתחום פסיכולוגיית הספורט.

הפורום נועד לספורטאים, הורים ומאמנים.

היעד העיקרי של פסיכולוגיית הספורט הינו לעזור לספורטאי למצות את הפוטנציאל הטבוע בו ולהיות הספורטאי הטוב ביותר שהוא יכול להיות. פסיכולוג ספורט עוזר לספורטאי להתגבר על אתגרים פסיכולוגיים ולשפר כישורים מנטאליים כגון:

התמודדות עם לחץ וחרדה, הגברת הביטחון העצמי, שיפור יכולות ריכוז, התמודדות עם טעויות וכישלונות, הגברת המוטיבציה ושמירה על קונסיסטנטיות, שיקום מפציעות ועוד.


 X

שלום, אני מבין מאוד לליבך, שכן על פניו נראה שהסיבה המרכזית לרצונו לפרוש הינה הלחץ שהוא חווה במשחקים. כשילדים מרגישים לחץ בעוצמה גבוהה ובאופן מתמשך (בעצם חרדה), הם נוטים באופן טבעי ונורמטיבי לאמץ התנהגויות שונות של הימנעות (למסור את הכדור יתר על המידה, לא לחדור וכדומה). לעיתים יזייפו פציעות, ואף ירגישו באופן ממשי אך מוטעה שהם פצועים. בסופו של דבר אם החרדה אינה פוחתת יחפשו להימנע לגמרי ויפרשו. במובן מסוים בנך צודק ברצונו לפרוש, שכן לשחק לאורך זמן עם חרדה גבוהה זו לא רק חוויה קשה ושוחקת, היא גם אינה מאפשרת לו להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל הטמון בו, וזה לבטח דבר כואב ומתסכל מאוד. מצד שני, גם אתה צודק ,וברור שלאפשר לו לפרוש אינו המסר החינוכי האידיאלי (לוותר כשקשה). אני מציע שאולי יחד עם אשתך, תשבו לשיחה עימו בכדי לנסות ולברר את המניעים האמיתיים לפרישה. על מנת לא לעורר הגנות והתנגדות, שהרי לבטח הנושא כאוב או לכל הפחות קונפליקטואלי עבורו, ממליץ לעשות זאת מתוך רצון אמיתי ללמוד על החוויה שלו, ובאופן לא שיפוטי. אחרי שהקשבנו והבענו אמפתיה אמיתית, אפשר לשאול משהו כגון: "אם היה זה אפשרי, למשל על ידי מקל קסמים להעלים את הלחץ במשחקים, האם עדיין היית רוצה לפרוש?" אם התשובה חיובית, או לחלופין תתרשם שתשובתו השלילית אינה כנה, הייתי דוחק בו לפחות לנסות ולהיפגש פעם אחת עם פסיכולוג ספורט. לומר לו שמתוקף עבודתו הוא מומחה ללחץ, וככזה יכול בהחלט לעזור לו לשנות את המצב ולשחק בכיף וכמו שהוא יודע (ויש באמת מקום לאופטימיות). חשוב להעביר את המסר שלמרות שהלחץ שהוא מרגיש וגם הרצון לפרוש נורמטיביים ולגיטימיים, ניתן בהחלט להרגיש אחרת על המגרש. פשוט יש דברים שקשה לנו להתמודד לבד ומותר ורצוי להיעזר. אם אתה צופה התנגדות עיקשת מצדו, מומלץ לגייס את המאמן, שימליץ גם כן על הליכה לפסיכולוג, עם אותו מסר של נורמטיביות ואופטימיות. כאן לכל שאלה נוספת, גבי


