השינוי המשמעותי התרחש בעצם בדרך בה הם מבלים את זמנם בתקופה שאורכה עשרים שנה, הדבר מעצב את אישיותם ומשפיע באופן קיצוני וישיר על ניסיון החיים שלהם ועל היכולות שלהם לתפקד.
אוקי, אז הבנו שהסכנה עיקרית הטמונה בשימוש בסמארטפון לא נובעת מחשיפה לתוכן לא ראוי, פגיעה בזיכרון וכדומה אלא מפגיעה בבחירה החופשית, האינטימיות והאמפתיה שלנו, ובמילה אחת, אנושיות. ומה בתכל'ס ההשלכות על חיי היומיום של הילדים שלנו? איך כל העניין הזה עם הסמארטפון מתבטא במציאות היומיומית של הילדים והנוער?
הנתונים בישראל עדיין בשלבי איסוף ולכן המידע חלקי, בכדי להבין את ההשלכות באופן מלא יותר נצטרך לפנות למקום שכבר אסף את הנתונים - ארצות הברית. ובהתחשב בכך שמה שקורה בארה"ב מגיע לרוב גם אלינו –אומנם באיחור קל – שווה להציץ בנתונים.
על הדרך כדאי לדעת שקיימים כבר מחקרים מתאמיים שמצאו ששימוש במסכים על סוגיהם השונים גורם לחרדה, דיכאון, בדידות, וירידה בקשרים הרגשיים. גם שימוש בפייסבוק נמצא כגורם לדיכאון תחושת אומללות וירידה בבריאות הנפשית. לא מדובר באגדות אורבניות, אבל לא נורא, יש רק 2.5 מיליארד משתמשי פייסבוק...
ג'ין טווינג, פרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סן דיאגו, אספה נתונים רבים על אלו שנולדו בין השנים 1995-2012 אותם היא מכנה "דור האינטרנט – iGen. היא ההשוותה את הנתונים שאספה לנתונים מהעבר שחלקם נאספים ברציפות זה קרוב למאה שנה. מעבר לדאגה שהנתונים מעוררים, נראה כי, ישנם שני מוקדי זמן המהווים נקודות מפנה: שנת 2007-8 ושנת 2012-13. התאריך הראשון הוא כמובן זמן הופעת הסמארטפון על בימת ההיסטוריה, והתאריך השני? ובכן, זהו התאריך בו פייסבוק רכשה את אינסטגרם והקפיצה את מספר המשתמשים באפליקציה בעיקר בקרב הצעירים עד למצב שהאינסטגרם נהיה אצלם פופולארי יותר מהפייסבוק.
ואיך כל זה משפיע על המתבגרים?
בתחומים רבים ומגוונים מצב הנוער לא היה גרוע כל כך זה מאה שנים. מצבם הנפשי נמצא בשפל חסר תקדים, עם שיעור דיכאון, חרדה ואובדנות ששברו את כל השיאים. הביטחון העצמי בירידה וכך גם בתחושה המשמעות לחיים, ולכן זה לא מפתיע שמאז הופעת הסמארטפון (ועד 2015) הייתה עלייה של 250% במספר הילדים והילדות בגילאי 12-14 שהתאבדו, והזינוק החד התרחש כמובן בשנת 2012, עם התפוצה הגוברת של האינסטגרם שמראה כל הזמן איך החיים של האחרים תותים וגורם לך לחשוב שמשהו בחיים שלך דפוק.
הנוער נפגשים פחות זה עם זה, יוצאים פחות למסיבות ולדייטים ולכן פחות מבינים אחד את השני והקשרים הבין-אישיים מתרופפים. הם נצמדים להורים ולבית ואפילו מספר הילדים שבורחים מהבית בירידה דרסטית. עד כמה שהדבר נשמע מפתיע - לאור המתירנות הפושה - הם גם פחות מתרועעים עם בני ובנות המין השני. אחרי שעות בית הספר הם נשארים יותר בבית ולכן הולכים פחות לעבוד, החרדה הגוברת גורמת להם להימנע מנהיגה ולכן מוציאים רישיון בגיל מאוחר, וגם אז נוהגים פחות. הם מתקשים לדחות סיפוקים, הקשב והריכוז שלהם רופפים, משתעממים במהירות וזקוקים לגירויים אינטנסיביים ותמידיים. הם נמנעים מפעילויות הדורשות מאמץ פיזי וישנים פחות שעות בלילה, ולכן סובלים מעודף משקל ומצבם הבריאותי הכללי בירידה. גם מאמץ קוגניטיבי לא מושך אותם, ועל כן, מעדיפים באופן מובהק את אינסטגרם וסנאפצ'אט מעוטי המלל, על פני פייסבוק. אה כן, יש גם ירידה רצינית בקריאת ספרים ועל כתיבה אין בכלל לדבר (או לכתוב).
הבגרות הנפשית שלהם מתפתחת באיחור, כך שבחור בין 18 נמצא בפיגור של שלוש שנים ומתנהג כמו נער בן 15. תחשבו איך זה משפיע על שיקול הדעת של בריוני הרשת, עושי השיימינג והמחרימים למיניהם שיכולים להרוס עתיד של ילדה בלחיצת כפתור, או על שיקול הדעת של חיילים בני 18 בעת לחימה... ואלו הן רק חלק מההשלכות של העברת רוב הזמן הפנוי מגיל הילדות והלאה בשימוש בסמארטפון (ואת השאר במחשב ובטלוויזיה).
השינוי המשמעותי התרחש בעצם בדרך בה הם מבלים את זמנם בתקופה שאורכה עשרים שנה, הדבר מעצב את אישיותם ומשפיע באופן קיצוני וישיר על ניסיון החיים שלהם ועל היכולות שלהם לתפקד.
יש שיאמרו שהדבר אינו ניתן לשינוי/תיקון, לדעתי יש ויש מה לעשות, ועל כך בחלק הבא והאחרון.
יוסי אוסדון
פסיכולוג חינוכי מומחה
