ילדים זה לא צחוק - סוגיות גידול ילדים
הכסא הרביץ לי
הבן שלנו, תינוק מקסים ואהוב, גדל, התחזק והתחיל ללכת. עם ההליכה התחזקו מאוד גם הבכי, הכעס והצעקות. בעבר, חיבוק, ידיים והסחת הדעת הספיקו. כיום יותר קשה להרגיע אותו. "נוּ נוּ נוּ לכיסא" או "נשיקה למכה" (משהו שלמד אצל המטפלת) חביבים עליו מאוד, אבל אנחנו חושבים שזה מטעה אותו, מבלבל ומלמד אותו לפרוק את הכעס שלו על אחרים. איך עוזרים לו להירגע מבלי "לעבוד עליו"?
הבכי לא נגמר
הבת שלנו בוכה מכל דבר קטן. כשהיא מתחילה אני לא מסוגל לעמוד בפני הבכי שלה. זה מיד מפעיל אותי: אני מסביר לה שזה לא מתאים, שאי אפשר להבין אותה, אני מנסה להתעלם, אני מגיב בציניות וכעס או מוותר לה. אני רק רוצה שזה יפסק! חשבנו שהיא תגדל וזה יחלוף. למה זה לא עובר? הבכי קשה לכולנו. מה אפשר לעשות?
הוויכוח פורח- ההרגל בורח.
איננו מבינים מדוע הבת שלנו ממשיכה להתווכח על פעולות שגרתיות (נטילת ידיים, צחצוח שיניים, מקלחת) גם כשברור לה שלא נוותר. "לא התלכלכתי", "לא צריך", "אין לי כוח", "אחר כך", "רק עם אמא", "רק עם אבא"... הם רק חלק מהסיבות. למה צריך כל פעם להתווכח?! האם היא מנסה אותנו, בודקת כמה השפעה יש לרצון שלה? אנחנו לא נבהלים מזה שיש לה דעות ורצונות משלה ושהיא אינה מצייתת באופן עיוור, אבל ההתדיינות הזאת חסרת תכלית ומייגעת, ובסופו של יום היא מעיקה במיוחד. איך מונעים את ויכוחים חסרי טעם אלו?
רק רציתי לשחק- (פוסט על תוקפנות "לייק") .
הבן הקטן שלנו, שהיה ילד חמוד ונוח, התחיל להכות ולנשוך ולהשליט את רצונו בדרכים אלימות, בבית ובפעוטון. הוא דוחף ילדים, מושך בשערם, שופך וזורק דברים ללא סיבה. אנחנו לא מבינים מדוע זה קורה. חייו מתנהלים על מי מנוחות. אחותו הגדולה ממנו בכמה שנים נהדרת איתו. הוא מקבל תשומת לב למכביר ואין לו סיבה לקנא או לכעוס. מאיפה התוקפנות הזו? האם זה סימן לעתיד? האם יש לנו סיבה לדאגה?
סליחוש.....
כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה. משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה. חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?
"את מי אני אוהבת?".
אני עתידה לשלוח את בני לגן בפעם הראשונה בחייו. בעבר הוא היה אצל מטפלת ואחר כך במשפחתון. בגן יהיו הרבה ילדים וזה שינוי גדול בשבילו. מכיוון שהוא אינו מדבר ולא ממש מבין סיפורים אינני יודעת כיצד להכין אותו למה שיהיה ולהסביר לו על הגן. ניסיתי, אבל הוא לא הראה עניין. אני לחוצה מההתחלה. כיצד ניתן להקל עליו את ההסתגלות?
אני בראש השנה.
אם החיים הם מסע בזמן, תחילת שנת הלימודים היא תחנה במסע הזה. כאשר מסתכלים קדימה נדמה שמשרד החינוך פישל (בגדול) כשקבע את תחילת הלימודים דווקא במועד בו הכי קשה לחזור לספסל - מייד בסיומו של החופש!
יש! אוכל!.
נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו. הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו. הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.
אמא תרדימי.