היי גור, ממש מתנצל על העיכוב בתשובה. הייתי בחופשה. השאלה שאתה שואל חשובה מאוד לכל העוסק בתחום הטיפול, ולכל הספורטאים המבקשים עזרה. מפני שנדמה שבשאלתך מקופלות שאלות נוספות. אולי אתה שואל בעצם: האם קוא'צינג הדרך היעילה ביותר לעזור לספורטאים למצה את הפוטנציאל שלהם? או שיש צורך בהתערבות מעמיקה יותר? אולי אתה גם שואל, מי רשאי לטפל? רק פסיכולוגים? ו/או האם הכשרה קצרה יותר מספיקה לי בכדי להיות איש טיפול? התשובות לשאלות אלו מורכבות ודורשות דיון מעמיק שאינו מתאים לפלטפורמה זו. אני מזמין אותך לבקר באתר שלי, שם הבעתי את דעתי באריכות על נושא הקואצ'ינג ופסיכולוגיית ספורט. http://www.sportpsychology.co.il/#!sport-mental-training/c24rz. חשוב שתזכור שמה שכתבתי שם הינו דעתי בלבד ונובע מתוך ניסיוני האישי. יכול להיות שפסיכולוג אחר, ולבטח מאמן מנטאלי יחשוב אחרת. אז קח את הדברים עם מוגבלותם הסובייקטיבית, אוקי? בכל מקרה, הייתי ממליץ על קריירה בתחום האימון המנטאלי, אם יכולים להתקיים אצלך התנאים הבאים: א. הבנה והשלמה של היכן מתחילים ונגמרים תחומי פעילות הקואצ'ינג (על כך בהרחבה במאמר שציינתי) ב. הבנה וקבלה שעבודתך דורשת אחריות אדירה, וגם אתיקה נוקשה ומחייבת. ג. מחויבות ללמידה מתמדת ואינסופית. בנוסף, חשוב שתיקח בחשבון שסביר וקריירה בתחום האימון המנטאלי בישראל תהיה מאתגרת מבחינה כלכלית, לבטח בתקופה הראשונית, ולכן סביר שתצטרך לשלב זאת עם תחום עיסוק נוסף. למרות כל זאת, אם הינך מרגיש שהרצון לעזור ולקדם ספורטאים צעירים הינו בדמך, ושיש בך הרגישות ודפוסי האישיות המתאימים, כל עוד אתה שומר על 3 התנאים הללו, אימון מנטאלי וקואצ'ינג בכלל יכולה להיות דבר נפלא לך, ולספורטאים שתפגוש. מקווה שעזרתי, כאן לכל שאלה נוספת.



שלום רב, תודה שפנית. אתה מתאר שינוי לרעה בביצועים במשחקים, ובפרט חוסר ביטחון "מוחלט" ואף חרדה. אתה גם מציין שמצב כזה אינו מובן, לאור יכולותיו הגבוהות, מספר האימונים ואיכותם, וכן עקב קליטתו הטובה כביכול, בקבוצתו החדשה. מתוך התיאור, קשה לעלות על הסיבות מאחורי המצב. אשמח אם תוכל להוסיף עוד אינפורמציה. כגון, האם בעבר סבל מפערים בתפקוד באימונים ובמשחק? האם סבל בעבר מתנודות בביטחון ואף מחרדה תחרותית? תוכל לספר מעט על אישיותו? האם נוטה להיות ביקורתי עם עצמו? האם היית מגדיר אותו כפרפקציוניסט? האם סובל מהפרעת קשב וריכוז? לגבי קבוצתו: כיצד לדעתך השפיע עליו המעבר למסגרת החדשה? כיצד הוא חווה את זה? מהו מצבו החברתי בקבוצה? כיצד משפיע עליו המאמן החדש? ולבסוף, אם תוכל לספר מעט על מידת מעורבותכם? האם אתם חושבים שאתם מהווים בשבילו מקור לתמיכה או מקור ללחץ נוסף (לא בכוונה כמובן ?) תודה, גבי


