הרשמה לאינדקס על הספה   |  כניסת מטפלים רשומים   |     על הספה בפייסבוק
אודות על הספה   |  הרשם לניוזלטר שלנו   |  צור קשר
חפש באתר  
חפש באתר  

על הספה - פורומי מומחים

פורום הדרכת הורים

פורום הדרכת הורים

פורום הדרכת הורים
מנהלת פורום אירית רוזנפלד אשר
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מדריכת הורים וכמו כן מציעה טיפולים פרטניים. פורום הדרכת הורים
ההדרכה ההורית באה לסייע להורים להתנהל מול ילדיהם בחיי היום-יום בדגש על אופן ההתמודדות עם בעיות התנהגויות שונות, העצמת הסמכות ההורית, הגדרה מחדש של גבולות, כלים להתמודדות עם שלבי ההתפתחות של הילדים( כגון גיל ההתבגרות).
לחץ כאן לכרטיס המטפל של אירית
הפורום יעסוק בשאלות לגבי הצבת גבולות, התמודדות עם בעיות התנהגות של ילדים וחיזוק סמכותם של ההורים בתוך המשפחה .

הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
 X

היי אלונה, לגמרי יכולה להבין את ההתלבטות, לכאורה אתם מעבירים את המסרים הנכונים אך עדיין אינכם רואים שינויים בהתנהגויות. לכן חשוב להבין יותר לעומק את פשר ההתנהגות הזו- האם זה משהו רגשי שהוא אינו יודע לבטא והוא למעשה מתנהג אותה?, או שמא שמקורה בחיקוי ?. מכל מקום כדאי שאתם והצוות החינוכי תעבדו בשיתוף פעולה. מומלץ בכל פעם שהוא מכה, לנסות לשיים עבורו את הרגש שלדעתכם עולה מתוך הסיטואציה. לדוגמה, אם אתם מזהים שמדובר בכעס לומר לו אתה כועס עכשיו?( תמיד לשם סימן שאלה). אל תצפו שהוא יענה לכם "כן, אני כועס". למעשה אתם מסייעים לו לתת שם למה שעובר עליו באותו הרגע. ומיד להעביר גם את המסר שהוא לא יכול להכות ובמקביל לשקף מה זה עושה לכם( כאב). זכרו!, מדובר בתהליך ולא בתרופת פלא. אפשרות נוספת היא להפסיק את הפעילות. למשל, אם שחקתם והוא מכה אז להפסיק את המשחק. המסר שיועבר- ש"אי אפשר להמשיך במידה ואתה מתנהג כך"( חשובה עקביות). מעבר לכך, תמיד ניתן לשקף לו דרך סיטואציות במציאות או באמצעות סיפורים- איך כן מצופה להתנהג בסיטואציות חברתיות. אין ספק שמדובר בעבודה ולשם כך נדרשת אורך רוח. שיהיה בהצלחה ו... לידה קלה אירית


אילה שלום רב, מהמקרה שתיארת נראה שלבתך בת ה-9 ניחנה בערך יקר רב מעלה בימינו -הנתינה. אך יחד עם זאת נתינה צריכה להינתן בהלימה וככל הנראה מתיאורך עולה שמרב הרצון לתת, לעזור, להיות חלק, מצטמצם אלמנט ההדדיות. בכל סיטואציה שכזו כדאי שתשקפי לה את החשיבות שנתינה( אותה תכונה חשובה) צריכה להינתן בהלימה עם הצד המקבל. זה לא מספיק רק לרצות לתת יש להקשיב האם לצד השני הדבר מתאים.(ונראה שכאן הקושי). במקרה של בתך ניכר שמדובר בהפנמת האיזון -בין הצורך שלה לצרכי האחר. כל טוב אירית רוזנפלד אשר


שלום לך, את אכן צודקת, ומהמקרה שתיארת נראה שבתך סובלת מחרדה שמפריעה לה לתפקוד היומיומי. היא אינה מסוגלת לישון במיטה שלה, מסרבת ללכת לבית ספר, הופעת תסמינים כמו כאבי בטן ואולי גם חוסר ריכוז. היא מאד מוטרדת ובעיקר מאד סובלת. ואין ספק שגם אתם מושפעים מהמצב- להיות זמינים עבורה בזמן העבודה, להחזיק בסטנד בי את הסבתות, להיות טרודים מהמצב וממה שצפוי (או לא צפוי). אני לגמרי יכולה להבין את הדאגה שעולה. אמנם, בתיאור לא עלתה שאלה, ובכל זאת בחרתי להתייחס לשני אספקטים: ראשית מדובר בחרדה ויש להתייחס אליה ולתת לה מענה. שנית, לקחת בחשבון שתקופת הקורונה על כל השלכותיה העלתה את רמת התעצומות הרגשיות. כלומר, התמודדויות שעבדו איכשהו בעבר, באה המגפה וטרפה את הקלפים. בטח לילדים, ובפרט לילדים עם רגישויות. כל טוב אירית


