האובססיה הראשונה שלו למסתובבים ועגולים הייתה למובייל הליצנים המצ'וקמק שהסבתא הקמצנית שלו הביאה לו. תליתי לו אותו מעל העריסה מתוך נימוס והוא היה מרגיע אותו, אבל לא הייתה לי שום אפשרות לחזות את גודל הצרה.

אחר כך באה התלהבות יתר מדברים עגולים: שעונים, חיפושיות, שבשבות, ואפשר היה להרגיש שמשהו מוזר בהתלהבות שלו, יחסית לתינוק בגילו. עם האהבה לשעונים באה גם האהבה למספרים בכלל ולמספר תשע בפרט, וכמובן שתליתי את זה בגאונות שהורשתי לו.

הוא היה דורש שיורידו לו מהקיר כל שעון והיה בוחן בתשומת לב את המנגנון, את תזוזתם העקבית של המחוגים ואת מקומם הקבוע של המספרים. כמה מרגיע זה היה כשהכול קרה שוב ושוב, אותו הדבר בדיוק, בכל חדר בו היה שעון. בלי שום סיבוך. והמספרים האלה, הוא שם לב, מגיעים תמיד אחד אחרי השני באותו הסדר בדיוק! על כל קיר! על כל יד! כנראה שבכל זאת יש איזשהו סדר וחוק בעולם הכאוטי הזה שאליו הוא נולד. ואז, הוא שם לב בדרך לגן שגם הבתים ממוספרים. איזו תגלית מרעישה זאת הייתה. הגננת כמעט התעלפה כשסידר לה על הרצפה מספרים מסול לפי הסדר, כשהיה בקושי בן שנתיים ועדיין לא אמר מילה. החיבה למספרים ברורה, ומפרשת גם את החיבה למעליות, חניונים ולכל דבר ששומר על הסדר הטוב בעזרת מספור רציף של דברים. במיוחד הוא אוהב את צירוף הספרות העלום תשע ושמונה. רק לאחרונה הצלחתי להבין למה. במקרה עמדנו ברמזור אחרי הג'יפ המוזהב של הגננת מהגן הראשון. בגלל שאני יודעת שזה הדבר הראשון שהוא מסתכל עליו כשנעמדים ברמזור הסתכלתי אוטומטית על לוחית הזיהוי שלה ולהפתעתי גיליתי שיש לה לוחית זיהוי שמתחילה בצירוף הספרות תשע ושמונה. "תראה," אמרתי לו, "זה האוטו של הגננת ציפי ויש במספר הזיהוי שלו תשע ושמונה". "כן, אני יודע" הוא אמר לי בקול אדיש, בלי בכלל להסתכל.

דניאל לומד בגן לאוטיסטים שממוקם במתחם בית החולים תל השומר. על אחת מתחנות היציאה מחניון ביה"ח תל השומר, מהסוג שצריך להשחיל לו בחריץ את כרטיס החניה, מודפס המספר תשעים ושמונה. לפי חוקי הקיום הסדיר של דניאל, חובה עלי לעבור בעמדה תשעים ושמונה ביציאה מהגן, מדי יום, אחרת הוא מתפרק. כבר קרה שבחנתי את מזלי, וניסיתי לצאת דרך תור יותר קצר, אבל הוא כל כך השתולל ולא ויתר שעשיתי סיבוב פרסה, נכנסתי בחזרה למתחם בית החולים ויצאתי מיואשת ומגוחכת דרך עמדה תשעים ושמונה.

העקשנות שלו לא יודעת גבולות. כשזה נוגע לאחת האובססיות שלו, הוא יודע לקדוח בראש כמו איש מכירות. ככה הוא שכנע את הספרנית להוריד לו מהקיר את השעון הלבן כדי שיוכל לרוץ איתו בין מדפי הספרים, למעוד, ליפול עליו ולשבור אותו. שבוע אחר כך הבאתי לה שעון חדש, אדום, עם הוראות מפורשות לא להוריד לו אותו מהקיר ויהי מה. אני מצואת שאי הנעימות והמבוכה שנלווים להורות אוטיסטית דורשים הרבה סגנון אישי ותקציב רחב לשיקום בלאי סביבתי.

איפשהו בדרך הסתבר גם שהצבע האדום מועדף לאין ערוך משאר הצבעים. אוכל אדום, בגדים אדומים, תיק אדום, צעצועים אדומים.

כשהבנתי שדניאל סובל מבעיות בויסות החושי הזמנתי לו פוף שיוכל לראות עליו טלוויזיה בתנועה. כיוון שעיצבתי מחדש את הבית בצבעי שמנת טבעיים נקיים מגירויים ויזואליים מיותרים, הזמנתי עבורו פוף בצבע שמנת. כביס, עם ציפוי להחלפה, לא לדאוג. עשיתי טעות, ובאתי איתו לחנות לקחת את הפוף. הגבר הקטן הזה, בן ארבע בקושי, התיישב באולם התצוגה על פוף אדום והודיע למוכרת בקול רם: "כזה אני רוצה! תלכי בבקשה למחסן ותביאי לי אחד כזה. אדום. לא רוצה שום שמנת, רק אדום". הוא הסתכל עלי בלי למצמץ "אימא", הוא אמר "אני לא מביא הביתה שום פוף בשום צבע שמנת. רק כזה אני רוצה". ואני, שעוד לא חלפה שנה מאז שמעתי ממנו את המילה הראשונה, כמובן שהתרגשתי לשמוע אותו מתבטא בבירור והסכמתי. שבוע אחרי שהבאנו את הפוף הביתה הוא קישט אותו בטוש שחור, עמיד למים, ופתח את שני הריצ'רצ'ים של הציפית ושל הפנימית כדי לבדוק מה זה העיגולים הקטנים האלה שבפנים, אבל זאת כבר סקרנות, לא אובססיה.

