כולנו רוצים לבנות סיפור חיים שיש לו רצף הגיוני, סיבה ותוצאה. אנחנו מרגישים רגשות שלא היינו רוצים להרגיש וצריכים להסביר לעצמנו למה אנחנו מרגישים ככה. המציאות, מצידה- לעולם אינה אוביקטיבית. כל אחד מהנמצאים בכל סיטואציה יפרש את המצב אחרת ויספר לעצמו סיפור אחר לגמרי .
לכל זוג יש סיפור. בעצם שלושה סיפורים: סיפור שלו, סיפור שלה, סיפור שלהם. במחשבה נוספת- הרבה סיפורים.
יש לנו את סיפור ההיכרות שלנו וסיפור הצעת הנישואים, יש לנו את סיפורי ההיריון והלידה, סיפור המפגש עם המשפחה ועם החברים. בדרך כלל אלו סיפורים מצחיקים, מרגשים- סיפורים שמתובלים עם הזמן ומנוסחים מחדש בפרספקטיבה של זמן, תלויי קהל היעד והמספר הראשי.
אבל יש לנו גם סיפורים אחרים. יש לנו את הסיפורים הקטנים והגדולים של מערכת היחסים שלנו, שהיא הרבה יותר מאוסף של אירועי מפתח בחיים. כל אחד מבני הזוג מספר לעצמו שוב ושוב את הסיפור של המריבה האחרונה, לעיתים מספר את הסיפור גם לחבר קרוב, אם מזדמן להפגש ביום שאחרי. אנחנו נוטים לחבר את הסיפור הזה עם כל הסיפורים האחרים של המריבות שלנו ומנסחים מסקנות לעצמנו. הרבה פעמים המסקנות מובילות להצהרות, ההצהרות להתנהגות וההתנהגות שנראה בסוף התהליך תהיה שתיקה ממושכת, התכנסות, כעס ומרחק הולך וגדל.
הסיפורים עוזרים לנו לנהל רצף בחיינו אבל הבעיה בסיפורים האלו, היא שהם צובעים ולרוב בשחור את הדרך בה אנחנו תופסים את החיים שלנו. כאשר אתה מאחר להגיע הביתה, סביר שאשתך כבר משחזרת לעצמה את כל הפעמים האחרות בהן איחרת. היא גם בונה סיפור מלא בפרטים על הסיבה בגללה אתה לא מגיע בזמן. בדרך כלל לסיפור הזה לא יכנסו הפעמים הרבות בהן כן הגעת בזמן וגם לא המאמץ שהשקעת בשביל לצאת מהעבודה למורת רוחו של הבוס. סביר להניח כי היא תהיה בטוחה כי אתה מאחר בגלל שלא חשבת עליה וכי אתה לא רואה את חשיבות העיסוקים שלה. ברור כי הדברים רחוקים מכך ולכך יש סיפור אחר לגמרי. הדבר נכון גם מהצד השני. כשהיא עייפה כל ערב ולא רוצה לצאת איתך, לשוחח ולא משתפת או מתעניינת, אתה נזכר בכל הערבים האחרונים בהם התנהגתה באופן דומה ולא זוכר כמה השקיעה לפני שבוע כדי לשמח אותך ביום הנישואים או על מה ויתרה כדי שתוכל לצאת עם חברים.
למה אנחנו עושים את זה? כולנו רוצים לבנות סיפור חיים שיש לו רצף הגיוני, סיבה ותוצאה. אנחנו מרגישים רגשות שלא היינו רוצים להרגיש וצריכים להסביר לעצמנו למה אנחנו מרגישים ככה. המציאות, מצידה- לעולם אינה אוביקטיבית. כל אחד מהנמצאים בכל סיטואציה יפרש את המצב אחרת ויספר לעצמו סיפור אחר לגמרי .
מודל האמ"ת הוא מודל המחלק כל התנהגות שלנו לתוצר של שלושה שלבים- אירוע, מחשבה ותגובה. על כל אירוע וגירוי בחיינו אנחנו חווים ומפרשים אותו לעצמנו. זוהי המחשבה. מה נחשוב על האירוע- זה תלוי בניסיון חיים קודם שלנו, בדרך בה נהגנו לשמוע אחרים מפרשים את האירוע. בסופו של דבר נגיב ונתנהג בהתאם למחשבה ולפירוש שנתנו לאירוע.
החלק האופטימי הוא כי אנחנו יכולים ללמד את עצמנו לשנות את שלב המחשבה. אנחנו יכולים ללמוד לזהות דפוסי חשיבה שליליים ולאמץ דפוסים חדשים, אופטימיים יותר.
מטפלים בגישה הקוגניטיבית עושים את זה. באותה דרך אנחנו יכולים לשנות את הנרטיב שלנו. את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אודות החיים שלנו וגם את סיפור הזוגיות שלנו.בעזרת כתיבת הסיפור מחדש, ביחד, אנחנו יכולים ללמוד לספר לעצמנו את הכוחות שבזוגיות שלנו, לחזור ולספר אחד לשני למה אנחנו ביחד ולמה התאהבנו, וכמה מאמץ כל אחד מאתנו משקיע כדי להחזיק את הביחד. להכניס לסיפור את המאמץ שכל אחד משקיע ואת הרגעים