הורים יקרים, מדבריך עולה שאתם בלחץ רב סביב הנושא, וזה בהחלט מובן. כמו כן אני מזהה מתוך הכתוב והשאלות שהצגת, שקים חסך בידע אודות חינוך מיני והתפתחות מינית, שכן כפי שאמרת אתם נתקלים בזה, לראשונה. היא אינה "נזהרת" כיוון שהיא אינה מבינה שהיא אמורה לגעת בעצמה, במקום פרטי( ללא קהל). אף אחד לא הסביר לה. יתכן שהיא גם לא בדיוק מבינה מה קורה לה. והרי הזכרת קודם- היא מרגישה מאד בנח בבית. לצערי, אין פתרון ביניים , צריכה להתקיים שיחה . נקודה. כזו שתעביר מסר מותאם וברור כפי שציינתי בתשובתי הקודמת. מאידך, כל עוד אינכם מתייחסים היא תמשיך לקבל את הרושם שזה לגיטימי לעשות זאת בנוכחותכם. לצד כל זה, כמובן שקיימת האפשרות לגשת אליה, לבקש ממנה באוזן (שימו לב שלא להביך אותה ) שאת מה שהיא עושה, תעשה בחדרה הפרטי או בשירותים/ חדר רחצה מאחורי דלת סגורה. אך אני תוהה אם אתם מרגישים בנוח עם מסר שכזה, שכן כפי שציינתם גם אתם במבוכה וזקוקים לעיבוד של הדברים. ולחילופין, במקרה כזה, מה יקרה לכם במידה ויעלו שאלות ממנה אליכם?!. מקווה בשבילכם שבמהרה תצליחו למצוא איש מקצוע שייתן את הידע ההתפתחותי והחינוכי הרלוונטי, ובעיקר ירגיע ויעזור לכם לדייק את המסר אליה. כל טוב אירית


הורים יקרים, מודה לכם על השאלה ראשית ארגיע אתכם ואומר שמתיאורכם עולה שהתנהגות בתכם נורמלית לחלוטין, והיא בסך הכול חוקרת את מיניותה. הדבר חדש לה וככל הנראה מעורר אצלה עניין וסקרנות ובעיקר גם הנאה. הנגיעה העצמית, מסבה לה עונג והיא חוזרת על הפעולה. לשאלתכם אוננות הינה דבר טבעי והיא מינית בכל שלב. כן יש מקום לתווך לה את נושא- לתת הסברים, לנרמל, ( לגיטמציה?), אולי לפתוח מקום לשאלות שעולות אצלה. בין היתר גם להתייחס לפרטיות- היכן מותר לאונן, וכמובן לנושא ההיגיינה. לצערי, הקושי מתחיל דווקא בתיווך לא מותאם של המבוגרים. הכוונה למסרים גלויים או סמויים שהורים מעבירים לילדיהם שעשויים בהמשך לעצב את עולמם המיני ( כמתמחה בטיפול המיני אני פוגשת זאת לעיתים תכופות). יש לקחת בחשבון שבשלב זה קיים בעולמה הרבה מאד בורות לגבי מיניות ואולי אף בלבול. ולכן תגובה של "לכי לשטוף את הידיים בסבון" - עשויה ליצור רושם מוטעה שהאוננות עצמה היא דבר מלוכלך (והנה מתחיל מעגל שלילי כבר בשלב הגילוי את המיניות של עצמה). כנ"ל להיכנס לחדר ולהעביר מסר שתזדרז עשויה להתפרש אצלה בצורה לא נכונה. אני מבינה שעל אף שיש לכם ניסיון הורי רב עם בנותיכם הבוגרות, התמודדות עם חינוך מיני חדשה לכם. אתם מבולבלים, נבוכים ואפילו נסערים ולכן כן הייתי ממליצה לקבל הדרכת הורים בעניין שקצת ירגיע ויעזור לכם לעשות סדר ולהעביר מסרים בצורה מותאמת. בהצלחה מרובה.


