טיפול באומנות

טיפול באומנות / מטפלת באומנות

טיפול באומנות חזותית הוא תחום מקצועי, שבו נעשה שימוש באומנות פלסטית וביצירה לשם תהליך טיפולי נפשי. בטיפול באומנות חזותית עומדות השפה החזותית, היצירה והאומנות לצד המילים כאמצעי טיפולי רגשי. לפיכך, קו, צבע, מתאר וצורות מהווים חלק בלתי נפרד מדרכי ההבעה במפגשים הטיפוליים. באמצעות היצירה יכולה מטפלת באומנות להעלות רגשות ותחושות, לתקשר עם חוויות פנימיות ולהתמודד באופן משוחרר יותר עם קשיים בביטוי מילולי.

השימוש ביצירה ובביטוי אומנותי מוכר לנו מן הזיכרון הוויזואלי שבו אנו משתמשים בתקשורת היומיומית שלנו. אנו רואים דימויים בחלומות או בחלומות בהקיץ למרות שעיננו סגורות. גם כשאנו מדמיינים למשל אדם מוכר לנו או מסלול נסיעה אנו רואים תמונות, צורות וצבעים. בטיפול באומנות ניתן באמצעות טכניקות יצירה שונות ומגוונות כגון רישום, ציור או פיסול לבטא את תחום התקשורת הוויזואלי המפותח שלנו, בו אנו משתמשים ביומיום. מטפלת באומנות מיומנת יכולה לעזור למטופל להתמודד באופן סימבולי עם עולמו הפנימי, קשריו הבינאישיים וקונפליקטים שונים בחייו. מטרת הטיפול היא השגת תובנות לכדי צמיחה ושינויים נפשיים ואישיים.

המפגש הטיפולי בתרפיה באומנות חזותית יכול להיות במסגרת של טיפול יחידני או קבוצתי ומתאים למגוון אוכלוסיות טיפוליות שונות ומגוונות. לכן ניתן למצוא כיום את השימוש במקצוע טיפולי זה במגזר הפרטי ובמוסדות שונים לדוגמא בתי ספר, בתי חולים, בתי חולים לבריאות הנפש, מרכזים טיפוליים שונים, מועדוניות, פנימיות, בתי קשישים וכיו"ב. תרפיה באומנות חזותית הניתנת עלידי מטפלת באומנות מומלצת עם מטופלים בעלי מוגבלויות שפה ותקשורת, ילדים, או מטופלים שטיפולים מילוליים לא מתאימים להם (אור, 2005, ע"מ 84).

חדרו של המטפל באומנות מכיל חומרי יצירה שונים, שבהם נעשה שימוש בעת המפגשים הטיפוליים. כמו כן עשויים להיות בחדר עזרים לשימוש המטופל ביצירתו כגון לוח לציור בעמידה, אבניים, שולחן נגרות וכיו"ב. התוצרים האומנותיים של המטופלים מתועדים לעיתים בתצלומים ונשמרים בחדר הטיפולי בידי המטפל באומנות, גם שנים לאחר סיום הטיפול (אור, 2005, ע"מ 81-87). מטפלים שאינם משתמשים בחדרים קבועים נעזרים במרחב החיים היומיומי של מטופליהם. במקרים שכאלה, מטבחים, חדרי אשפוז בבית החולים, או חללים ארעיים אחרים משמשים כחדרי טיפולים (Hyland, 2002, chap.4).

מטפלים באומנות שונים בהתנהגותם זה מזה בהכנות לקראת הטיפול ובמהלכו. ישנם מטפלים המעדיפים פגישה מוכנה מראש ומובנית. הם ממליצים למטופליהם נושאים מסוימים במהלך הטיפול, כגון נוף ילדות, חלום, חיה המייצגת אותו באופן מיוחד וכיו"ב. לעומתם ישנם מטפלים שגישתם איננה מובנית והם אינם מכוונים את מטופליהם, אלא נמצאים ועוזרים להם באם עולה הצורך. ישנם מטפלים היושבים קרוב למטופל וישנם כאלה היושבים במרחק ממנו. ישנם מטפלים היוצרים עם המטופל וישנם כאלה הצופים בו מהצד.

קיימות גישות שונות שבהן משתמשים המטפלים באומנות: גישה פסיכודינאמית, גישת הטיפול האנליטית-יונגיאנית, גישה הומניסטית וגישה המקובלת יותר בשנים האחרונות היא הגישה אינטראקטיבית לטיפול באומנות (Rubin, 2001). הגישות השונות צמחו משני זרמים מרכזיים שבעבודתן של שתי מטפלות חלוצות בתחום שעבדו בראשית המאה מרגרט נאומברג (Naumburg M.) ואידית קרמר (Kramer E.) .נאומברג הובילה את הגישה לפיה דרך האומנות, הבנת התכנים שעולים ועיבודם המילולי מתאפשר התהליך התרפויטי. לעומתה קרמר הדגישה את האיכויות ההוליסטיות והאינטגרטיביות שבתהליך היצירה עצמו (Kramer,2001) . כיום מטפלים באומנות מאמינים בחשיבותה המרפאה של האומנות כמו גם הדו-שיח שמתנהל בין המטפל והמטופל על העבודה היצירתית במסגרת התהליך הטיפולי (Malchiodi, 2006) .