היי, תודה שפנית, ומצטער שהמתנת לתשובה. אני יכול לתאר לעצמי את התסכול והקושי שאתה בטח חווה לאורך השנים, כשאתה רואה את בנך מתוסכל ומתקשה למצה את כשרונו. לצערי, הדיבור העצמי של בנך ("אני אפס, לא שווה" וכדומה), בהיותו רפטטיבי, כנראה מלמד על הדימוי העצמי שלו. כפסיכולוג אני נשאל פעמים רבות על ידי הורים לגבי המקור של דימוי עצמי נמוך או פגיע. התשובה תהיה לרוב מורכבת וקשורה לגורמים רבים, אך ההשלכות של מצב כזה חזקות ומצריכות לרוב טיפול ארוך טווח. גילוי נאות יהיה לציין שלאחר שכתבת בפורום התקשרת אליי והעלנו השערה שאולי בנך סובל מפרפקציוניזם לא אדפטיבי. פרםקציוניזם מל-אדפטיבי הינו מצב שבו האדם דורש מעצמו מצוינות ואף מושלמות בדברים שעושה (ובפרט בדברים החשובים לו), כשהתגובה הרגשית לאי עמידה בדרישות הללו היא שלילית ולא פרופורציונלית (לרוב אכזבה, בושה ואשמה חזקים). כמו כן, פרפקציוניסטיים מתאפיינים באמונות ועיוותי חשיבה עוצמתיים, כגון חשיבת שחור או לבן ("או מושלם או לא שווה") ובעצם הדרישות הבלתי אפשריות שהם מציבים לעצמם. כמו כן, כשרמת הפרפקציוניזם גבוהה שכיח למצוא גם דפוסי חשיבה והתנהגות אובססיביים (קומפולסיות). האובססיות והקומפולסיות נועדו בעיקר להשיג תחושת שליטה על רקע רמות החרדה והסטרס הגבוהות שהפרפקציוניסטיים חווים. כמובן שהן לא עוזרות ואף פוגעות, מפאת העומס שהן יוצרות, וגם כי הן הופכות להיות מקור חרדה בפני עצמן ("אם לא אחשוב או אעשה כך לא אצליח"). בעצם, פרפקציוניזם קיצוני הינו ביסודו הפרעת חרדה, שבמרכזו דימוי עצמי לא קוהרנטי ושלילי ("אני שווה רק כשאני מושלם"). אינני יודע אם בנך מתאפיין בפרפקציוניזם, ואם כן את רמתו וטבעו, אך אתה מתאר דינמיקה שנמשכת שנים ולכן מחייבת טיפול. אינני יודע אילו טיפולים הוא עבר, אך כאמור לטענתך התוצאות לא מספקות. לכך יכולות להיות סיבות שונות: א. אי התאמה של הטיפול לסוג הבעיה. למשל טיפול דינאמי פחות יתאים כאשר פרפקציוניזם הוא הבעיה המרכזית. במצב כזה, מטפל השם דגש על שיטות קוגניטיביות התנהגותיות, אשר הוכחו כבעלות הצלחה רבה בטיפול בפרפקציוניזם, יתאים הרבה יותר. ב. ליקוי באיתור ובטיפול בגורמים מערכתיים, אם ישנם, המשמרים את הבעיה (דינמיקה משפחתית, דפוסי הורות, מאמן...). ג. העוצמה והעומק של הסוגיה מול רמת "הטיפוליות" של הנער (יכולת אינטרוספקציה, חשיבה מופשטת ויכולת ליצור קשר ולשתף פעולה). למרות כל זאת, אין סיבה להתייאש, טיפול טוב ומתאים לפרפקציוניזם יכול ממש לעשות שינוי, או לפחות להקל מאוד את נזקיו. במיוחד כאשר הנער בוגר יותר ורכש יכולות להבין רעיונות מופשטים יותר ואת עצמו בצורה מורכבת יותר (להבין דפוסי חשיבה ורגש). פסיכולוג ספורט בעל התמחות טיפולית ובעל ניסיון מתאים יכול להיות אופציה מצוינת, שכן יוכל להתאים את הטיפול לעולמו הספורטיבי. צימוד כזב סביר שיהיה טוב לבניית הקשר, וגם יקל מבחינת מוטיבציה והשקעה בטיפול מצד המטופל. גם פסיכולוג בעל אוריינטציה קוגניטיבית התנהגותית יוכל לבטח לעזור, אם אין מורכבות משפחתית או סוגיות נוספות. כאן לכל שאלה נוספת. גבי