שלום לך, מתיאור שהעלית ניכר שאכן מדובר בילדה ברוכת כישורים. אך יחד עם זאת, נראה שכהורה הנך מזהה פער לא מובן, בין הכישורים הגבוהים להתנהגויות שציינת. כצעד ראשון, הייתי מנסה להבין לעומק את אותן התנהגויות- מתי הם מתרחשות?, באיזו תדירות?, היכן?, מי הקהל?, האם הן קשורות באיזשהו אופן?, מהו הצורך שעולה מאחורי כל התנהגות ? (אופציה- קבלת תשומת לב). כמו כן הייתי מבקשת מידע יותר מעמיק מצוות המורים לגבי התנהלות הילדה במסגרת הבית ספרית מלבד היכולות הלימודיות. מבררת מה כוונתם שמבחינה חברתית "הכול טוב"- מה הם רואים?. המידע הנ"ל עשוי לשפוך אור על הפער שקים לתחושתך. כמובן שבמידת הצורך תמיד אפשר להתייעץ עם איש מקצוע. בהצלחה!


שלום לך, ראשית אומר שאני מאד מבינה את החוויה הכנה שהצגת כאן- של "אבודים". וכשאבודים רצוי לעשות סדר!, ולמה אני מתכוונת?. מתוך התיאור שלך עלו כמה החלקים- הפרעת קשב וריכוז, טיפול תרופתי שהתחיל והופסק, חשד לקשיים חברתיים, תקופת הקורונה. הפרעת קשב וריכוז – יש להבין יותר לעומק את הדיכוטומיה בין יכולת של הילד לאסוף את עצמו בביה"ס( שזו לגמרי חוזקה) אל מול ההתפרצויות בבית. האם זה בלל שהיכולת האיפוק ממוגבלת והיא שמורה רק לביה"ס, האם הבית עבורו זה המקום הבטוח ולכן הוא "מרשה לעצמו" להביא גם את החלקים הפחות נעימים שלו. טיפול תרופתי- שהתחיל והופסק בגין תופעות לוואי, מה אמר על כך הגורם המקצועי שרשם את הטיפול האם הוא שותף?. לגבי החלק החברתי- שווה לאסוף מידע ממשי ולא רק בגדר חשד. סוגיה זו עשויה להיות פקטור משמעותי על הסיפור.( עשוי להסביר חלק מהתסכול של הילד- כי אם אין לי חברים בזמן ביה"ס ולשאר החברים שלי יש – איך זה משפיע עלי?). וכמובן עת הקורונה- שכל מה שידענו עד כה השתנה ומשתנה מידי יום עבור הילד, עבורכם ועבור הבית כולו.(איך מיצרים התאמות מותאמות). כדי להקל עליכם ובכדי לעשות אינטגרציה בין כל החלקים, הייתי מתייעצת עם איש מקצוע מומחה לתחום וביחד מבנים תוכנית התערבות שתתאים למשפחה שלכם, תקל על השהייה בבית (בטח בעתות אלה). כמו כן הייתי בודקת אפשרות לטיפול רגשי בילד כזה שיקנה לו כלים להתמודד עם התסכול וההתפרצויות שלו בצורה מותאמת יותר. בהצלחה רבה כל טוב אירית


שלום ליאור, ראשית ברצוני לחזק את עמדתך -שכן רב הסיכויים שמדובר במשהו התנהגותי ועדיף שלא לקפוץ למסקנות נמהרות בעניין. מדבריך עולה שההתנהגות הזו מעצבנת אותך ואת מתלבטת לגבי אופן התגובה. נראה שבמצב הקיים הייתי מתחילה בשיחה עם הילדה בת ה- 11. בשלב הראשון הייתי קצת מבררת עמה מה פשר הצורך לדבר בלשון זכר?, מאיפה זה מגיע?, למה דווקא כעת? (האם שמעה ממשהו שמדבר כך? האם היא חושבת שזה מיוחד או מגניב? - לשאול שאלות של סקרנות ולהימנע מביקורת). בחלק השני, הייתי לוקחת למקום חינוכי- לימודי, מדברת על כללי השפה העברית בנוגע להפרדה בין זכר ונקבה, אולי אפילו מציינת שבשפה האנגלית – אין הפרדה שכזו. באשר לילדה בת ה- 7 , רב הסיכויים שמדובר בחיקוי של האחות הגדולה. לאחר הבירורים במידה ואכן יתבהר שמדובר בסיפור התנהגותי -את יכולה להחזיר אליה את המשפט או השאלה באופן המתוקן. מעבר לכך את יכולה לשתף אותה בתחושת הבלבול שעולה אצלך כשהיא מדברת על עצמה בלשון זכר וככל הנראה גם אצל האחות הצעירה. בהצלחה אירית


