בבוקר ממוצע הפקק מתחיל ממש ביציאה מהחניה של הבניין שלנו.

בדרך כלל אני מסמנת לנהג שבתור שהתהווה משמאלי שאני רק רוצה להשתלב ולחצות את הצומת הקטנה הזאת שנוצרה שם ולחמוק לרחוב הקטן שממול, כל זה, רק כדי להיקלע לפקק הגדול באמת שברחוב הירדן. תמיד דניאל מציע: "בואי נסע ימינה, מהפקק הזה". אני לא מקשיבה.

בשלב מסויים אנחנו משתלבים בפקק הגדול אני מתחילה להתעצבן דווקא הוא נרגע ומתרכז כל כולו בהתרחשויות. אין משהו שהוא אוהב יותר מלנסוע בדרכים. לי אולי משעמם רצח, אני מבזבזת זמן, אבל הוא מרותק. אני עוקבת אחרי המבט שלו ומנסה לראות את הדברים כמו שהוא רואה אותם. הוא שם לב לכל דבר. המספר על לוחית הזיהוי של הרכב שלפנינו והיחסים בין הספרות שלו, הצעירה שיושבת ברכב שלידינו ומלטפת לעצמה את השיער. על האוטובוס שחלף בנתיב ממול יש שלט חדש. שלושה אנשים עומדים בתור לכספומט שמעבר לכביש ואחת מהן היא קשישה שזקוקה לקצת אהבה ובשיח שגדל על אי התנועה נפתח פרח כתום שמסתיר את הספרה "9" שמוטבעת באדום על עמוד הרמזור.

רחוב הירדן ברמת גן הוא מסוג הרחובות שתוכננו גרוע, בוצעו גרוע ומצבם רק הולך ומחמיר, אבל דניאל מוצא בו יופי ועניין.

אוטיסטים הם כמו אנשי זן במדיטציה פנימית מתמשכת. החושים שלהם כל כך ערים, הם עסוקים בללכוד ללא הרף את המציאות שסביבם לפרטי פרטים שהם חייבים להיות רגע בשקט כלפינו. דניאל מקשיב לאוויר, לזרם החשמל שעובר ברמזורים, לחריצים בכביש מתרחבים. הוא כנוע, פתוח וקשוב למתרחש בלי לדכא או לסנן כלום.

אני רואה איך הוא הולך לי לאיבוד בארץ הפרטים. האמבולנס שמתקרב מכיוון דרום תל אביב בקושי נשמע, אבל הוא כבר מערער את הנוכחות שלו במה שאני קוראת חיים. הוא כל כך מרוכז בהכל שאין לו ברירה אלא לחסום את העולם ולהתפעל בשקט, שזה אומר שאני שואלת כבר בפעם השישית אם הוא רוצה ללכת אחר הצהריים לבריכה.

מתי נפל לי האסימון שאוטיסטים הם בעצם אנשי זן מתוחכמים ומעודנים יותר מכולנו? כשראיתי באינטרנט סרטון על אוטיסטית בוגרת ומתקשרת שמבלה שעות בהעברת אצבעות ידיה בזרם המים שיוצא מהברז.

"תראו איזה יופי האצבעות שלי רוקדות עם המים", היא אמרה. "איך אפשר להאשים אותי בניתוק מהעולם כשאני מבלה ככה שעות?"

מחר נפנה ימינה, מהפקק היפה השני.