החרם הוא תופעה קשה הניתנת לטיפול. בהעדר התערבות מתאימה עשויה השפעת החרם להמשך שנים ולפגוע בתפקודו הרגשי והחברתי של הילד. עם התערבות מתאימה ניתן כתמיד להפוך את הקושי למנוף להתפתחות אישית וחברתית ולראות בו מתנה המאפשרת גדילה.
תופעת החרם היא אחת התופעות הקשות הקשורות בבריונות בחברת הילדים. בריונות מוגדרת כאלימות מכוונת, חזרתית, המנצלת ומייצרת יחסי כוחות לא הוגנים בין הפוגע לבין הנפגע. ילדים הנפגעים מחרם עשויים לשאת בתוכם צלקות למשך שנים רבות, ולכן חשוב מאד להיות ערים לאפשרות שהוטל חרם על ילדיכם ולדעת כיצד נכון לטפל בבעיה.
להלן כמה עובדות חשובות על חרם:
במבחני מיצ"ב שנערכו בשנת 2016 בקרב תלמידים בכתות ה'-ח' דיווחו שישה אחוזים מהתלמידים על כך שהוטל עליהם חרם. ארבעה אחוזים דיווחו שהייתה קריאה ברשת להחרים אותם. אחוז המוחרמים הגבוה ביותר היה בכתה ה', והוא הלך וירד ככל שעלה גיל התלמידים. ההבדלים בין אחוז הבנים או הבנות המוחרמים, ובין מעמדות סוציו-אקונומים היו מזעריים. כחמישים אחוזים מקורבנות חרם ממשיכים להיות קורבנות למשך שנים רבות. ויש גם נתון מעודד- בין השנים 2007-2016 חלה ירידה קלה בכמות ההחרמות בבתי הספר היסודיים.
למה מחרימים?
הסיבות שנותנים ילדים לחרם הן מגוונות. חרם יכול לבוא כ"עונש" על מעמדו החברתי הגבוה של הילד המוחרם, או כמחאה על "מוזרות" של הילד. חרם יכול לבוא כתגובה על תגובתו של הקורבן להצקות- אם הוא יבכה וימחה כנגד הצקות, גדלים סיכוייו להיות מוחרם, או כתגובה על העדר כישורים חברתיים או העדר תחושת שייכות.
תאוריות פסיכודינמיות שונות טוענות כי החרם הוא תופעה קבוצתית הקשורה בצורך של קבוצה למצוא "שעיר לעזאזל"- ילד ש"ישא" עבור כל הקבוצה את סך התכונות השליליות שהקבוצה מבקשת שלא לחוש. השעיר לעזאזל יבחר לפי מידת השונות שלו, והחולשה שהוא מפגין.
מה יכול להיגרם כתוצאה מחרם חברתי?
ילדים מוחרמים עשויים לחוות קשיים רגשיים רבים הקשורים בירידה בערך העצמי, דכדוך ועצב הם עשויים לרדת בלימודים, ולהראות סימנים של דיכאון כמו הפרעות בשינה או באכילה וחשיבה שלילית. גם ילדים החשופים לחרם שלא מופנה כלפיהם נפגעים, רמות החרדה שלהם עולות והם עשויים לחוש לא מוגנים.
מה צריך לעשות?
טיפול בחרם הוא רב מערכתי וצריך לכלול את הילד המוחרם, את משפחתו, ואת הקבוצה המחרימה כולה.
1. יש ליידע את מחנך הכיתה או את המבוגר האחראי על הקבוצה, המבוגר צריך להוקיע את התופעה באופן חד משמעי, להגיב באופן חמור כלפי המחרימים, ולהשיב לילדים את התחושה כי כוחם הוא מוגבל ומווסת על ידי מבוגרים הרוצים בטובת הכלל.
2. יש לקבל את הילד ואת מצבו באופן לא ביקורתי. עלינו לזכור כי בריונות לעולם איננה אשמת הקורבן, ולהימנע מלהעביר ביקורת על התנהלותו של הילד. במקום ביקורתיות יש להכיל את הילד ולהיות עבורו מקום בטוח עד שישוב לו בטחונו בחברת הילדים. כדאי לעודד אותו להביע את רגשותיו, וכן לבחון אופציות חברתיות נוספות בחברת בני גילו- ילדים שאינם שותפים להחרמות ורוצים בטובתו. תווך על ידי מבוגר הוא חשוב והכרחי פעמים רבות בבחירת ילדים ליצירת קשר לאחר חרם.
3. מומלץ לשלוח את הילד לטיפול רגשי פרטני או קבוצתי. בטיפול הילד יוכל לעבד את קשייו מתוך מקום בטוח ומתבונן, להבין את חלקו בקושי שנוצר ולרכוש אסטרטגיות חברתיות מיטיבות. בטיפול קבוצתי יוכל הילד לתרגל את יכולותיו החברתיות ולקבל הד ומענה לקשייו. המטפל הרגשי יוכל לנהל את ההתערבות הרב מערכתית באופן אובייקטיבי ומקצועי.
4. הטיפול בחרם צריך לכלול גם את הילדים המחרימים, אלו שהנהיגו את החרם ואלו ששיתפו פעולה או אפילו פשוט לא התנגדו. הטיפול צריך להיעשות במסגרת בית הספר אבל לערב גם את ההורים של ילדים אלו ולעודדם לדבר עם הילדים על לקיחת אחריות, אמפתיה, וקבלת החלטות מורכבות.
החרם הוא תופעה קשה הניתנת לטיפול. בהעדר התערבות מתאימה עשויה השפעת החרם להמשך שנים ולפגוע בתפקודו הרגשי והחברתי של הילד. עם התערבות מתאימה ניתן כתמיד להפוך את הקושי למנוף להתפתחות אישית וחברתית ולראות בו מתנה המאפשרת גדילה.