שלום שימרית מריבות בין אחים הן דבר חשוב וחלק מההתפתחות החברתית שלהן. ברור שמכות ואלימות צריך לצמצם . אני חושבת שיותר נון לחשוב אין לקרב ביניהם לסייע להן למצא דרך לשחק יחד ולהנות אחת מחברתה של השניה, ללכת בכיוון של חיובי, וללמד אותן כך על יחסים בכלל. בהצלחה


שלום עדי, אין גיל מסוים שבו זה מפסיק להיות מתאים. שני דברים יכולים לסייע לך- ברגע שהגדולה מתחילה להרגיש לא נעים - אז חשוב לכבד את בקשתה. כאשר היא תתחיל להראות סממני התבגרות מינית כדאי לשוחח איתה ולבדוק איתה מה מרגיש לה בנוח. בריאות!


שלום נוגה. זו תקופה קשה לכולם וחוסר היציבות משפיעה מכל כיוון. יחד עם זאת, ודווקא בגלל חוסר היציבות בחוץ, מאוד חשוב להיות ברורים כמה שניתן בתוך הבית. כדאי שתתחילו ב"ישיבת צוות" שבה תחליטו איזו התנהגות מקובלת , ואיפה יש גבולות גמישים. החליטו ביחד איך נכון להגיב על התנהות שאיננה מקובלת בשום מצב. חשוב שתהיו אחידים, לפחות לישור הקו. ואז שבו איתו, ביום שהוא במצב טוב ורגוע ואמרו לו שהתנהגות זו לא מקובלת עליכם (בחרו דבר אחד או שניים ולא רשימה ארוכה. לדוגמה- אסור לקלל ולצעוק עליכם). אמרו לו מה יקרה בדיוק אם יקלל (לא יהיה מסך בערב,לדוגמה). כאשר מסרב לצחצח שיניים או להתלבש, אמרו לו בצורה ברורה ורגושה- אנחנו מחכים שתצחצח. כלום לא יקרה ולא נתייחס אליך עד שתצחצח. נשמו עמוק והמתינו. הוא בסוף יצחצח כי יצטרך את תשומת הלב שלכם. הכי חשוב שתהיו רגועים. זה יקח יומיים שלושה אבל הוא יתיישר. בהצלחה!


שלום יעל האם דינמיקה זו ביניהם החלה לאחרונה? או שהיתה גם קודם? טבעי שילדים בגיל זה, במיוחד אחים בנים, ירצו להשתובב, וזהבעיניהם משחק, ולרוב ביטוי לשמחת חיים וגילויי חיבה ביניהם. השאלה היא כמובן המינונים והתנהגות בבית לעומת במצבים מסוכנים או לא מתאימים. לפני שמצפים מהם שהם מאוד צעירים ולכן לא מבינים את הציפיות החברתיות כפי שאת רואה אותן, חשוב שגם לך יהיה איזון. שיהיה מקום בו יכולים ואף מקבלים עידוד לפרוק, להשתובב לצעוק - הם ילדים וצריכים להשתובב לבין הרגעים בהם נדרשים לרוגע, ופעילות שקטה. חשוב מאוד גם לכל אחדמהם יהיה מקום של אחד על אחד איתך ועם אביהם, כך יוכלו לקבל איזון והפרדה ולהנות גם ממצבים של שקט. נסי לסמן בשגרת היום מתי לאפשר להם להשתולל ומתי באמת חשוב לך "לאסוף" אותם. מתי אפשר להפריד ביניהם- שכל אחדיהיה עסוק עם חבריו ועיסוקיו במרחב אחר ואז לתווך להם - כך ילמדו שבמצבים שונים נדרש קוד התנהגות אחר ולא יחושו אשמה. לרוב, כאשר את נלחצת או מאבדת סבלנו זה רק מחמיר את חוסר השקט שלהם וזה מתבטא בהתנהגות שאת מתארת. נסי (וזה קשה מאוד) גם כשאת קוראת להם לחדול- לעשות זאת בחיוך, להנכס איתם למשחק שלהם ומתוכו לסייע להם לעשות את המעבר בהדרגה. זכרי שילדים מתמסרים כל כולם למשחק ולא יכולים "בלחיצת כפתור", בררע שאת מבקשת , להירגע ולהיות רציניים. זו יכול של מבוגרים שאיבדו את התמימות ושמחת החיים הילדתית ואת לא רוצה שבגיל כה צעיר יאבדו את היכולת הנפלאה לשקוע במשחק. בהצלחה.