כשמגיע סוף שנה- לא משנה אם זו סוף שנה אזרחית, סוף שנה בלוח היהודי, או סוף שנת לימודים- לרבים מאיתנו יש תחושה שהנה, שוב זה מגיע והשנה זה קרה יותר מהר משנים קודמות. כמעט כאילו זה תופס אותנו בהפתעה.
החיים המודרניים העמוסים לעייפה, ניהול חיים רבי ממשקיים, רבי משימות, רבי חזיתות, הופכים את הזמן ליקר לאין שיעור.
הפרדוקס האמיתי הוא שאנחנו מנסים לדחוס ולהפסיק כמה שיותר- אם החיים הקצרים אנחנו רוצים להתנסות בכל מה שניתן, להספיק הכל ומהר והכי טוב, לעשות יותר כסף, לממש עצמנו ולהתרגיש מצליחים ומוצלחים, להיות ההורים הכי טובים שיש, העובדים הכי טובים והמטפלים הכי אמפתיים. אבל התוצאה של כל אלו- היא שבסופו של יום אנחנו סחוטים ומותשים, כמעט נבולים, לא נשאר כוח להנות מכלום ותמיד יש מישהו- בין אם זה ילד או לקוח- שאכזבנו.
אם יהיו לנו פחות משימות נוכל להקדיש לכל משימה ולכל אדם בחיינו מעט יותר והסיכוי שגם נהנה בדרך ונרגיש מסופקים גבוה יותר. מובן שלא על כל אחד שעובד, אך דוקא אלו שמרגישים צורך לזוז כל הזמן- אם יקדישו זמן לטפל במניעים הדוחפים ובאיומים הטמונים להם בהשארות במקום אחד- ירגישו הקלה גדולה.
אז אם בסוף שנה עסקנו- אז סיכומים הם נושא רלוונטי ביותר.
האם האנשים החשובים לי ביותר ידעו והרגישו זאת השנה?
תוכנית שיקום סטנדרטית כוללת שני מרכיבי טיפול עיקריים: אימון לשיפור סיבולת לב-ריאה ואימון כוח לשיפור חוזק שרירי הגפיים והנשימה. בנוסף, במסגרת התוכנית ניתנת הדרכה להתמודדות טובה יותר עם אתגרים שונים בחיי היום-יום,
אינטימיות היא משתנה מפתח ביחסים בינאישיים. זהו תהליך אינטראפסיכי ובינאישי, מצב קוגניטיבי המתייחס לידע של המציאות הנפשית. להיות אינטימי משמעו להפוך את הפנימי ביותר של האדם לידוע, מוכר, לחלוק את גרעינו של האחר, את האמת שלו.
הגירה: אובדנה והתהוותה מחדש של זהות תרבותית -
בעבודה זו אתייחס לנושא ההגירה, בעיקר מהזווית של השפה, כפי שזו נידונה בשני ספרים, האחד אוטוביוגרפי (הופמן), והשני פסיכואנליטי (אמאטי-מלר וחב').