ממחקרים עולה כי בעיקר אנשים צעירים מתקשים לזהות מצבים בהם הקשיים שעמם הם מתמודדים הינם מעבר לסף "נורמלי" של מתח, סערה וחרדה. לעתים אנשים צעירים, גם אם חווים רמה גבוהה של מצוקה, מצליחים לשכנע את עצמם שרמה זו הינה עדיין נורמלית, ושכולם מתמודדים עם מצבים כמו שלהם בצורה דומה.
הסיבות הנפוצות לרתיעה מפנייה לטיפול נפשי, טובות ככל שנחשוב שהן, לא באמת משרתות אותנו מבחינת התמודדות, התפתחות וצמיחה שהם אלמנטים שטיפול טוב ומתאים יכול לאפשר לנו, ללא תלות בבעיה הספציפית שעמה אנו מתמודדים.
אסקור כאן מספר חסמים נפוצים שגורמים לאנשים להימנע מפנייה לעזרה גם כשקיים צורך.
אינדיקציה לחולשה- אנשים רבים מאמינים שאם הם יודו שהם במצוקה/משבר ושזקוקים לעזרה נפשית, משמע הם כישלון. הרבה אנשים מאמינים שהם ואנשים בכלל צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם מצבם בכוחות עצמם ללא סיוע, וכי פנייה לסיוע חיצוני היא אינדיקציה להיותם חלשים וחסרי אונים.
הפחתה מעוצמת הבעיה- לפעמים אנשים נוטים להתעלם או מתקשים להתבונן במשמעות המלאה של הבעיה ממנה הם סובלים, ופוטרים את חומרת הבעיה או מפחיתים ממידת השפעתה על חייהם בפועל. לפעמים אנשים משתמשים בלי לדעת באסטרטגיות של שכנוע עצמי בכדי להפחית מעוצמת הבעיות שלהם ועשויים להגיד לעצמם שכולם סובלים מבעיה כזו או אחרת וכמו שאחרים יודעים להתמודד ולפתור את הבעיה לבד גם הם יכולים ולא צריכים עזרה.
בושה וחוסר אמון – אנשים לפעמים נרתעים מחשיפת פרטים אישיים ואינטימיים על חייהם. חשש זה הוא מובן ויכול לנבוע מחשש לבטוח או בושה בלחשוף מה שהם עברו וחוו ולכן מעדיפים לא לפתוח פרטים קשים מחייהם. לפעמים מדובר בבעיה בלבטוח בכלל באנשים בחייהם ואיש הטיפול אינו היוצא מן הכלל עבורם. אם הם יצליחו לעקוף חסם זה, להגיע ולהתמיד בטיפול שמתאים עבורם, בעיה זו של חוסר אמון שהיתה לרב משמעותית בחייהם יכולה להיפתר בזכות חוויה מתקנת בקשר הטיפולי.
שמירת סודיות - חשש של הרבה אנשים הוא הפרה של סודיות. חשש זה מתייחס הן למתבגרים שחוששים לבטוח באיש הטיפול פן ידווח להורים שלהם דברים שהם חושפים בטיפול, והן למבוגרים שלא רגילים לחשוף דברים אישיים וחוששים שידברו עליהם.
סטיגמה- עדיין קיימת סטיגמה לתפיסתם של אנשים לא מעטים על מה זה אומר
ללכת לטיפול נפשי. אני בתקווה שסטיגמה זו תלך ותדעך עם השנים ועם הדורות הבאים שיהיו נכונים יותר ויותר ליהנות ממה שעולם הטיפול יכול להציע להם.
חוסר תקווה וחוסר אונים – לפעמים אנשים מאמינים שאין דבר שיעזור להם ושהבעיות מהן הם סובלים הן עובדה מוגמרת ואין אפשרות שיחוו הקלה או שיפור במצבם גם אם יפנו לטיפול. לפעמים אנשים מרגישים מעין תחושת דטרמניזם, מה שקורה להם מגיע להם, ולכן מגיע להם לסבול. לפעמים המקור לתחושות חוסר תקווה אלו הוא דכאון שצובע עבור האדם את כל האפשרויות העתידיות באור שלילי. לפעמים אנשים מגיעים לטיפול פסיכותרפיה אחרי שהחלו טיפול תרופתי שסייע להם בהקלה בתסמיני הדיכאון מהם סבלו ואפשר להם מידה של תקווה לגבי העתיד וכן רצון לנקוט פעולה אקטיבית ולטפל בעצמם.
קושי בזיהוי סימפטומים- ממחקרים עולה כי בעיקר אנשים צעירים מתקשים לזהות מצבים בהם הקשיים שעמם הם מתמודדים הינם מעבר לסף "נורמלי" של מתח, סערה וחרדה. לעתים אנשים צעירים, גם אם חווים רמה גבוהה של מצוקה, מצליחים לשכנע את עצמם שרמה זו הינה עדיין נורמלית, ושכולם מתמודדים עם מצבים כמו שלהם בצורה דומה.
חסמים של אילוצי זמן וכסף- לפעמים קיימים
אילוצים של כסף וזמן. מחויבות לטיפול דורש פגישות וזמן קבוע ויש אנשים שקשה להם להתחייב לזה מראש (לפעמים הדבר מקביל לעוד תחומים בחיים בהם יש קושי לייצר התחייבות). הנושא הכספי הוא גם פקטור מאוד משמעותי מאחר ואלא אם פונים לקבלת עזרה דרך מרכזים לבריאות הנפש, מדובר בעלות שעבור הרבה אנשים היא לא מבוטלת.
למעט המחסום האחרון של אילוצים כספיים, אם אנשים מצליחים להתגבר על רב המחסומים שסקרתי כאן ונכנסים לתהליך טיפולי המתאים עבורם, לרב הטיפול והקשר הטיפולי שייווצר יכולים לפתור גם את אותה הבעיה שעיכבה/דחתה הגעה לטיפול מלכתחילה וכנראה מתקיימת בעוד מישורים בחיי האדם (בושה, חוסר אמון, סודיות, חשש מנראות של חולשה ועוד..).
איילת שקד שילוני, עובדת סוציאלית קלינית (MSW), טיפול נפשי ורגשי. 052-6863336