בשנה הראשונה לחייו, בגלל בעיות בריאות והתעוררויות תכופות, הבן שלנו ישן יחד איתנו. כשניסינו להעביר אותו למיטה משלו הוא הראה התנגדות וקושי להירדם בכוחות עצמו. עד היום כדי להרדים אותו צריך לשכב או לשבת לידו. בלילה הוא מתעורר ובא למיטה שלנו. אנחנו יודעים שזה לא מומלץ, אבל לנו זה לא כל כך מפריע, אם בשבילו זה טוב.
לקראת השנה הבאה.
לקראת שנה הבאה עלינו להחליט לאיזה גן לרשום את הבן שלנו. בנוסף על החשש להשאיר אותו עם אנשים זרים, אנחנו מתקשים לבחור לו מסגרת. ההתלבטות היא בין מסגרת גנית קרובה ומוכרת, עם גננת חמה, אבל לא משכילה לבין גן איכותי רחוק מהבית עם פחות ילדים אבל שהוא לא מכיר. איך עושים את הבחירה? איך יודעים מה הכי טוב לילד?
אני כבר סלחתי.
נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו. הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו. הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.
אני רוצה (פוסט דווקא מס.2).
מזה כמה זמן היחסים עם הבן הבכור שלנו מסתבכים. הוא מתיש אותנו. בקשות והוראות שבעבר נענו על ידו ברצון זוכות למחאה, סירוב, עקשנות או התעלמות. טיול מהנה הופך מייגע: הוא רץ קדימה בלי לתת יד, מסרב לחזור הביתה כשהגיע הזמן, לא נכנס לאוטו ולא רוצה להקשר בכיסא. פעולות שגרתיות הופכות למלחמה: הוא שופך מים, משחק בשמפו, מפזר נייר. למה הוא עושה לנו דווקא? ומה בידינו לעשות?
דווקא!!!!!!.
מזה כמה זמן היחסים עם הבן הבכור שלנו מסתבכים. הוא מתיש אותנו. בקשות והוראות שבעבר נענו על ידו ברצון זוכות למחאה, סירוב, עקשנות או התעלמות. טיול מהנה הופך מייגע: הוא רץ קדימה בלי לתת יד, מסרב לחזור הביתה כשהגיע הזמן, לא נכנס לאוטו ולא רוצה להקשר בכיסא. פעולות שגרתיות הופכות למלחמה: הוא שופך מים, משחק בשמפו, מפזר נייר. למה הוא עושה לנו דווקא? ומה בידינו לעשות?
שבועות בלבן.
אחרי שבחג העצמאות הבת שלנו סירבה ללבוש חולצה לבנה עם כפתורים, קניתי לה במיוחד לשבועות חולצה לבנה חדשה. אבל גם את החולצה הזאת היא לא הייתה מוכנה ללבוש: היא לא מוצאת חן בעיניה.. היא לא אוהבת כיסים.. השרוול לא נוח... אפילו לא הסכימה לקחת אותה בתיק. כאילו היא מוצאת סיבות להתנגד מתחת לאדמה. אני חוששת שאם נוותר לה היא תרגיש יוצאת דופן לעומת שאר הילדים.
גנב טוב, גנב רע.
הבן שלנו מרבה לשחק משחקי דמיון עם דמויות של גיבורים טובים ורעים. הוא אוהב שאנחנו משחקים איתו יחד, אבל במשחק המשותף הוא בוחר להיות הפושע או הגנב שמתגבר על השוטר: "כאילו אני הרע", "עכשיו אני כולא אותך". אנחנו רוצים לשחק איתו אבל לא אוהבים את חלוקת התפקידים הזו. האם ישנה סיבה שההצגה הזו חייבת להמשך?
ל"ג בעומר.
בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?
מוצצי.
לבן שלנו מלאו 3 והוא לא מראה כל נטייה לוותר על מוצץ. ההיפך, הוא אוגר מוצצים ונותן לכל אחד כינוי משלו. מסביב מאיצים בנו לגמול אותו מהמוצץ. גם לנו לא נוח לראות ילד גדול ונבון כמוהו מסתובב עם פקק בפה. מצד שני, נראה שהמוצץ יקר לליבו. האם הגיע הזמן? האם להפסיק בהדרגה או בבת אחת?