שלום רב, סליחה על העיכוב בתשובה. איזה כיף שהיא כה מוכשרת, איזו מתנה מיוחדת זו נכון? מצד שני, לעיתים קרובות קורה ש"הבריכה" נהיית קטנה מדי לכישרון הגדול ויש צורך לעבור לגדולה יותר. מעברים שכאלו הם תמיד לא פשוטים ודורשים תהליך של הסתגלות. לעיתים קורה שהמעבר לא צולח טוב, והסיבות יכולות להיות מגוונות. על מנת לפתור את הבעיה כדאי לנסות לבחון מהיכן נובעים הקשיים העיקריים. אכן כפי שהעדת על ביתך, ישנם אנשים החווים מעברים בצורה קשה יותר, כשלוקח להם זמן רב יותר להסתגל וליצור חברויות. כאמור, יכול להיות שיש קושי נוסף ומשמעותי, עקב שינוי אפשרי ממצב של "דג גדול בברכה קטנה" ל"דג קטן בבריכה גדולה" (ואני כמובן אומר זאת בלי לפקפק בכישרון שלה). כאן זאת הזדמנות גם לכם ההורים לבדוק מעט את מידת וטיב המעורבות שלכם בספורט של בתכם. האם יש מעורבות יתר? האם יש חרדה מסוימת של הנערה לאכזב אתכם? או לחלופין, האם המעורבות לוקה מעט בחסר? אם הקשיים נובעים בעיקר מנטייה אישיותית הפוגשת שינוי, כדאי לתת לזמן לעשות את שלו ולרוב זה יסתדר מעצמו. לעומת זאת, אם הסיבות העיקריות לקשיים הינם שילוב של שינוי "מצב הבריכה" יחד עם קליטה לא רגישה ומושקעת מבחינה פסיכולוגית של האגודה, כדאי לשוחח עם המאמן ואולי דמויות נוספות באגודה. זאת על מנת לבחון את המצב העכשווי ולהתאים את תהליך הקליטה באופן פרטני לנערה. בספורט קבוצתי תחושת השייכות, הנראות, החברות וכמובן המסוגלות חשובות ביותר, הרבה מעבר לתפקוד הספורטיבי, שהרי אלו צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, ובפרט בגיל ההתבגרות. נדמה שברוב הצרכים שלעיל היה שינוי או פגיעה כלשהי, ולכן יש לבצע חשיבה בנושא עם המאמן ולבצע התאמות. יש הטוענים שאצל ספורטאיות קשיים חברתיים ישפיעו בצורה חזקה יותר על המצב הפסיכולוגי של הספורטאית, אך בהחלט יכול להיות שגם אצל גברים זה כך, רק שאצלם תתבצע הדחקה או שישמרו את הקושי לעצמם. כמובן שעם הקשיים לא נפתרים, כדי לפנות ליעוץ של פסיכולוג ספורט שיכול להיפגש עם הנערה וללוות אותה בתהליך. רצוי גם שפסיכולוג הספורט ימצא ביחד עם המאמן דרכים ולהקל את תהליך הקליטה ולהתאימו לאישיותה של הנערה ולצרכיה. כאן לכל שאלה נוספת. גבי זקס