חיפושיות. גם היום חיפושיות מעלות לו חיוך על השפתיים. ברור שהן אדומות ויש בהן ניגוד צבעים חריף שכל ילד יאהב. והצורה ההרמונית העגולה שלהן – כאלה מתוקות ולא זוממות. בגן השני אליו הלך, בגיל שלוש מצא כרית חיפושית באחת הפינות ומיד אימץ אותה לעצמו. בלויה, מרוטה, תלושת משוש. לא אכפת היה לו. רק איתה מוכן היה לשבת בגן. עד היום היא משמשת אותו ככרית בגן.

כשנרגע קצת העניין הדחוף שלו בחיפושיות התחיל העניין המהותי שלו בשבשבות. בהתחלה זאת הייתה שבשבת חיפושית אבל אז הוא גילה את קסמן של המסתובבות האלה. כל כך צבעוניות, רב גוניות, שמחות. אבל שבשבות זה גם עניין רציני. אנחנו, למשל, מיפינו את השכונה, ולמדנו תוך כדי נסיעה לפה ולשם באיזה מרפסות של איזה בתים יש שבשבות. בימים קשים הדבר היחיד שהיה מרגיע אותו במעבר מהגן לבית היה לנסוע לפי מפת השבשבות ולראות שכולם קיימות, זקופות ומסתובבות. שמחתי להסיח את דעתו מקיבעון החיפושיות ונסעתי לדרום תל אביב לקנות בזול שפע שבשבות בכל מני צורות. קלינאית התקשורת שהייתה מודאגת שהוא לא משחק במשחקי דמיון לא האמינה כשראתה אותו משחק משחק תפקידים עשיר בחנות שבשבות.

כמו כל גבר, אם זורמים עם האהבות שלו הוא נפתח. אם יודעים איך להרחיב לו את האובססיה לעוד מימדים אפשר לנצל אותה, במקום שהיא תנצל אותו. ויש בה אנרגיה אדירה.

למשל רכבות. האובססיה הגדולה והותיקה מכולן. יום כיף בשביל דניאל זה לנסוע ברכבת ישראל הלוך ושוב.

קודם כל, השתמשתי בזה כדי לשפר לו את זיכרונות הילדות. כל יום שבו עבר אבחון או בדיקה, פינקתי אותו בנסיעה ברכבת. כדי שהילדות שלו תיזכר כרצף של ימי כיף של נסיעות ברכבת ולא כשרשרת אבחונים ומבחנים פסיכולוגיים מעיקים. שנית, את הנסיעות לרכבת אנחנו עושים לשדה התעופה, שם אנחנו יורדים, עולים במדרגות הנעות והולכים לראות דווקא מטוסים.

בתקופה שבה התעניין מאוד בדגים, קניתי לו משחק חכה, שיעבוד על מוטוריקה עדינה. שוב ושוב ראינו את כספיון בצרות ואת נמו ולקחתי אותו לפדיקור דגים כדי שיחווה עוד סוג של מגע לוויסות החושי שלו.

כשהשתגע על נמלים לקחנו חסות על קן נמלים ליד הגן וכל יום אחרי הגן הייתי נותנת לו שקית עם סוג אחר של קטניות, פסטה או דגנים להאכיל אותן, ועל הדרך למשש מרקמים וגדלים.

האובססיה לרכבות מאפיינת כל כך אוטיסטים שהיא ממש הייתה נדבך רציני בבניית החשד לאוטיזם.

לתומי חשבתי שהרעיון מאחורי האובססיה לרכבות הוא הסדר, המחזוריות, הסתובבות הגלגלים. לחזרה יש אפקט מרגיע של קביעות, כמו זרימה של מים, אבל לאובייקטים שהוא נצמד אליהם יש, מסתבר גם מסר רגשי.

כשניצלתי רגע של נוכחות, ריכוז ונטייה לשיחה שוטפת עם דניאל שאלתי אותו "תגיד, מה בעצם אתה כל כך אוהב ברכבות?"

הוא בכלל לא היה צריך לחשוב על תשובה, "הן בריוניות". אז הבנתי. זה הכוח שלהן שהוא אוהב. העוצמה שבתנועה החצופה שלהן קדימה, איך שכולם עוצרים ומפנים להן דרך.

במהלך השנים ראיתי בגנים המיוחדים ילדים עם אובססיות לכל מני דברים. את כולם אפשר להבין. אובססיה למפתחות, אובססיה לבלונים, אובססיה למבנה המשפחתי. אובססיה למעליות, לכפתורים, לרמזורים, לחרקים. מסתבר שיש הרבה ביטויים של סדר בעולם.

יש אובססיות שמתחלפות עם הזמן. יש להן תקופה שבה הן מככבות ואז הן דועכות מעצמן ומפנות מקום למשהו אחר – חדש או ישן - ונשכחות עד שמשהו מצית אותן. בכולן יש כוח. כוח מנחם ומרגיע, ולכן הן צצות במיוחד כשהעולם קשה. כי גם כשהעולם קשה יותר מהרגיל, יש פינה קטנה מסביב לשבשבת, לרכבת, לשעון, שבה עולם כמנהגו נוהג. אין הפתעות, אין מזימות, הכול בשליטה.