פיפי קקי.
לאחרונה התחלנו לגמול את הבת שלנו מחיתולים. במקום להתפנות ולהשתחרר היא מפתחת עצירות. לקח זמן עד שהיא ישבה על האסלה. עשינו את זה בהדרגה ובלי לחץ. היום היא יושבת בשירותים אבל כלום לא יוצא. לפעמים דווקא כשהיא קמה השערים נפתחים. היא נבהלת ואולי פוחדת שנכעס. אנחנו לא כועסים, אנחנו חסרי אונים. מה עושים? האם היא עוד לא מוכנה? האם לחכות?
לעשות רק מה שבא לי.
לבת שלנו התנגדות רבה לשיעורי בית. המאבק איתה חוזר על עצמו כל יום. חשבנו שאולי זה בגלל שיש לה יום עמוס ואפשרנו לה להתאוורר ולראות טלוויזיה. אבל אחרי שנגמרת התוכנית שהיא אוהבת היא שוב דוחה את השיעורים.. נוהמת.. יושבת בלי חשק.. חולמת.. רוצה שאמא תשב לידה.. לא רוצה את אמא.. רוצה את אבא.. בסוף – זה מגיע לכעס. אבל שיעורים אי אפשר לעשות בכוח וזה גם לא יעיל. קיווינו שהיא תהיה עצמאית, שזה יבוא בטוב, מבחירה שלה. האם זה יקרה אי פעם?
ראיתי את פרעה.
אני לא יודעת מה הגננת סיפרה בגן, אבל פרשת פרעה עדיין מעסיקה את הבן שלנו. ביום הוא מציג פרעה שהורג את כולם. ברחוב הוא רואה בכל איש מוזר פרעה פוטנציאלי. בלילה הוא חלם על פרעה והגיע רועד למיטה שלנו. למה זה משפיע עליו כך? כיצד להרגיע אותו? מה עושים עם סיפורי החגים המפחידים המתרגשים עלינו?
חג הסדר והניקיונות.
ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית - הוא נזכר שיש לו שיעורים. אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא. בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.
לחזור הביתה.
לכל מקום שאנחנו הולכים הבן שלנו מתעקש לקחת איתו משהו מהבית: אוטו, גיבור על, דינוזאור... לפעמים הוא שקוע במשחק במקום להשתלב. לפעמים זה מקור למריבות. לא פעם קרה שהצעצוע נשכח, אבד, ומה שהתחיל ככוונה טובה הפך לתסכול ואכזבה. גם בגן הבעיה חוזרת. הגננת אוסרת לשחק בגן עם דברים מהבית אבל הבן שלנו נוהג כאילו הכלל לא חל עליו. אנחנו תוהים כמה לאפשר, להתערב, להגביל?
אז מה קרה בגן?.
הבן שלנו חוזר, לפעמים, מהגן במצב רוח רע אבל אינו מספר מה עבר עליו. אם אנחנו לוחצים הוא מדבר על הצקות. כשמנסים לברר איתו מה קרה הוא אינו זוכר ואינו יודע לפרט. ניסינו לקבל מידע מהגננת אבל לטענתה לא היו דברים מעולם, ולדעתה אולי הוא עושה מאירוע פעוט עניין גדול. אנחנו מאמינים לגננת אבל עדיין לחוצים. חשוב לנו שהוא ילמד לספר על חוויותיו, לתת מילים לרגשותיו. אנחנו שואבים הרבה קירבה משיחה משותפת ולא רוצים שהוא ייסגר בפנינו. איך גורמים לו להיפתח?
הוא הרביץ לי.
היחסים בכתה של הבן שלנו לא פשוטים. הבנים מנסים לבסס את מעמדם על ידי הצקות והשפלות של אחרים. גם הבן שלנו איננו תמים. גם הוא משתמש בכוח בצורה לא מאוזנת. הוא יכול לרוץ למורה או להגיע לקטטה בגלל זוטות: כי עשו לו פרצוף או לא צירפו אותו למשחק. כשמצטבר אצלו זעם הוא פורק אותו על חלשים ממנו.