היי רונית, זה בטח לא פשוט לראות את בנך פורש כך באופן פתאומי מהדבר שהוא כה אהב, וגם כה טוב בו! לרוב זה מצב משברי מאוד לשחקן המתבגר שכן כפי שאפשר לנחש, עם השנים הכדורסל הפך להיות לא רק אורח חיים, אלא חלק גדול מזהותו, מדימויו העצמי ומעולמו החברתי. כל זאת מתרחש דווקא בתקופה שהוא הכי זקוק ליציבות בכל אחד מהצרכים הפסיכולוגים הללו. שהרי בגיל ההתבגרות אלו הנושאים הפסיכו-התפתחותיים או המטרות המרכזיות: גיבוש זהות ודימוי עצמי חיובי, קוהרנטיים ונפרדים וגיבוש יכולות חברתיות. במצב כזה מתחדד הצורך בתקשורת ביניכם (ההורים) ובינו, שכן הוא בטח זקוק לתמיכה והבנה. מסיבה כלשהי התקשורת הזאת לא מתקיימת, ולטעמי חשוב לעצור רגע ולשאול באופן מעמיק מדוע. חשוב גם כמובן לנסות להבין לעומק את הסיבות לפרישה. לעיתים החוסר הצלחה המתמשך הוא הסיבה ולפעמים הרצון לפרוש היה קודם והחוסר הצלחה עזר להגיע לשם. בכל מקרה חשוב שהוא יהיה שלם עם ההחלטה ושהיא באמת תגיע מהמקום הנכון. אם אתם לא מצליחים לייצר את הדיאלוג הזה או חושבים שההחלטה לא הגיע מהמקום הנכון, כדי לפנות לפסיכולוג ספורט שיעזור לו בתהליך קבלת ההחלטה, לעבד את הרגשות השונים ואם בכל זאת פורש לעזור לו להסתגל למעבר. בברכה, גבי זקס



היי רנן, קודם כל מזל טוב וכל הכבוד לבנך. התיאור שלך מעלה בי חששות לגבי מצבו הפסיכולוגי ואולי העתיד להתרחש ללא שינוי או טיפול פסיכולוגי. אתה צודק לכאורה, צפוי היה שירגיש דברים הפוכים לגמרי, והשאלה העיקרית שעולה בי היא, האם זוהי תגובה ללחץ גדול שהוא חווה? לעיתים במצבי לחץ גדולים ומתמשכים האדם יגן על עצמו (לרוב באופן לא מודע) על ידי דרכי חשיבה, רגש והתנהגות, שלצופה מהצד לא יראו הגיוניים. שינויים, עם כל הדרישות החדשות וההסתגלויות שהם דורשים מהספורטאי, יכולים להיחוות כעומס פסיכולוגי גדול. כמו כן, דווקא הצלחה יכולה להוות סטרסור גדול שהרי בצדה דרישות/ציפיות חדשות מעצמו או מאחרים משמעותיים. אם זה כיוון הדברים, יכול להיות שבנך, כמנגנון הגנה ביצע מעין "התרחקות/התנתקות" פסיכולוגית מכל זאת. באופן דומה, כאשר הלחץ הגבוה מתמשך מתגבשת מעין תחושת מיאוס מהכדורגל שכן הוא נחווה יותר ויותר כדבר אברסיבי מאוד (לא נעים). מצב זה חמור שכן לרוב הספורטאי יחווה בלבול וקונפליקט מאוד גדול על רקע המקום המרכזי שהכדורגל תפס בחייו עד לנקודה זו, כמרכז של דימויו העצמי וזהות.



שלום, תודה על הפניה. נשמע באמת פשוט. זה מאוד קשה כשאתה מרגיש שאתה לא יכול להתמקצע בספורט שאתה אוהב. להיות בצומת ולא לדעת לאן לפנות הוא אחד המצבים הכי קשים שיש, ועוד לאדם צעיר כמוך. נשמע שיעזור לך מאוד להיפגש עם פסיכולוג ולשוחח איתו על הלבטים שלך. תפקידו אולי יהיה לעזור לך להבין טוב יותר את המקום שאתה נמצא בו וללוות אותך בו בכדי שתוכל לקבל את ההחלטה שטובה ביותר בשבילך. אל תחשוש ופנה, זה יכול להיות פסיכולוג ספורט או כל פסיכולוג אחר שמתמחה בטיפול רגשי. אגב התהליך יכול להיות קצר וממוקד. בהצלחה, אשמח לשמוע איך הלך. גבי